זיאד ג'ילאני דרס שוטרים ונהרג: אשתו האמריקאית לא תוותר למח"ש
על דבר אחד אין מחלוקת: זיאד ג'ילאני דרס קבוצה של שוטרי מג"ב. הוא נורה על ידי הכוח מטווח קצר בראשו, לאחר שכבר שכב על הרצפה. מכריו נשבעים כי לא מדובר בפעולת טרור אלא בתאונת דרכים. במח"ש חקרו את המקרה, וטענו כי זו אופציה ריאלית. חקירה פלילית נגד היורים? הצחקתם אותנו. אשתו האמריקאית מוירה לא מתכוונת לוותר
בשבוע שעבר הסתיים עוד שלב במאבק שלה ושל ובני משפחתה למצוא את האשמים במות בעלה. במח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים) הוחלט לא לפתוח בחקירה פלילית נגד החיילים היורים. עם זאת, החקירה קבעה כי ג'ילאני אכן מת מירי מטווח קצר מאוד, שקרה כאשר הוא כבר שכב על הרצפה, פצוע מהקליעים שפגעו בו.
מוירה פגשה את זיאד לפני כ~20 שנה בארצות הברית, כאשר הוא היה סטודנט לרוקחות והיא ניהלה מסעדה. היא נולדה וגדלה כילדת חוף בברבדוס, אי קריבי ("היום זו מלכודת תיירים", היא אומרת), ועברה לאמריקה כאשר הייתה נערה.
למרות התהפוכות והטרגדיה היא אומרת שאינה מתחרטת: "יש דברים קטנים שאתה יכול לשנות, אבל אלוהים ייקח אותך אם הוא רוצה אותך. בשבילי אין 'אם', אתה יכול רק לזוז קדימה".
זיאד ג'ילאני מת ביום שישי, 11 ביוני 2010. הוא נסע להתפלל במסגד אל אקצא עם אחיו בלאל, כפי שהוא עושה כל שבוע. כל אחד מהאחים נסע ברכב אחר. בצהרי אותו יום גופתו של זיאד הגיעה לביתו בשכונת שועפאת. הוא נקבר עוד באותו ערב.
ברשת הקשר של המשטרה ובכל אתרי האינטרנט הודיעו על מחבל שניסה לדרוס שוטרי מג"ב. דוח מח"ש שהתפרסם השבוע מתאר את השתלשלות האירועים באופן מקיף: "ביום האירוע תגברו כוחות גדולים של משטרה ומג"ב את הפעילות במזרח ירושלים.
לאחר תפילת יום השישי התקבלו דיווחים על הפרות סדר באזור ואדי ג'וז. בעת שכוח מג"ב חזר רגלית מפיזור הפרות הסדר וצעד בטור על שפת הכביש, סטה מנתיבו לפתע בתאוצה טנדר נהוג בידי זיאד ג'ילאני המנוח. הוא חצה את הנתיב לכיוון חיילי הכוח ופגע במרכזו. כתוצאה מפגיעת
שני לוחמים מהכוח בראשות המ"פ, אשר חזו בלוחמי הכוח נפוצים לכל עבר מפגיעת הרכב, לא המתינו לבדוק את תוצאות הפגיעה. הם החלו מיד בהסתערות רגלית אחר הרכב הנמלט, ירו באוויר והמשיכו במרדף תוך כדי ביצוע ירי תכליתי לכיוון הרכב, שהמשיך בנסיעתו במורד הרחוב ונחזה נמלט מרודפיו".
היריות נורו כולן בתוך שטח מגורים צפוף. רגע ההרג עצמו התרחש בסמטה צרה שג'ילאני נמלט אליה. לשמע היריות אנשים רבים יצאו מהחלונות, הביטו וצילמו. מהיריות נפגע גם אדם מבוגר נוסף בביתו וילדה שישבה ברכב סמוך. שמה יסמין, כשם בתו של ג'ילאני, לכן אחרי האירוע נפוצו שמועות כי בתו של ג'ילאני נפגעה. בימים שאחרי האירוע ערכה המשפחה תחקיר עם עמירה הס, והעיתונאית פרסמה אותו ב"הארץ".
בלאל, אחיו של זיאד ועובד בקופת חולים "מכבי", מספר כי "אחי נלכד בין משליכי אבנים לחיילים. החיילים סגרו את הדרך למעלה. יש המון מכוניות אחרי התפילה אבל יש פקק. הוא נפגע על ידי אבנים, הוא ניסה לצאת ולקח את האוטו רברס". בלאל משער כי כאשר נסע אחיו לאחור הוא לא הבחין בחיילים, שבינתיים הגיעו לקדמת הרכב, ונסע קדימה בלי להבחין בהם. מפגיעת הרכב נפצעו שני חיילים קל, אחד ברגלו ואחד בידו.
"שני חיילים היו לכודים בין המכונית שחנתה והרכב שלו, וכאשר הוא החל לנסוע הוא פגע בהם", מספר בלאל. "הם צעקו 'מחבל'. הם לא עצרו אותו, אלא ירו בו". אם מגיעים מכיוון העיר העתיקה, אזור התקרית הוא מעט לפני הפנייה שמאלה אל אזור המוסכים של ואדי ג'וז.
הרחוב שבו נורו היריות הוא רחוב מסחרי, שיש כמה חנויות משני צדיו. מחקירת מח"ש עולה כי החיילים החלו לירות באוויר ואז אל הרכב עצמו. דובר מג"ב סירב השבוע לאפשר ל"זמן ירושלים" לראיין חיילים שנכחו בתקרית ולקבל את גרסתם לאירוע.
אחרי שנפתחה אש על מכוניתו פנה זיאד ימינה, לסמטה קטנה. בני משפחתו סבורים שהוא ניסה להגיע אל הבית של דודו ובנו, שגרים בסמטה הזו. לאחר שפנה עצר זיאד את הרכב פתח את הדלת ונמלט ממנו. בשלב זה הוא כנראה כבר היה פצוע בידו, אבל עוד יכול היה ללכת. הוא המשיך לרוץ עוד מטרים ספורים ואז נפל לקרקע, בשל פגיעת קליעים נוספים שנורו כלפיו. אחרי ששכב על בטנו התקרבו אליו שני חיילים. אחד מהם ירה בראשו.
במח"ש מסרו כי "במהלך החקירה התברר כי בסמוך לזמן שנפגע ג'ילאני מן הירי, ואף שכבר היה מוטל על הקרקע, בוצע לעברו ירי נוסף מטווח קצר בידי אחד מן הלוחמים. עובדה זו נודעה רק במהלך החקירה, והלוחם היורה הודה בכך (אף שלא מלכתחילה)".
זיאד לא מת מיד לאחר הירי, אלא רק בבית החולים מקאסד. בלאל אומר שכוח מג"ב עיכב את הפינוי של אחיו: "במשך 20 דקות עד חצי שעה הם לא עזרו לו ומנעו מעזרה להגיע. האמבולנס חיכה למעלה אבל הם לא נתנו לו לרדת. היה איש אחד שעבד באמבולנס שאמר להם:
'אם אתם לא רוצים לעזור לו אני אעזור לו, אתן לו עזרה ראשונה'. הם אמרו לו, 'זה לא עניינך'. אז בן דודי יצא החוצה וזיהה אותו, הוא צעק 'זה בן דוד שלי'. כאשר הם שמעו זאת הם החלו להכות אותו באלות ובקתות הרובים. הם לא נתנו לצוותי אמבולנסים לעבור. הוא מדמם, הדם שלו ניגר, והם נותנים לו למות שם".
מעדויות המשפחה, מהתחקיר של עמירה הס ומההודעה לתקשורת שמסרה מח"ש עולה תמונה דומה ביותר. כל הצדדים טוענים שהרכב פגע בשוטרים, כל הצדדים מסכימים שאכן היה ירי לראש מטווח קצר כאשר זיאד כבר שכב מנוטרל על הרצפה. נסיבות הפגיעה עצמן יישארו כנראה עלומות.
אפשר לנסות לדמיין את הסיטואציה: חודש יוני, יום שישי בצהריים, שיא החום, הכבישים המשובשים של ואדי ג'וז עמוסים עד אפס מקום. כמו בכל יום שישי, כאשר האזור הופך לפקק תנועה אחד גדול. חיילי מג"ב עוברים במקום אחרי שבילו את היום בפיזור הפגנות. האם זיאד איבד את עשתונותיו לרגע בגלל החום והלחץ? האם הוא ניסה להתחמק מאבן ולכן סטה? האם פשוט ניסה לעקוף את הפקק ולבקר את בית דודו?
לאחר החקירה טענו במח"ש כי סביר להניח שמדובר בתאונת דרכים: "הגם שנסיבות סטיית רכבו של זיאד ג'ילאני המנוח, פגיעתו בלוחמים והימלטותו לא נתבררו עד תום, החקירה לא שללה את האפשרות שמדובר באובדן שליטה רגעי ברכב, שהניע שרשרת אירועים קטלנית ומהירה, וזו נסתיימה בתוצאה הטרגית של מות אדם". מח"ש בירושלים, יש לציין, לא תמיד סוגרת תיקים של שוטרים יורים.
"על ההחלטה לסגור את התיק הזה השפיע, בין היתר, כתב אישום קודם שהגישה המחלקה. לפני חמש שנים ירה שוטר מג"ב בגבו של סמיר דארי מעיסאוויה במהלך מבצע ללכידת גנבי רכב. מח"ש פתחו הליך פלילי נגד השוטר היורה. השופט נועם סולברג זיכה את השוטר היורה, ופסק כי הירי היה "לפי מצב הדברים שדימה בעיני רוחו באופן סביר". גם בערעור לבית המשפט העליון מח"ש הפסידה. לפסיקה של סולברג יש תוצאות בשטח. אחד הגורמים שהשפיעו על מח"ש לא לתבוע לבסוף במקרה זה הוא סיכויי ההרשעה נוכח התקדים המשפטי.
את הדי דבריו של סולברג אפשר לראות גם בנימוקים שנתנה מח"ש להחלטה הנוכחית לסגור את התיק. כמו בפסיקה בפרשת דארי, גם כאן החוויה הסובייקטיבית של החייל היא אבן בוחן משמעותית בהחלטה: "החקירה העלתה באופן חד~משמעי כי בעקבות פגיעת הרכב בכוח סברו לוחמי מג"ב שמדובר באירוע חבלני, והגיבו בהתאם לנוהלי הפתיחה באש כדי לעצור את מי שנחזה בעיניהם כמפגע", כתבו במח"ש.
הם הוסיפו כי "בצד האמור, החקירה לא הפריכה ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי את האפשרות שמא גם במקרה זה פעל השוטר מתוך תחושה של סכנה, כדי לוודא את נטרולו הסופי של מי שנחזה בעיניו כמפגע. במצב דברים מורכב זה העלתה החקירה קושי לנתק בין חלקי האירוע השונים, ולייחס אחריות פלילית לטעות – ולו חמורה – בשיקול דעת, שמקורה בסערת ההסתערות. לאחר היוועצות במשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים, הוחלט לסגור את התיק נגד הלוחם מחוסר ראיות מספיקות".
לנוכח ההחלטה לא להגיש כתב אישום, למוירה ומשפחתה חשוב להדגיש שזיאד לא ניסה לפגוע באיש. בשנים האחרונות הוא עבד בעבודות שונות. בהשכלתו הוא רוקח אך הוא עבד כמתורגמן, ולפני מותו הוא פתח אולם ביליארד במרכז העיר.
"זו משפחה שאוהבת לצאת, לבלות", מספרת רובה ג'ילאני, אשתו של האח בלאל. "ביום המוות היינו אמורים ללכת לחוף בת ים", מספרת מוירה. "אהבנו מאוד ללכת לחוף. זה אחד הדברים שאני מתגעגעת אליהם. זיאד היה אומר לי להסתכל על זוגות מבוגרים הולכים יד ביד, ואומר לי, 'הנה אנחנו בעוד 40-30 שנה'".
במהלך החקירה ניסתה המשטרה לטעון מאחורי הקלעים כי אכן מדובר בטרוריסט. באחד מאתרי האינטרנט הופיע ידיעה על עבירות אלימות לכאורה שזיאד נאשם בהם בעבר (זמן ירושלים לא הצליח לקבל את התיקים האלה). עוד טענו אז גורמים ביטחוניים עלומים כי הגופה "נחטפה" על ידי משפחת ההרוג. הוכחה נוספת שהדליפה המשטרה לתקשורת היו פוסטרים שנתלו במזרח ירושלים, ובהם כונה ג'ילאני "שאהיד".
בלאל אומר כי לא היה כל ניסיון לחטיפה של הגופה, אלא פשוט קבורה חפוזה עוד באותו יום, על פי המסורת שבה מי שנחשב לשאהיד נקבר בבגדיו המגואלים בדם ללא רחצה. לדבריו, אם הם חטפו את הגופה, כמו שנאמר במשטרה, מדוע כעבור שבועיים הסכימו, ואף דרשו, להוציא אותה לנתיחה שלאחר המוות?
עניין הפוסטרים פותח צוהר למאבק הפוליטי שמתנהל בין הארגונים סביב ההרוגים. אחרי שזיאד מת, יצרו קשר עם המשפחה אנשי פת"ח ואנשי חמאס. שני הצדדים ביקשו לתלות פוסטרים בשמם עם תצלומו של זיאד. משפחה ג'ילאני מספרת כי הרגישו שיש משחק שמתנהל מעל לראשם. הם נענו לבסוף ללחצי הפת"ח, ונתנו להם תצלום של זיאד לשימוש בפוסטר.
"היה ריב בין הפת"ח לחמאס", אומרת רובה ג'ילאני. "לבסוף לא נכתב בשלטים של הפת"ח 'הבן שלנו', מה שאומר שהוא לא היה חבר באיזה ארגון". עם זאת, המשפחה לא מזלזלת בתמיכה של הארגונים הפלסטיניים. מוירה מתפרנסת כיום מ~400 דולר בחודש שהיא מקבלת מהרשות הפלסטינית על היותו של בעלה חלל. "פנינו לארגונים שונים", היא אומרת, "אבל הרשות היא היחידה שעוזרת".
נקודת הפתיחה של מוירה הייתה אמורה להוביל אותה כמה שיותר רחוק מהקלחת הזו. היא נולדה כאמור בקריביים, וכאשר הייתה נערה הוריה עברו לארצות הברית. את זיאד היא פגשה כאשר ניהלה מסעדה ביוסטון.
כאשר נפגשתם הוא ביקש ממך להתאסלם?
מוירה צוחקת: "כשהחלטנו להתחתן היו לו רק שלושה תנאים: אחד, שאנחנו חוזרים לפלסטין, שתיים, שהילדים יהיו מוסלמים, ושלוש, שאין גירושים. קצת נבהלתי. שאלתי אותו כמה נשים הוא רוצה לקחת, אבל הוא אמר לי שהוא רוצה רק אחת".
לא היה לך קשה לעזוב את הכל ולבוא לכאן?
"לנסוע לפלסטין בשבילי היה קל, כי תמיד רציתי לנסוע בעולם. אבל כשהחלטנו לקום ולעזוב חברים אמרו לי, 'את חייבת לראות את "לא בלי בתי"'. זיאד צחק עליי ואמר לי, 'זה לא ככה. אני בטוח שיש כאלה אנשים אבל זה לא ככה אצלנו'. הגעתי לכאן והתאהבתי באנשים ובמשפחה".
למוסלמית באופן רשמי הפכה מוירה אחרי לידתו של הילד השני. היא אומרת שהיא מכבדת את כל הדתות, אבל בתוך האסלאם היא הרגישה שמצאה משהו שהיא מחפשת. עם זאת, היא מעולם לא עטתה על עצמה חיג'אב, והחלה לעשות זאת רק מאז מות בעלה, ממש מרגע הבשורה על המוות: "ראיתי את האחיינית שלי איה בוכה, וכך הבנתי שמשהו קרה. הייתי כבר מוכנה ללכת לי במכנסיים הקצרים ובגופייה, וביקשתי משהו להתכסות בו. מאז אני עם החיג'אב". הלבוש הזה מהווה התרסה והתנגדות וגם רצון להשתייך ללאום ולדת: "אני רואה את עצמי כערבייה ומוסלמית.
"מאז שהתחלתי ללבוש חיג'אב, זה התחיל להיות עבורי עיקרון. נכנסתי לבית מרקחת ברמת אשכול, מקום שהייתי בו מיליון פעם. לא היה אף אחד בחנות מלבדי. המוכרת דיברה בטלפון והסתכלה עליי מלמטה למעלה. אמרתי לעצמי שאני אתן לה חמש דקות, אבל אחרי שתי דקות זה היה מספיק. אמרתי באנגלית: 'סליחה, את הולכת לשרת אותי!'. הלסת של המוכרת נשמטה. כאשר סיפרתי על זה למשפחה כולם אמרו לי 'ברוכים הבאים לעולם שלנו'. זה המאבק שלי, זה הג'יהאד שלי". רק הבנות שלה שונאות את הלבוש החדש. הן הפסיקו להאמין באלוהים בעקבות המוות.
את רואה בחיג'אב הגנה כשבעלך לא כאן?
"לא. האופי שלי לא השתנה, עדיין יש לי פה גדול שיענה לכל מי שיפגע בי. לכבוד בעלי - כן. זה לכבודו. ככה אני רואה את זה. אני לא לובשת את זה בבית, כשאין אף אחד בסביבה, אבל גם אצל המשפחה המורחבת אני לא מורידה את זה".
למוירה שלוש בנות, שתיים בתיכון ואחת בבית הספר היסודי. היא מקווה שהן ילכו לאוניברסיטה העברית, על אף שיש להן אזרחות אמריקאית ואחותה הזמינה אותן לשם להימלט מכל הבעיות.
בעוד היא מגדלת את הבנות ושוקלת את המשך הצעדים המשפטיים, היא מקדישה זמן לפעילות ב"פורום המשפחות השכולות", ארגון ישראלי פלסטיני שהוקדם על ידי הורים שכולים הקוראים לדיאלוג ולהפסקת האלימות. פעילות הארגון כוללת מעגל תמיכה אינטימי למשפחות ופעילות הסברתית, בבתי ספר ובחינוך הבלתי פורמלי.
"זו תרפיה בשבילי", אומרת מוירה, "בשבילי ובשביל הילדים שלי. ואם זה יכול לשנות את הפרספקטיבה של מישהו אחד, זה שווה את זה". המפגשים שהיו לה עד עכשיו עם תלמידים ישראלים היו נהדרים בעיניה, והיא מרגישה שהצליחה להעביר את המסר שלה. "בשבילי זה יותר קל, כי אני מדברת אנגלית, והם יכולים לשמוע את הדעה שלי. אנשים יושבים ומקשיבים לי, לצערי יותר משותפיי הערבים, כי הם מבינים את השפה שלי".
בינתיים, בזמן סגירת התיק, המילים שלה נעות בין רצון לנקמה ובין קבלה והשלמה: "אני מאמינה בעין תחת עין ושן תחת שן. לדעתי החייל שעשה את זה הוא פחדן. יש שם תיירים וילדים, מה אתה עושה בעיר הקדושה עם רובה? לשמור על הגבולות אני יכולה להבין, אבל זה משמר הגבול, מה הוא עושה כאן? זו הייתה לא יותר מתאונת דרכים.
"לפעמים הייתי רוצה לשבור לו את הצוואר, לאיש שהרג אותו. לפעמים אני רוצה שהוא ילך לכלא ולפעמים אני רוצה שהוא ילך לגדה המערבית, לעבוד עם ילדים פלסטינים שאיבדו את הוריהם ויעזור להם, כדי שיבין. כי מה שטעם שילך לכלא, אם אחר כך הוא יעשה את זה לערבי אחר? כבן אדם לא הייתי יכולה לירות בו, מה זה יכול לשרת? אני מחפשת את התקווה, אני מניחה".
ממג"ב ירושלים נמסר בתגובה כי "הדוח מסכם את מה שקרה ואין צורך להוסיף על כך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם