דניאל יובל שנפצע מפגיעת מוקש: "ידעתי מיד שרגל ימין שלי התפוררה"
שנה אחרי שאיבד את רגלו מפגיעת מוקש, דניאל יובל בן ה-12 מרמת השרון מגלה שגם עם פרוטזה אפשר להיות חזק. כשהוא לא משחק כדורגל, רוכב על אופניים או מבלה עם החברה שלו, הוא מקדם את הצעת החוק להסדרת פינוי מוקשים. עד ועידת האו"ם בז'נבה הוא הגיע. רק מדבר אחד הוא עדיין חרד: שלג
דניאל יובל צילום: אריק סולטן
המראה הפסטורלי של הר אביטל הפיג את חששותיו של דניאל. רגע לפני כן נעתקה נשמתו כששמע מאביו על מלחמת יום הכיפורים ועל המוקשים שהוטמנו באדמה לפני כ-40 שנה, אולם כשראה את עשרות האנשים המפזזים בשדה הלבן נתן לצינה לרומם שוב את רוחו.
"היה רגע שהסתכלתי מסביב, לראות אם יש שלטים או גדרות, אבל הכל היה נראה רגוע", משחזר דניאל את הדקות האחרונות בהן פסע על שתי רגליו. "אבל פתאום, כשדרכתי על השלג, הרגשתי שיקרה לי משהו נורא. זו הייתה תחושה נבואית מוזרה. התגברתי עליה כי הייתי בטוח שאני מדמיין בגלל הסיפורים של אבא שלי".
דניאל, שניים מאחיו והאב גיא התקדמו לכיוון גבעה קטנה עמוסת ילדים. במרכז החבורה הצוהלת בלט סלע יפהפה עטור בגבישי קרח צלולים ובוהקים. נצנוצם קרץ לדניאל. הוא התכופף אל הסלע ונגס בשיניו בגושים הקפואים, נתן לפיו להיצרב מהקור.
דקות ספורות אחר כך ביקש דניאל לנעוץ שוב את שיניו בגבישים המבריקים, אולם בטרם פסע שני צעדים שמע רעש מקפיא דם והרגיש כיצד יד נעלמה מעיפה אותו באוויר כמו היה נוצה. "לא הספקתי להגיע אל הסלע", הוא אומר בטון מפוכח. "שמעתי 'בום' חזק והאוויר התמלא בעשן ובריח שרוף.
"נחתתי על הטוסיק במין ישיבה עקומה וראיתי אנשים רצים בטירוף. כולם צעקו. שמעתי גם את אחותי צועקת שהיא לא יכולה לראות. "לא הבנתי מה קורה. כאב לי ברגליים, כאילו מישהו דפק לי עליהן עם עשרות פטישים מברזל. התאפקתי לא לבכות. הסתכלתי על רגל שמאל והטרנינג היה קרוע לגמרי. הכל היה מלא בדם.
"אמרתי לעצמי לא להסתכל על רגל ימין, כי שם הכאב היה חזק יותר. אבא שלי הרים אותי על הידיים ורץ. המילים הראשונות שאמרתי לו היו 'זה חלום רע. זו לא מציאות', אבל הוא אמר שזו האמת, שמשהו קרה, ולא פירט. החזקתי את היד קרוב לחזה כי גם היא נפגעה ובסדרות טלוויזיה אומרים להחזיק אותה ככה כדי לא לאבד דם".
לא היית בהלם מהפיצוץ?
"ידעתי מיד שדרכתי על מוקש. ראיתי מרחוק את נעל האדידס שלי מונחת על השלג. ידעתי שרגל ימין שלי התפוררה".
נחישות של הנסיכה דיאנה
קשה לא להתפעל מהבשלות של הילד תכול העיניים, הצועד בבטחה על הפרוטזה הכחולה והמוחצנת שהפכה לחלק מגופו ואישיותו. יומיים לאחר הפציעה הקשה בה נקטעה כף רגלו, הוא הישיר מבט אמיץ למצלמות הטלוויזיה ובקול של ילד בן 11 דיבר בבגרות יוצאת דופן על ההכרח לפנות את המוקשים מהגולן.
דניאל יובל בכנסת השבוע צילום: פלאש 90
השבוע הגיע דניאל לועדת חוץ וביטחון בכנסת, שדנה בנושא החוק להסדרת הפעילות לפינוי מוקשים שעבר בקריאה טרומית. דניאל הישיר מבט לחברי הוועדה וביקש
שיעשו הכל כדי למנוע מאחרים להיפגע כמוהו. "אנשים רוצים לטייל, לא להתפוצץ", אמר. "אנא העבירו את החוק".
ביום שני הבא יעלה החוק להצבעה בקריאה ראשונה. החוק, שלא כולל את השדה בו נפגע דניאל, צפוי להסדיר את הקמתו של גוף מאורגן שיישם תוכנית לאומית לפינוי מוקשים על פי סטנדרטים בינלאומיים.
דניאל הפך את הסוגיה למפעל חיים קטן. בנחישות אין קץ, שלא הייתה מביישת את פעילותה הנמרצת של הנסיכה דיאנה בנושא, הוא מנסה להחדיר לתודעה הישראלית את החשיבות בפינוי המוקשים הישנים.
בין לבין הוא מתאמן בג'ודו ובקיקבוקסינג, משחק כדורגל, רוכב על אופניים וחולם על השתתפות בתחרות "איירון מן", הנחשבת לאחת הקשות בעולם. "אני מתאמן המון כי אני אוהב ספורט, אבל גם כדי להוכיח לעצמי שעם פרוטזה אפשר לעשות הכל", אומר דניאל בכנות. "הפרוטזה נותנת לי יותר מוטיבציה, אני חייב את זה לעצמי. רק על דבר אחד קשה לי להתגבר וזה על הטראומה משלג. אפילו בשווייץ, שהיא נקייה ממוקשים, סירבתי ללכת במקומות שבהם היה שלג".
אתה חושב שיכולת למנוע את הפציעה לו היית מוותר על ביס נוסף מגבישי הקרח?
"לא, אני מרגיש שממילא הייתי דורך על מוקש. אם לא אני אז מישהו אחר. זה הגורל. שניות לפני כן אבא שלי זירז אותנו וביקש שנסיים לשחק בשלג כי אנחנו צריכים לנסוע לסבא וסבתא. ניגשתי לסלע רגע לפני שהלכנו. מזל שרק אני נפגעתי, כל האירוע היה יכול להיות חמור בהרבה".
אין לך סיוטים מיום הפציעה?
"היו לי בבית החולים ויש לי לפעמים גם היום. זה תמיד אותו חלום: אני עומד מול דמות לא ברורה, בדיוק במקום בו היה הפיצוץ, ופתאום כל העולם נעצר כמו בסרט. רק אני והדמות יכולים לזוז. ואז הוא אומר לי להחליט אם אני נפצע, אחותי, או כל המשפחה שלי. אני עונה לו שאני מעדיף להיפצע, ואז כל העולם שוב ממשיך לזוז ולא שם לב שיש עוד פעם את הפיצוץ ושוב אני עף באוויר".
הפחיד אותי למות
דניאל, שחגג לפני כשבועיים את יום הולדתו ה-12, גדל ברמת השרון ולומד בבית הספר היסודי "גולן". הוא אוהב ללמוד היסטוריה וגיאוגרפיה, אולם הספורט הפך לחלק המשמעותי בחייו. כשהיה בכיתה ב' יצא לריצות ארוכות עם אמו, טלי, במסגרת אימוניה לקראת המרתון.
משפחת יובל דקות לאחר האסון צילום: חמד אלמקת
באותו יום שבת מקולל, בו החליטה משפחת יובל לנסוע לצפון, ביקש דניאל להישאר בבית. ביום שישי הוא התרגש מהנסיעה אולם למחרת העדיף את חבריו על פני הבילוי המשפחתי בשלג. טלי התעקשה שכל הילדים ייסעו יחד.
פניה של המשפחה היו לכיוון מרום גולן, אולם בטרם הגיעו לקיבוץ השתנו התוכניות. שוטר שעמד בצומת סמוך סימן למכוניות להתקדם דווקא לכיוון הר אביטל. האתר שקק חיים, עשרות הורים וילדים התרוצצו על השלג.
טלי ירדה מהמכונית ושלפה את המצלמה כדי להנציח את הילדים עבור יום המשפחה שחל כעבור ימים ספורים. בתמונות האחרונות שבהן מתהלך דניאל על שתי רגליו הוא מחבק את אחיו ואחיותיו, מצולם כשהוא פונה מהכביש לכיוון הגבעה הקטנה והממוקשת. לידו צועדים אחותו הגדולה, עמית, ואחיו, יואב. טלי נשארה סמוך לכביש עם שתי הבנות הקטנות.
"היינו שם בקושי חמש דקות", אומרת טלי בשקט. "לבנות היה קר והסתכלתי לכיוון של גיא כדי לבקש ממנו את המפתחות של הרכב. פתאום שמעתי פיצוץ. בשנייה הראשונה חשבתי שיורים מהבסיס שנמצא על ראש ההר, אבל מיד אחר כך ידעתי שמדובר בילדים שלי. זו תחושה שאי אפשר להסביר.
"עם שתי ילדות על הידיים ראיתי בחרדה את כל הילדים רצים מהגבעה ורק הילדים שלי לא מגיעים. ואז ראיתי את גיא עם דניאל על הידיים, לא הייתי צריכה לשאול מה קרה, ראיתי אותו מכוסה בדם ובלי כף רגל. היה טירוף מסביב. גיא השכיב את דניאל על הקרקע ועשה לו חוסם עורקים מחולצה. התמלאתי ברגשות שונים אולם הכעס עלה על כולם. כעסתי שהבן שלי נפגע ככה, כעסתי שאני כאמא שלו לא יכולה לעזור לו".
יש לך ייסורי מצפון על ששכנעת אותו לנסוע אתכם?
"השאלה הזו גדולה עליי. אני לא מסוגלת לחשוב על זה, ומדוע זה קרה".
טלי לא צפתה עדיין בתמונות מהטיול בהר אביטל. עד היום היא שומרת את המראות בכרטיס הזיכרון של המצלמה, מתקשה להביט בהן. דניאל, לעומתה, מביט בתצלומים באדישות. הוא השלים עם מצבו דקה אחרי שנפגע. "אני לא יודעת אם מישהו אחר היה מצליח להתמודד כמוהו", הכאב נשמע בקולה של טלי. "כאילו אלוהים ידע במי לפגוע מבין הילדים. הוא ידע שדניאל יוכל להתמודד".
דניאל , כשילד בן 11 מאבד רגל, איך הוא מתמודד?
"בשבוע הראשון בכלל לא חשבתי על זה. רציתי רק לשרוד את הפציעה, חשבתי שאולי לא אחיה יותר. הפחיד אותי למות".
לא בכית?
"לא בשלב הזה. כשאבא שלי טיפל בי בשטח הרגשתי כאילו קורעים ממני את האיברים בגוף. זה היה סיוט. אמרתי לאבא שלי שאני עומד לבכות והוא אמר שמותר לי. החזקתי את עצמי בכל זאת, ואמרתי שאהיה גיבור. ידעתי שאני צריך להישאר בהכרה אחרת יקרה משהו חמור יותר.
"כל הזריקות שנתנו לי נגד כאבים לא עזרו, אבל ידעתי שאם אתעלף אדאיג את האנשים מסביבי. בשלב מסוים אפילו התעצבנתי. רציתי שמישהו יגיד כבר שאין לי רגל, אבל אף אחד לא אמר כלום".
אני יותר שובב
האדם הראשון שבישר לדניאל על מצבו היה אביו. כשהתאושש מהניתוח הראשון שעבר בבית החולים רמב"ם בחיפה ביקש דניאל לשוחח עם גיא. "זה נכון שאין לי רגל?", שאל בקול ילדותי. "אתה צודק", ענה האב בקול חנוק.
דניאל יובל עם אימו טלי בבית החולים צילום: מקס ילינסון
"לא, הבנתי שזה המצב שלי. היה לי קשה יותר עם הכאבים, לא הצלחתי להירדם בלילות. חיכיתי לבוקר וביקשתי שיושיבו אותי על כיסא הגלגלים. בשש בבוקר כבר יצאתי עם ההורים להסתובב בקניון שליד בית החולים".
לאחר כשבוע ברמב"ם הועבר דניאל לבית החולים לילדים ספרא שבתל השומר. במשך חודשיים הוא עבר אינספור ניתוחים גם ברגלו השנייה שנפגעה קשה. בנוסף, נקטעה אחת מאצבעות כף ידו.
חשבת איך תצליח ללכת, או איך תחזור לבית הספר?
"רק בשיקום בתל השומר הטרידה אותי המחשבה אם אצליח ללכת. עד אז רציתי רק לשרוד, שום דבר אחר לא היה חשוב".
כשדניאל מדבר על הימים בהם שהה בבית החולים ובשיקום הוא חוזר להיות בן 12 אופייני. הוא אינו יושב רגע אחד בשקט. מדי פעם משחק עם המחשב הנייד, רגע אחר מחבק את הכרית. הוא קם, ניגש לארון, אחר כך רוכן אל הכלוב הקטן שעל הרצפה ובו מתרוצצים שני עכברים קטנים.
למרות הפרוטזה והתחבושת שעוטפת עדיין את רגלו השנייה, דניאל מתהלך ללא צליעה. הוא מסתובב במכנסיים קצרים ומשוויץ בפרוטזה, המעוטרת באיור של ברקים. זיק של ממזריות ניצת בעיניו כשהוא נזכר כיצד גרם, לדבריו ללא כוונה, לדחייה של אחד מניתוחיו.
"כל יומיים עברתי ניתוח וזה היה סיוט. אז כשדוד שלי חזר מתאילנד והביא לי סוכריות מנטוס בטעם קולה, מיד לקחתי כמה", הוא מחייך. "הבעיה שהייתי אמור להיות בצום לפני הניתוח והם נאלצו לדחות אותו בכמה שעות".
מאז הפציעה נעשית שובב יותר?
"אני חושב שכן, אבל במקביל גם התבגרתי. לפעמים, כשאני בבית הספר, ויש לי כאבים בפרוטזה, אז אני הופך לעצבני קצת ויש לי פחות סבלנות. לא שמים את הפרוטזה בבוקר והולכים מיד, צריך להתרגל כמה דקות. אם היא לא נוחה או לא יושבת טוב על הרגל, היא הורסת לי את כל היום".
פחדת שלא תלך יותר?
"באשפוז בבית החולים הייתי אופטימי. כל הזמן הגיעו לבקר אותי אנשים שהלכו עם פרוטזות ועודדו אותי. במיוחד התעודדתי כשרמי ברכה (מבעלי קרן הון סיכון "פיטנגו" - טא"א) הראה לי איך הוא מסתדר בלי רגל ויד וסיפר לי שהוא אפילו גולש ככה בים.
גם אושר טוויטו, הילד שנפגע מקסאם בשדרות, אמר לי שיהיה לי קל. כשראיתי איך הוא הולך עם הפרוטזה התעודדתי, זה נראה לי פשוט, אבל כשהגעתי לשיקום ראיתי שזה לא כמו שחשבתי. היו ימים שחשבתי שלא אוכל ללכת ואפילו בכיתי".
חשבת להרים ידיים?
"מה פתאום? לא ויתרתי ועשיתי הכל מהר יחסית. הייתי בסך הכל חודש בשיקום. התאמנתי למרות שהיה קשה לי. כל יום קמתי בשמונה בבוקר לאימון של שש שעות".
מה היה החלק קשה ביותר?
"הפיזיותרפיה. היה לי נורא קשה עם התרגילים. בהתחלה חשבתי שאני משתגע כשלא הצלחתי ללכת חמש דקות עם הפרוטזה. היה לי גם קשה להרים משקולות. זכרתי איך רצתי בקלות בתחרויות והייתי בטוח שזה לא יחזור. לפעמים היו לי מחשבות שכל המאמץ שאני עושה הוא לחינם. מתברר שזה לא היה ככה".
היום אתה מרגיש מוגבל?
"ממש לא. אני עושה הכל. בעוד שנה אני אעבור ניתוח פלסטי כדי להסתיר את הצלקות על הרגל השנייה, אבל האמת שזה לא מפריע לי. אני חושב שזה אפילו יפה שיש קצת צלקות. אני הולך ככה לים ולא אכפת לי שרואים את הרגליים. אני לא מתעצבן אם מעירים לי ברחוב, מצביעים עליי או שואלים שאלות. לפעמים אני מרגיש שמפחדים מהפרוטזה אבל אין ממה. היא חלק מהגוף שלי".
"יש לי חברה"
אם יש משהו שדניאל נרתע ממנו היום הוא הביקורות אצל הרופא, המתקיימות אחת לשבועיים. "זה הורס לי את כל היום", הוא רוטן. "אני מעדיף להיות עם החברים או בבית ספר. עדיין לא השלמתי את כל החומר שהפסדתי בכיתה ה' בגלל בית החולים והשיקום, ויש לי קצת בעיה עם חשבון ואנגלית".
דניאל יובל ואחיו צילום: יהונתן שאול
"אחלה. עם הילדים מהכיתה היה קשר רצוף, אבל היו תלמידים מהכיתות הנמוכות שבאו להסתכל על הפרוטזה. רק היום ניגשה אליי ילדה מכיתה א' ואמרה שהרגל שלי נראית כמו רובוט. היא לא ניסתה להעליב אותי, היא בסך הכל ילדה קטנה.
"לפעמים יש ילדים שאומרים דברים לא יפים, כמו שהפרוטזה מפחידה, אבל אני לא מתעצבן. אני מבין אותם. הם לא מתכוונים להעליב. הרי לא רואים הרבה ילדים עם פרוטזה. בהתחלה אולי זה קצת הפריע לי אבל למדתי לחיות עם זה".
היה שלב שרצית פרוטזה דמוית רגל?
"לא, הפרוטזה יותר מגניבה בעיניי. כמו מין איש ביוני. אני לא רוצה משהו שיהיה דומה לרגל האמיתית שלי. או שזו הרגל שלי, או שזו פרוטזה. לא משהו בכאילו. אם כבר נקטעה לי הרגל אז לפחות שהתחליף יהיה מיוחד".
לא חששת שאנשים יירתעו?
"כולם התרגלו. החברים ישנים אצלי בבית ורואים אותי גם בלי הפרוטזה. חוץ מזה יש לי חברה כבר שלושה חודשים. לא נראה לי שזה משנה משהו למישהו".
יש יתרונות לפרוטזה?
"בטח. בכדורגל אני בועט יותר טוב לשער. היום אני חלוץ, לפני כן הייתי קשר. אני מבקיע ממש הרבה גולים ואם מישהו בועט בי בפרוטזה אני לא מרגיש כלום. בחודש הבא יחליפו את הפרוטזה לקפיצית יותר ואז אני אוכל לשפר גם את התוצאות של הריצה ל-60 מטר, שהן פחות טובות מבעבר. עם הפרוטזה החדשה אני אשתתף שוב במרוץ האביב, ואני כרגע עובד על הסיבולת לב-ריאה שלי".
דניאל לא רואה את חייו ללא פעילות ספורטיבית. חוץ מהכדורגל והריצה הוא מקפיד לרכוב על אופניים עם אביו, מתאמן בקיקבוקסינג ומתכנן לגלוש שוב בגלשן הגלים שלו. רק מהג'ודו הוא חושב לפרוש כרגע, למרות שמעל מיטתו מתנוסס גביע מוזהב, אותו קיבל לפני הפציעה, לאחר שנבחר למצטיין ג'ודו שנתי. "הייתי ממש טוב, וזה די מבאס, אבל קשה לי בג'ודו עם הפרוטזה", מסביר דניאל ברצינות. "אני מעדיף להתמקד בכדורגל ולשחק באחת הליגות".
קורה שאתה חולם על עצמך מתהלך עם שתי רגליים רגילות?
"כשאני חולם על עצמי זה תמיד נראה כמו ציור. אני לא בטוח שבחלום יש לי פרוטזה, אבל תמיד יש לי בעיה ברגל. בשנה האחרונה לא חלמתי על עצמי עם שתי רגליים כי הפרוטזה היא חלק מהחיים שלי. המוח שלי מבין שזה המצב שלי ולעולם זה לא ישתנה".
אתה מתגעגע לפעמים לרגל החסרה?
"כן, הרבה פעמים, בעיקר כשיש לי תקלות עם הפרוטזה בבוקר. אז אני רוצה רגל כמו שהייתה לי. נראה לי שכל מי שמאבד איבר בגוף מתגעגע אליו. אבל במובנים מסוימים אני אוהב את הפרוטזה שלי. היא מיוחדת וחזקה".
אתה מודע לכך שתמיד תהיה הילד שדרך על המוקש ונקטעה לו הרגל?
"אני לא רואה בזה חיסרון, זה רק יתרום לתדמית הטובה שלי. אם זה כבר קרה לי אז שלפחות יסתכלו עלי ויראו שהצלחתי להתגבר. המורים בבית הספר תמיד זוכרים את התלמיד הכי טוב, את השובב ביותר. אותי יזכרו כמי שנקטעה לו הרגל.
"אבל את הפציעה שלי אני לוקח למקומות טובים, כמו הפעילות בקואליציה למען ישראל נקייה ממוקשים. אפילו קיבלתי פרס מיוחד מהארגון העולמי, כזה שקיבלה גם הנסיכה הירדנית".
אתה חושב שאתה גיבור?
דניאל מובך מהשאלה וזו הפעם הראשונה שהמילים לא קולחות מפיו. הוא מגמגם לרגע אולם מיד אחר כך מזדקף. "את יודעת מה", הוא אומר בשקט, "אני חושב שאני גיבור. עברתי משהו שלא כולם יכולים להתגבר עליו".
תלמדו מהירדנים
חוץ מאופיו המיוחד, אחד הדברים המרכזיים המסייעים לדניאל להתגבר על הפציעה היא הפעילות בקואליציה. ביום שלמחרת פציעתו, עוד בטרם שמע על הארגון, אמר לאמו כי הוא רוצה להקים אגודה לפינוי מוקשים. כשהגיעה הפנייה של רכז הקואליציה, דיאן אור, דניאל לא היסס.
שדה המוקשים בו נפצע דניאל יובל ברמת הגולן צילום: חמד אלמקת
המייסד, ג'רי וויט, נפצע ממוקש בישראל והיה הראשון שיצא בקמפיין בינלאומי נגד השימוש במוקשים תוך שהוא נעזר בנסיכה דיאנה, במלכה נור מירדן ובהת'ר מילס, אשתו לשעבר של פול מקרטני. בנוסף, דניאל מסתובב עם צמיד ירוק על ידו, המסמל ארגון עולמי נוסף, ROOTS OF PEACE, שנוסד לאחר מותה של הנסיכה דיאנה. מהם קיבל דניאל על פועלו מגן זכוכית ייחודי. לאחרונה, אגב, שני הגופים התאחדו.
איזה מסר אתה שואף להעביר בפעילותך?
"אני רוצה שהמדינה, והעולם בכלל, יבינו את החשיבות של פינוי המוקשים".
הנה, לפני כשבוע פוצץ צה"ל מוקשים בסמוך לעין זיוון.
"הייתי מאושר מזה, אבל הפינוי לא נעשה כמו שצריך. לא מפנים מוקשים ב'בום' אחד, יכולים להישאר עוד כמה מהם עמוק באדמה. פינוי נכון נעשה בשיטה מיוחדת בה מאתרים את המוקשים אחד-אחד ומרימים אותם עם מכשיר מיוחד. זה מה שאני רוצה שייעשה בארץ".
אתה כועס היום על המדינה וצה"ל, ורואה בהם אחראים לפציעה שלך?
"אני לא כועס על אף אחד ולא חושב על זה. זה קרה ואין מה לעשות עכשיו".
על מה דיברת בפני ועידת האו"ם בז'נבה?
"סיפרתי על הפציעה שלי, על הבעיה בישראל, על כך שיש שטחי מוקשים שאינם מגודרים, ואמרתי שחייבים לפנות מוקשים מכל העולם. הרגשתי שאני מתריע ומציג את הבעיה".
מה אתה מצפה שיקרה עם הדיון על הגשת החוק לקריאה ראשונה?
"שהחוק יעבור בקריאה ראשונה, שנייה ושלישית, ושאחר כך יפנו את המוקשים כמה שיותר מהר. כדאי למדינה לקחת דוגמה מירדן, שמפנה מוקשים כבר שש שנים ובעוד שנתיים תהיה נקייה לגמרי".
כמה זמן תמשיך בפעילותך?
"עד שכל המוקשים בעולם יפונו".
ועד שחלומו של דניאל יתגשם, החליטו הוריו להגיש בשמו תביעת נזיקין כנגד צה"ל ומשרד הביטחון. בתביעה המתגבשת בימים אלו במשרדו של עו"ד גד נשיץ טוענים טלי וגיא כי הצבא התרשל בכך שלא גידר או סימן את השטח בו נפגע דניאל. התביעה תוגש במהלך חודש פברואר, שנה לאחר פציעתו של דניאל, לאחר שיוחלט מהו גובה הנזק שנגרם לו.
"אמרו לי מספר פעמים שהתוצאה הייתה יכולה להיות יותר גרועה, אבל מבחינתי הפציעה של דניאל הייתה מיותרת", אומרת טלי. "אני לא מבינה מדוע החיילים שבבסיס על הר אביטל לא צעקו לכולם במגאפון לעוף מההר כי מדובר בשדה מוקשים לא מסומן. עברה עלינו שנה קשה מאוד. רק עכשיו, אחרי הנסיעה לז'נבה, אני מרגישה שעברנו שלב, ואני שמחה שדניאל מצא ייעוד בקואליציה. עם זאת, היה קשה לראות את התגובות הטראומטיות שלו לשלג".
דניאל, היית חוזר למקום בו נפגעת?
לראשונה הוא מתכווץ במקומו. "לא, אני לא רוצה, אני מפחד. אני אפילו לא יכול להסתכל על המקום מרחוק. אם יפנו את כל המוקשים מרמת הגולן אולי אסע לשם. לפני כל טיול של המשפחה אני בודק אם אין באזור מוקשים, ואם אני רואה גדר, תמיד אני שואל את אבא אם מדובר בשדה מוקשים.
"אני סיימתי גם את הרומן הקצר שהיה לי עם השלג, הוא מתקשר עם הפציעה. אולי אם יירד קצת שלג בתוך הערים, לא ליד שדות, אני אפחד פחות. אני חושב שאני גם היחיד מבין החברים שלי שנבהל בכל פעם שהוא שומע צופר של אמבולנס".
נהיית פחדן יותר מבעבר?
לא. אני חושב שנהייתי אמיץ יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם