הנשים הכי יפות בשפלה רוצות להיות מלכות יופי
הן יפות ודקיקות. הן מודעות לביקורת על התחרות המיתולוגית ומבינות שלא חייבים לזכות כדי להתקדם ב"תעשייה". קבלו את הנשים הכי יפות בשפלה: בר, כריסטין ודנה מראשון לציון, מורן ונדיה מבת ים וליאה מחולון, שיתמודדו בקרוב על כתר מלכת היופי
אך עם כל הקושי שבדבר, נשגב מבינתם של אנשים רבים מדוע המועמדות הולכות דווקא לתחרות מלכת היופי, מדוע ליטול חלק במוסד שנתפש כמיושן? כיום, בעולם של אינסוף אפשרויות, ניתן להתפרסם בדרך מהירה יותר ופחות קשה, דרך שלא כוללת סרט חובק כתף ומותן, כתר מצחיק על הראש ותואר שלכל אחד יהיו השגות עליו, "האישה היפה בישראל". הרי לא משנה לאן נסתכל, נראה סביבנו נשים יפות - באם הן מופיעות בפרסומות, בתוכניות ריאליטי או בקמפיינים. יפהפיות, תודה לאל, יש אצלנו לא מעט.
האם מישהו זוכר בכלל מי הייתה נערת החן של השנה שעברה? או מי הייתה מלכת היופי לפני שנתיים? מתברר שהרוב המוחלט לא זוכר, גם לא המועמדות מהאזור עימן נפגשנו. "אה... אני לא זוכרת מי הייתה מלכת היופי לפני שנתיים. אולי לירן כוהנר?", מתאמצת ליאה מוסטייב בת ה-20 מחולון, עובדת בארומה. התשובה, אגב, היא עדי רודניצקי. כוהנר זכתה שנתיים קודם לכן.
גם דנה צדוק בת ה-19 מראשון לציון, שאוטוטו מתגייסת, לא זוכרת וגם לא נדיה רויטבלט בת ה~22 מבת ים, פקידת קבלה ברשת לרפואה אסתטית. "אני זוכרת את השמות של כל המלכות", היא מבהירה, "אבל לא את השנים בהן זכו". מצד שני, את אילנית לוי וגל גדות הן זוכרות היטב, אך זו לא חוכמה כי אין מי שלא מכיר את שתיהן ללא קשר לתחרות. אחרי הכל, אילנית לוי הייתה נשואה לאייל גולן, מה שהקנה לה פרסום גדול לאין שיעור מאשר אותו הרגע בו הונח כתר על ראשה. וגדות בכלל נחשבת לשחקנית הוליוודית מבוקשת.
למרות הכתוב לעיל, תחרות מלכת היופי של ישראל ממגנטת אליה אלפי נשים צעירות נהדרות גזרה. רק 20 מתוכן מגיעות לשלב התחרות, כשבשנה הנוכחית לא פחות משש מהן מתגוררות באזורנו.
בנוסף לשלוש שבפסקה מלמעלה, נהנינו מהזכות להיפגש גם עם מורן בת ה-22 מבת~ים, סטודנטית למשחק בבית צבי; כריסטין סנקביץ' בת ה~20 מראשון לציון, דיילת קרקע בנתב"ג; ובר מרום בת ה~20, אף היא מעיר היין, חיילת וסטודנטית לראיית חשבון.
כולן גבוהות המאובזרות ברגליים שלא נגמרות, יפות בצורה שערורייתית ודקיקות גזרה עד כדי קנאה. לא בכדי מרבית זכרי העיתון התנדבו לערוך איתן את הראיון הזה. כשנפגשנו בבית הקפה "טיפו" בחולון, איש אינו נותר אדיש ליופיין, ולא היה אחד (או אחת) מבאי המקום שלא הגניב מבטים לשולחן.
"אה, סליחה? במה מדובר?" ניגש אחד המלצרים לאחר שהמועמדות קמו ממקומן והפקידו עצמן בידיו האמונות של יוסי הצלם. "הן מצלמות סרט? מדובר באיזו הפקה של סדרה חדשה?".
"לא, הבנות מועמדות בתחרות מלכת היופי של ישראל". "מה? באמת? וואו! הן ממש מדהימות!" מצטרפת מלצרית נוספת לשיחה, "אי אפשר להפסיק להסתכל עליהן!". "אפשר לצלם אותן?" שואל המלצר, שלא מחכה לתשובה ורץ החוצה עם סלולרי שלוף כדי לתעד את שש היפות.
למרות שייתכן ויומיים לאחר הטקס מעטים בקרב הציבור הרחב יזכרו מי היא מלכת היופי של ישראל, הרי שהחשיפה הנרחבת שתקבלנה הבנות, בתוספת תו התקן המתקבל מעצם ההשתתפות, אמורים להוות קרש קפיצה לא רע בכלל.
"יש משהו בתיאוריה שהמלכה עשויה להישכח זמן מה לאחר בחירתה", מסכימה דנה, "אבל כל אחת עושה עם התואר שלה משהו אחר. יש כאלה שזוכרים אותן ויש כאלה שפחות, זה תלוי בך, מה את בוחרת לעשות עם התואר".
כריסטין: "אני לא נמצאת בתחרות כדי שאנשים יזכרו אותי, אלא אני רוצה להצליח בדוגמנות וגם ליהנות מהחוויה שהתחרות הזו מציעה. כשגרתי בחו"ל, עשיתי את התחרות הזו כבר פעמיים לפני שש שנים, כך שאני יודעת למה לצפות, ואני יודעת שזה הולך להיות כיף גדול".
מרבית הדוגמניות המובילות, כמו בר רפאלי ואסתי גינזבורג, לא נזקקו לתחרות הזו כדי להתפרסם. מדוע אתן כן?
נדיה: "כנראה שהן מצאו דרך אחרת להתקדם, אך לדעתי התחרות היא דרך מצוינת. יש למשל את אילנית לוי ומירי בוהדנה שהשתתפו בתחרות והן מאוד מצליחות".
כריסטין: "אני כן ניסיתי להצליח בדרך אחרת, אך כנראה שנפלתי על סוכנות לא מתאימה, או על סוכן לא מספיק טוב, או שאני לא כל כך השקעתי, אבל כבר ניסיתי ולא הצלחתי, אז למה לא לנסות פה?".
איך הגעתן לתחרות?
"באמצעות מייל, לא? פשוט שלחנו תמונה דרך האתר של התחרות", אומרת ליאה ומחפשת אישור במבטיהן של שאר המועמדות, אשר מהנהנות בהסכמה.
"אני הגעתי דרך חברה שלי, היא המליצה לי לפנות לתחרות", משתפת בר. לעומתן, נדיה הגיעה דרך הסוכנוּת שלה, שהמליצה לה להגיע לאודישנים.
זו המועמדות הראשונה שלכן?
כולן מהנהנות. "אני תמיד רציתי", מודיעה ליאה, "אך תמיד דחיתי את זה כי חששתי. כל פעם אמרתי 'בשנה הבאה'".
כריסטין: "אני רציתי להירשם בשנה שעברה, אך לא יצא לי, והפעם החלטתי שזהו זה, נרשמים".
נדיה: "גם אני תמיד רציתי, אך הייתי בצבא ואחר כך בלימודים, וגם האמת לא כל כך ניסיתי, לא באמת פעלתי בכיוון הזה".
לא משנה באיזה אופן שש המופלאות הגיעו לתחרות, הן עברו דרך ארוכה של אודישנים מפרכים, סדנאות ובחינות מכף רגל ועד ראש. מאלפי מועמדות מטעם עצמן נותרו רק 20. "אני זוכרת", משחזרת ליאה, "שנכנסתי וראיתי מסדרון ארוך וצר שבו ישבו מלא בנות על הרצפה, כי לא היה מספיק מקום על הכיסאות. באותו יום חיכיתי בערך ארבע~חמש שעות, וכל פעם הגיעו עוד ועוד בנות".
לאודישנים הראשונים שהתקיימו באוקטובר ודצמבר זומנו אלפי בנות, אשר חולקו לשלשות והוצגו לפני פאנל השופטים. "היינו צריכות לספר על עצמנו כשאנחנו לבושות בבגדי ים", מציינת נדיה. "נראה לי שהיו באותו זמן חמישה שישה שופטים".
בר: "לא ראיתי את המייל החוזר ששלחו מארגני התחרות וקיבלתי סמס שהאודישן מתקיים באותו יום ומיהרתי להגיע, אך הגעתי כשהאודישנים כבר הסתיימו. המפיקה אמרה לי להשאיר פרטים ושיזמנו אותי שוב".
ליאה: "גם לי יש סיפור מצחיק. כל כך התרגשתי לראות את המייל בו נכתב שהתמונה שלי עברה ושזומנתי לאודישן, עד שלא שמתי לב לתאריך. אני מגיעה למקום ורואה שאין שם בנות, ואז מישהי ניגשת אליי ואומרת לי שטעיתי בחודש. היא אמרה שכבר יתקשרו אליי מתי לבוא".
את התשובה המיוחלת שהן עברו לשלב הבא, קיבלו חלקן תוך יומיים שלושה וחלקן, כמו דנה, תוך מספר שבועות. "מה? רק אצלי זה לקח כמה שבועות?" היא נשמעת מופתעת, "האמת היא שבאודישן הראשון לא לקחתי את התחרות ברצינות. רק כשעברתי את האודישן השני נכנסתי יותר לאווירה של התחרות. כך שבהתחלה לא הקפיצו אותי הטלפונים מהמספרים החסויים של מארגני התחרות".
באודישן השני הבנות שוב נתבקשו לעמוד בבגדי ים, הפעם מול פאנל גדול יותר של שופטים ומול מצלמות שתיעדו כל רגע.
זה לא מביך לעמוד מול אנשים הבוחנים אתכן כשאתן לובשות רק בגד ים?
ליאה: "זה היה קצת מביך ומוזר".
בר: "זה היה מלחיץ שכל העיניים עלייך, במיוחד כשהם מצפים ממך לדבר ולהתבלט".
נדיה: "אמרו לנו לומר משהו שיזכיר אותנו, משהו ייחודי שיגרום לאנשים לזכור אותנו".
נשמע מלחיץ.
נדיה: "אני דווקא הכי נלחצתי באודישן הראשון, יצאתי כולי אדומה, כי אחר כך כבר הבנתי מה מצפים מאיתנו, מה צריך לעשות. יצאתי גם עם תחושה של אי ודאות, לא ידעתי אם הצלחתי או לא".
ליאה: "אם כבר, האודישן השלישי היה הכי לחוץ, כי מיד קלטנו מי הולכות ומי עוברות, זה לא היה כמו מקודם שחוזרים הביתה ואז מודיעים. בשלישי קודם נכנסנו עם בגדים, ורק מי שעוברת נכנסת אחר כך עם בגד ים".
דנה: "באודישן השלישי היינו בסך הכל 55 בנות, מתוכן רק 30 ממשיכות הלאה!".
למעשה, האודישן השלישי נחלק לשניים. בחלקו הראשון הבנות נכנסו כשהן לבושות יפה ועל עקבים, ומי שעברה את הסינון נשארה והחליפה לבגד ים ושוב נכנסה לעוד מיון. כל זה התבצע מול פאנל של עשרה שופטים, סטייליסטים וצלמים, אשר בחנו איך הבנות מתלבשות, מתאפרות, איך הן נראות, מה מייחד אותן ועוד. "זה היה יום מאוד ארוך", נאנחת דנה. "היינו שם מעשר בבוקר עד שש בערב".
"ורוב הזמן", מוסיפה נדיה, "ישבנו וחיכינו. עם כל הלחץ, זה אפילו לא נגמר באותו היום! נותרנו 25 בנות במשך שבועיים, כשרק 20 ממשיכות הלאה. בשבועיים הללו כולנו עברנו סדנאות של טיפוח, סטיילינג וכו', כשכל הזמן הזה היינו בלחץ כי גם בחנו את הדינאמיקה שלנו כקבוצה, איך אנחנו מסתדרות עם שאר הבנות, איך אנחנו מתנהלות מול אנשים, מאוד היה חשוב להגיע בזמנים, הם גם שמו דגש על המראה שלנו ואיך שאנחנו מטפחות את עצמנו".
במשך שבועיים עברתן פעמיים בשבוע סדנאות ארוכות, הן לא הוציאו אתכן מהשגרה? לא עצרתן את חייכן בעקבות המועמדות לתחרות?
"ברור שהשגרה משתנה והבעיה היא שאפילו לא יכולתי לספר למעסיקים שלי שאני בתוך ה~20 כי זה עדיין לא סופי, כך שגם אי אפשר היה לבקש התחשבות כי אני עדיין לא ממש בתחרות".
דנה: "אני דחיתי את הגיוס שלי בגלל התחרות".
בר: "ואני דחיתי סמסטר באוניברסיטה, ומהצבא קיבלתי דחיית שירות. לקח לי הרבה זמן לקבל את כל הדחיות".
כריסטין: "בגלל התחרות דחיתי את הפסיכומטרי לאפריל, רציתי לתת הזדמנות לתחרות".
למרבה ההקלה, לאחר שהסדנאות נגמרו, הבנות קיבלו את שיחת הטלפון המיוחלת בה נתבשרו כי הן בפנים. "קיבלתי את השיחה בזמן שהייתי בעבודה", משתפת ליאה. "התחלתי לצרוח מול כל הלקוחות והאנשים. כל כך התרגשתי. זה היה כזה כיף להבין שהתקבלתי".
כריסטין: "אני דיילת אוויר והייתי באמצע צ'ק אין ופתאום אני רואה שיחה ממספר חסוי, אז מיד הלכתי הצידה והתחלתי לצרוח ולקפוץ".
בר: "כשקיבלתי את השיחה הייתי במטווחים, ופתאום חברה שלי צועקת שיש לי טלפון, ואיך שאמרו לי שאני בפנים, מיד התחלתי סבב של טלפונים לספר שהתקבלתי".
מורן: "קיבלתי את הטלפון, ניתקתי, ואז לקחתי נשימה וחשבתי 'אוקיי, עכשיו זה מתחיל'".
אנשים רבים טוענים כי מלבד חזות מצודדת, למשתתפות אין יותר מדי מה להציע.
דנה: "המחשבה הזו היא מזמן פאסה. על כל דוגמנית מדביקים תווית שהיא יפה וסתומה. הרבה דוגמניות הן יפות ומשכילות".
"במיוחד מלכות יופי", מחזקת ליאה את דבריה. "חלקן נהיות נשות עסקים ובעלות תארים אקדמיים מתקדמים".
מישהו דחף אתכן לכיוון ההשתתפות בתחרות?
נדיה: "אותי דחפו, אני מאוד התלבטתי וחשבתי אולי לא לגשת, כי אני רוצה להתקבל ללימודים, אך המנהלת שלי מהעבודה אמרה לי לגשת ולא לפספס, ועכשיו כולם מאוד תומכים ומעודדים".
ליאה: "אני התלבטתי בכל שנה והפעם החבר שלי ואימא שלו ישבו לי על הראש שהכל יהיה בסדר ומתחיל להיות מאוחר וצריך ללכת להיבחן".
באמת? דווקא החבר שלך עודד אותך ללכת? הרי ידוע שהמלכה נפרדת מהחבר שלה זמן קצר לאחר התחרות.
הבנות צוחקות ואומרות שסתם מדובר בשמועות. או אז מתברר שכולן, חוץ מדנה, נמצאות במערכות זוגיות ארוכות טווח. "הכל תלוי בסופו של דבר בטיב היחסים שלנו", מנתחת נדיה. "התחרות מהווה גורם חיצוני אשר לא אמור לשנות. אם ניפרד, אז סימן שזה לא נועד להיות".
מורן: "לדעתי אין שום קשר בין התחרות לבין הזוגיות שלי, אם לא היה לי חבר מפרגן, אז כבר מזמן הייתי מבינה את זה ונפרדת ממנו בלי שום קשר לתחרות. בתחרות הזו אין הפתעות".
מי המועמדת המועדפת לניצחון?
הבנות מחייכות לעצמן. "לא מדברים על זה", אומרת ליאה. "אין שיחות של מי תיקח ומי לא, אנחנו חבורה אחת גדולה, אנחנו כמו חברות שנפגשות, נהנות, עדיין אין אווירה של טקס ותחרות".
בר: "בהתחלה הלחיצו אותי שתהיה אווירה של קנאה, חוסר פרגון, שבנות ישלפו ציפורניים, אך זה להיפך".
כריסטין: "כבר עברנו את האודישנים, עכשיו אנחנו נמצאות בשלב החוויה, אנחנו קבוצה מאוד מגובשת".
אבל בכל זאת, אתן חייבות להודות שבפני המנצחת הולכות להיפתח הרבה דלתות.
בר: "אמת, אבל כל אחת יכולה להתקדם דרך התחרות, זה תלוי בה, איך היא ממנפת את עצמה. לא רק הזוכה יכולה להצליח, לבטח הניצחון יעניק לה יתרון, אך עדיין ניתן יהיה להתקדם בעולם הדוגמנות כי התחרות מהווה קרש קפיצה".
נדיה: "אנחנו מקבלות פה המון כלים ובמקביל מכירות מאחורי הקלעים אנשי תקשורת, מאפרים וצלמים. ניתן להתקדם גם ללא תואר מלכת היופי, לא כולן באו במטרה לזכות".
מה זאת אומרת? אז בשביל מה לגשת לתחרות?
"יש לנו בנות שלומדות תיאטרון, והן רוצות להתקדם בתחום הזה דרך התחרות. גם לא כל בחורה מוכנה לעשות במשך שנתיים מה שאומרים לה, כפי שמתחייבת המנצחת בתחרות. יש כאלה שיש להן מטרה ללכת ללמוד, והתחרות הזו סתם מהווה חוויה בעבורן".
אני מבינה שאתן רואות בתחרות קרש קפיצה, אבל עצרתן לרגע לחשוב שסוכן דוגמנות טוב יכול לעשות בעבורכן הרבה יותר, או שאם תשתתפו בתוכנית ריאליטי תגיעו הרבה יותר רחוק?
כריסטין: "אני פשוט רציתי את זה".
דנה: "אצלי זה פשוט יותר, להמשיך את הדור הלאה. בת דודה שלי התחרתה לפני 20 שנה, ואחותה הקטנה בעצם דחפה את כל העניין שאני אשתתף. בבית של סבתא שלי יש עדיין את השער שלה שפרסמו ב'לאשה'".
בר: "אני חושבת שתחרות מלכת היופי מאוד רשמית ומכובדת, ואני אישית הייתי מעדיפה לחשוף את עצמי בצורה הזו".
ההבדל הוא שבצילומים ובהפקות יש עריכה, חזרות, ואילו בתחרות עצמה אתן הולכות לעמוד מול כל עם ישראל בשידור חי. זה לא מפחיד אתכן?
דנה: "זה הדבר הכי מלחיץ. זה לא כמו צילומים שעושים כמה טייקים ובסופו של דבר בוחרים את התצלום הכי טוב. פה כולם יראו איך אני הולכת, איך אני נראית,
"מה אני עושה, כמו שאני, כך זה ייצא לשידור. אם במקרה תתרחש בתחרות פדיחה, אין דרך לעשות קאט, למחוק את זה ולהתחיל מחדש. מעבר לכך, גם עומד מולנו קהל גדול שהכמות שלו מאוד מלחיצה".
נדיה: "זה גם משהו שנזכור לכל החיים, הטקס מהווה את שיא החוויה".
ליאה: "זה למעשה בעיניי הרגע שרציתי להגיע אליו, להיות בטלוויזיה, זה רגע מאוד מיוחד".
בימינו בכלל צריך תחרות כזו? יש האומרים שהיא ירדה מגדולתה.
דנה: "ברור שצריך! התחרות היא משהו עולמי. אז כן, גם ישראל צריכה להשתתף בכל הטקסים האלה. גם לנו צריכה להיות נציגוּת בעולם".
נדיה: "התחרות הזו היא משהו ששובר שיגרה, היא משמחת את האנשים, מאוד כיף לראות אותה בטלוויזיה. אחרי הכל מדובר בעשרים בחורות יפות, זה מאוד מסקרן לראות אותן, לנסות לנחש מי תהיה המלכה שתייצג אותנו".
לא משנה מי תיבחר, בשיחות הברזייה של יום המחרת תמיד יגידו שהיו יותר יפות.
בר: "עצם העובדה שנכנסנו לתחרות זה כבר אומר עלינו משהו. נבחרנו ל~20 הכי יפות במדינה, ועצם זה שכל אחד מביע את דעתו זה בסדר, על טעם וריח אין מה להתווכח. כל דעה מתקבלת, כי בעיני אחד אני יכולה להיות הכי יפה ובעיני האחר לא".
מורן: "גם כל אחת מאוד שונה במראה מהשנייה, כך שזה הגיוני שהאנשים יתחברו לבנות שונות, יש פה 20 טעמים שונים לבחור מתוכם".
מה לגבי הפמיניסטיות? הן יוצאות כנגד התחרות הזו שלדעתן מציגה את הנשים בתור חתיכת בשר בלבוש מינימאלי. דעות אלה לא מפריעות לכן?
בר: "אין דבר פסול בלהופיע עם בגד ים ולהראות את מה שהטבע נתן לנו, וחוץ מזה שהתחרות לא מייצגת רק מראה אלא גם אישיות. לא היו בוחרים אותנו אם לא היה לנו משהו אחר להציע מעבר ליופי".
כריסטין: "אני חושבת שלא צריך להסתכל רק על הקטע של בגדי הים, אלא להסתכל בכללי, הבנות עושות הרבה דברים לאורך התחרות".
דנה: "לדעתי צריך להיות שוויון בין גבר לאישה, אין משהו שאישה לא יכולה לעשות וגבר כן יכול. אך זה לא מתקשר לתחרות עצמה".
"אז אנחנו לובשות בגד ים", מוסיפה מורן ומנופפת בידה בתנועת ביטול.
ליאה: "התחרות עצמה היא כמו תצוגה, ובתצוגות, מה לעשות, לפעמים לובשים בגדי ים והלבשה תחתונה וזה בסדר. זו דוגמנות, עבודה לכל דבר".
כרגע יש הרבה רחש תקשורתי סביבכן, אתן לא חוששות מהרגע בו יכבו הזרקורים, שאולי כבר לא תעניינו את הציבור?
כריסטין: "יש מצב, אף אחד לא יודע מה יהיה. זה גם לא הכי חשוב בעולם בתחרות הזו".
בר: "כרגע אנחנו חושבות על החודש וחצי הקרובים, על החוויה שאנחנו עוברות, אנחנו לומדות הרבה, מקבלות כלים לחיים ואיך להתמודד עם עולם הדוגמנות".
ליאה: "כולם אומרים לנו לא להתאכזב אם זה לא קורה בעבורנו, אך אני לא רואה את זה בתור התאכזבות, כי אני חיה את הרגע, ואין לי את המחשבה הזו מה יקרה אחרי שזה ייגמר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם