שחקנית חיזוק: תעשו כבוד לכוכבת ההולנדית של חדרה
הכישרון שלה הביא אותה אל הנבחרות הלאומיות הצעירות של הולנד ולהצעה ממועדון הפאר טוונטה אבל לביאה ואן אוורקרק מעדיפה לשחק כדורגל על הדשא של מכבי "כשרונות" חדרה. סיפורה של נערה שמשפחתה הצילה יהודים ובחרה להמשיך את הקשר איתנו גם בארץ
סיפור מיוחד שעובר במשפחתה מעניק לנו שחקנית כדורגל כובשת בכל המובנים. גבוהה חזקה נוגחת היטב חלוצה סקוררית במכבי "כשרונות" חדרה ואולי אולי כשייפתרו בעיות ביורוקרטיית השגת הדרכון היא תבקיע גם עבור נבחרת ישראל.
אמנם המשפחה לא יהודייה אבל בעלת היסטוריה ארוכת שנים של חסד כלפי העם היהודי מאז מלחמת העולם השנייה ועד היום. הסבא והסבתא של אביה החזיקו אז בביתם נערה צעירה שתפקידה היה לעזור להם בגידול הילדים ובתחזוקת הבית.
מה ששאר השכנים לא ידעו הוא שמדובר בילדה יהודיה ששמה המזויף היה אנני. בכל יום לאחר שסיימה עבודתה כולם מסביב חשבו שהיא הלכה לביתה. כך גם אביה של לביאה. אבל סבו וסבתו כך הסתבר לו מאוחר יותר בנו עבורה חדר קטן בתוך הבית מאחורי הארון כך שהיא תוכל להסתתר מפני הנאצים. בצורה הזאת הילדה היהודייה ששמה האמיתי היה אסתר שרדה את המלחמה וניצלה.
בנוסף האח של הסבתא של אביה ואישתו הסתירו משפחה שלמה הורים ושלושה ילדים יהודים בביתם במהלך מלחמת העולם השנייה. כל המשפחה ניצלה וברגע שהסתיימה המלחמה עלתה לישראל. מספר שנים לאחר סוף המלחמה האח של הסבתא ואשתו הוזמנו להגיע לישראל לנטוע עץ ביד ושם ולהיפגש עם המשפחה שאותה הם הצילו.
לביאה לא מתרגשת במיוחד כשאנחנו שואלים אותה על מעשי גבורה אלה על סיכון חיי כל משפחתה כדי להציל יהודים: "זה היה מעשה נורמלי בשבילם. אם הם לא היו עושים את זה או אז זה לא היה נורמלי. אף פעם במשפחה שלי לא עשו מזה עניין".
גם בדורות הבאים נותר היחס המיוחד של המשפחה ההולנדית הנוצרית ליהודים. "יש משפט בברית החדשה שאומר כי'מי שמברך את ישראל יהיה מבורך'" אומרת לביאה. "אמא שלי זכרה את המשפט הזה כל חייה ושאפה להגיע ארצה אבל מעבר לזה אנחנו מאוד אוהבים
כידוע למי שאינו יהודי לא פשוט לבוא סתם כך ולגור כאן בישראל. לשם כך אביה של לביאה הקים חברה בישראל ובהתחלה הוא היה היחיד המורשה לעבוד כאן. רק לאחר מכאן קיבלה המשפחה כולה אשרת שהייה. יש בסך הכול שתי משפחות בישראל שקיבלו אזרחות בצורה שכזאת ומשפחתה של לביאה היא אחת מהן. האבא שייצר בהולנד מיכליות למשאיות מייבא אותן כיום לארץ ומשפחת ואן אוורקרק מתגוררת ביישוב הקהילתי בת חן שבעמק חפר.
לביאה התחילה לשחק כדורגל בגיל שש באפלדורן. "אהבתי תמיד לשחק עם כדורים בכל משחק שיש ולא אהבתי ללמוד. הכדורגל לנשים מתקדם מאוד בהולנד ויש הרבה קבוצות לא כמו בישראל".
הכישרון שלה הביא אותה אל הנבחרות הלאומיות הצעירות של הולנד ולקבלת הצעה ממועדון הפאר טוונטה המתמחה בעיקר בכדורגל נשים. קצת רחוק ממכבי חדרה אם כי האחרונה סיימה שנייה בליגה הישראלית ונאבקת כרגע בפלייאוף על האליפות.
בנבחרת ישראל רוצים אותה מאוד אבל זה יקרה רק לאחר הסדרת דרכון. לייצג את הולנד או ישראל? ללביאה אין התלבטויות. "אם צריך לבחור הולנד או ישראל אז אני רוצה לייצג את ישראל. לבי יותר כאן. אמנם אני לא יהודיה אבל אני מרגישה יהודיה. תמיד אבחר בישראל. מאז שאני תינוקת בילינו כאן בכל חופשה הכרתי את האנשים וקצת את השפה. אני לא מתחרטת שעזבתי את הולנד ואת ההצעות לשחק שם".
צפית בשידורי המונדיאל האחרון כשהגברים של הולנד הגיעו לגמר? לא עשה לך חשק?
"לא גם כשראיתי את הולנד במונדיאל האחרון. כמובן שאני אוהדת שלהם והם מבקשים שאבוא לשחק בנבחרת הנשים אבל אני אומרת להם לא. בחיים אתה צריך לעשות בחירות וזו הבחירה הגדולה שלי גם אם אני יודעת שעם נבחרת ישראל אולי לא אגיע לאליפות אירופה ואליפות העולם".
ב-2006 כשמשפחת ואן אוורקרק בילתה כאן על תקן תיירים פרצה מלחמת לבנון השנייה. "אני זוכרת שכל התיירים ברחו מהארץ ואנחנו החלטנו שנשארים עם האנשים שגרים כאן" מספרת לביאה. "אמי היתה הולכת וקונה גלידה לחיילים. נסענו לטבריה כשהיא הופצצה. על פי הברית החדשה אמי מאמינה וכולנו חושבים כך שהיהודים הם האח הגדול של כל שאר העולם".
חשבת על אפשרות לפיה אם תקבלי אזרחות תצטרכי גם לשרת בצבא?
"בוודאי שאלך אם צריך. עוד בהולנד כשחשבנו על מעבר לישראל החלטתי שאני אפילו לא רוצה סתם שירות כמגישת אוכל או משהו כזה אלא להיות קרבית. האמת שעכשיו זה כבר לא נראה לי להיות בקרבי שלוש שנים כפי ששמעתי שצריך כי התחלתי ללמוד".
לביאה לומדת לתואר בניהול עסקים באוניברסיטה הולנדית מקוונת. הלימודים נעשים דרך המחשב. שני האחים הצעירים שלה לומדים בבית ספר לבני דיפלומטים זרים ואחות אחת גדולה נשואה פלוס ילד חיה בהולנד. אגב כשנולדה קראו לה לוי עד שגילו במשפחה כי זהו שם של בנים ושינו ללביאה. לאחים שלה קוראים דוד ויהונתן ולאחות הגדולה אנדריאה.
לביאה זוכרת את עצמה מגיעה לחופשות בישראל בכל שנות ילדותה. ההורים שלה רצו לחיות כאן אך לאביה הייתה עדיין את חברת המיכליות שהם ניסו למכור לפני כעשר שנים כדי לעלות ארצה.
בסוף שנת 2007 אביה ניסה שוב למכור את החברה הפעם זה צלח וכל המשפחה עלתה ארצה לקראת סוף 2009. בתחילה לביאה התנגדה למהלך אך היא החליטה לתת לעצמה ולמשפחתה שנת ניסיון שבסופה היא תחליט אם לעלות ארצה או לחזור להולנד.
החודשים הראשונים של לביאה בארץ היו ממש קשים אך לאחר חצי שנה היא החליטה שהיא תעשה את המקסימום במצב הנתון. "אחותי וכל החברים שלי נשארו בהולנד לא רציתי לעזוב לישראל" היא מספרת. "נסעתי הרבה לביקורים בהולנד אבל כעבור זמן התחלתי לחשוב'אני כאן וצריך להפיק את המקסימום ממה שיש'. ואז התחלתי ליהנות".
כעת כשנה וחצי מאז שעזבה את אפלדורן היא נהנית אצלנו. לפחות בינתיים. "אני עוד לא יודעת מה יקרה בעתיד. ההורים שלי רואים כאן את העתיד שלהם והאחים שלי יסיימו את הלימודים בארץ. מי יודע אולי אפגוש מישהו במקום אחר. אתה אף פעם לא יכול לדעת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם