כבוד השופטת: הכירו את שופטת הכלבים הוותיקה בארץ
שופטת תחרויות החיות הבכירה נודדת כבר 50 שנה בכל קצוות העולם בארועים בין-לאומיים. יניקי שטיינבוק, החיפאית שעלתה מפינלנד, נטשה את הקריירה שניהלה ככלכלנית לטובת הכלבים. וכן, היא ננשכה על ידי כלבים במהלך תחרויות, והיא גם מבלה שעות בשיחות עם ג'ו, התוכית שלה
בחודש מאי הקרוב תתקיים במרכז הירידים בתל אביב תערוכת חיות הבית הגדולה ביותר שנערכה אי פעם בארץ. את התערוכה יזמה ומפיקה ההתאחדות הישראלית לכלבנות, כשההשקעה באירוע הגיעה למיליון וחצי שקלים.
מלבד חתולים, כלבים, ארנבות ודגי נוי, לתערוכה יגיעו גם, אלפקות, גמלים, צבי ענק, סוסים, זוחלים למיניהם ועשרות סוגים של תוכים וציפורים. גולת הכותרת של התערוכה תהיה התחרות "כוכב התערוכה", כשבעל החיים שיזכה ייבחר על ידי 18 שופטים בינלאומיים שיגיעו מרחבי אירופה.
בין השופטים הבינלאומיים נמצאת גם אחת משלנו, יניקי שטיינבוק מחיפה, המשמשת שופטת בתערוכות כלבים כבר יותר מ-50 שנה, ונחשבת לשופטת הכי ותיקה וידועה בארץ. שטיינבוק אף ייסדה את ארגון הכלבנות והיא משמשת יושבת הראש שלו.
על אהבתה העזה של שטיינבוק לבעלי חיים, מעידה העובדה שהיא ובעלה בני בחרו לגור במרחק של עשרות מטרים בלבד מגן החיות של חיפה, כשאת קולות החיות ובעיקר את שאגותיהם של האריות הם יכולים לשמוע במשך כל היום.
הרומן של שטיינבוק עם ההולכים על ארבע ושאר בעלי החיים החל עוד במולדתה פינלנד. השופטת הבין-לאומית נולדה בקרלייה וייאבורג, מקום שרוסיה כבשה מהפינים במלחמה שכונתה בזמנו "מלחמת החורף", לפני 73 שנים. לאחר מכן עברה המשפחה להתגורר בעיר טאמפרה, שם חיה שטיינבוק עד גיל 21, ומשם עלתה לישראל בשנת 1959.
"אני עדיין חצי פינית", מכריזה שטיינבוק בגאווה, ומספרת: "יש לי בית קיץ בפינלנד ואנחנו מבלים את חודשי הקיץ שם. אני פוגשת את בני המשפחה שלי ומבלה איתם, כך שלא ממש עזבתי את פינלנד".
המשפחה שלך נשארה בפינלנד?
"כולם היו כאן בישראל, אבל הם החליטו לחזור לפינלנד. אני היחידה שהייתה עקשנית והחליטה להישאר בארץ. מבחינה כלכלית, מבחינת סדר, משמעת, ניקיון, אקולוגיה, טבע, מרחבים פתוחים ובעלי חיים שאני מאוד אוהבת, בפינלנד הרבה יותר טוב. אבל החיים בארץ הרבה יותר נוחים".
איך התחילה האהבה שלך לבעלי חיים?
"אצלנו במשפחה היו כלבים עוד לפני שנולדו הילדים. אפשר לומר שהכלבים הם אלו שגידלו אותנו הילדים. תמיד היו לנו כלבים ואני כתלמידת תיכון נעשיתי מאלפת כלבים. העברתי קורס לאילוף כלבים במועדונים מקומיים, התנדבתי בתערוכות ובעליי החיים תמיד היו אצלי בראש ובלב".
למרות היותה מאלפת כלבים ושופטת בכירה בתערוכות ותחרויות שבהן משתתף ידידו הטוב של האדם, שטיינבוק מתחברת לכל בעלי החיים, בהם זוחלים שונים וציפורים. בסלון ביתה ישנו כלוב גדול ובו נקבת תוכי מסוג ג'אקו, בשם ג'וזפין, או ג'ו כפי שמכנה אותה שטיינבוק. תאמינו
"אני משוגעת על ציפורים", אומרת שטיינבוק ומספרת: "אני אוהבת לצלם ובמיוחד לצלם ציפורים. בבית הקיץ בפינלנד יש לנו ברווזים שהם ממש בני בית. אם שכחתי להאכיל אותם, הם פשוט נכנסים למטבח, משמיעים קולות, תופסים לי במכנסיים עם המקור ופשוט מבקשים אוכל. אני מאוד אוהבת את האינטראקציה עם בעלי החיים".
יש בעלי חיים נוספים שאת אוהבת במיוחד?
"חתולים. למעשה, חתול זה משהו שמאוד חסר לי עכשיו. היו לנו חתולים שמתו מזקנה. בגלל שאני ובני נודדים כל הזמן, בין תערוכות חיות בינלאומיות, קשה לנו לגדל חתולים. החיבה שלי לחתולים גדלה עוד יותר לאחר שבמהלך השנים הגעתי למסקנה שהחתול הוא הרבה יותר פיקח ממה שאנשים חושבים. זה נכון שהוא מאוד אגואיסט, אבל הוא מאוד חכם. החתול עושה מה שהוא רוצה, בעוד הכלב עושה את מה שאתה רוצה שהוא יעשה".
יש בעלי חיים שאת לא אוהבת?
"אני אוהבת את כל בעלי החיים ואין לי שום בעיה עם נחשים או אפילו עקרבים. הדבר היחיד שאני לא אוהבת זה מקקים או תיקנים. לא תראה אותי עולה על שולחן בגללם, אבל הם מאוד דוחים בעיניי".
איך הפכת להיות שופטת בתערוכות של כלבים?
"כשעליתי ארצה היה כאן ארגון חובבני ולא מקצועי של כלבנות, בוודאי לעומת פינלנד שהייתה אז מאוד מתקדמת בנושא הזה. מספר חברים שלי ואני חידשנו את המערכת הזו ולמעשה ייסדנו אותה מחדש. לקחנו את התקנון הפיני ומספר תקנונים נוספים של מדינות נוספות ושל ההתאחדות האירופית, תרגמנו אותם לעברית וכך נולדה ההתאחדות הישראלית לכלבנות.
"קיבלנו הכרה בינלאומית ובמסגרת הארגונים הללו התחלנו ללמד שופטים. למעשה, אני בוגרת קורס השופטים הראשון בארץ. היינו כ-20 חבר'ה וחוץ ממני נשארו עוד שניים מהקורס הראשון ששופטים עד היום. בכל שנתיים אנחנו מלמדים קורס כלבנות, שהוא למעשה הבסיס להיות שופט בתערוכות כלבים בעתיד".
איזה אנשים מגיעים לקורסים שלכם?
"מגיעים כל מיני חובבי כלבים ובעיקר כאלה שרוצים בעתיד להתעסק בכלבנות. יש המון חובבי כלבים שלא מתעסקים עם כלבים גזעיים, אבל אנחנו מתעסקים רק עם כלבים גזעיים. קיימים היום 400 גזעים מוכרים של כלבים, אנחנו כשופטים צריכים ללמוד ולהכיר כל אחד ואחד מהם, וזה בכלל לא קל. הקורס הבסיסי שלנו מלמד אנטומיה, גנטיקה, תנועה ודברים מהסוג הזה. יש לנו מועדון באור יהודה ושם מתקיימים הקורסים. החלק העצוב של גידול כלבים הוא שהחיים שלהם מאוד קצרים".
השופטים בתערוכות של בעלי חיים אינם מתפרנסים מהתחום. ההתאחדויות השונות מממנות עבור השופטים את כרטיסי הטיסה, הלינה והארוחות, כך שלמרות המקצועיות של השופטים, מדובר בעצם בתחביב והשיפוט עצמו נעשה בהתנדבות.
איך אפשר לשפוט ולהחליט איזה כלב מוצלח יותר, בעיקר כשהכלבים הם בני אותו הגזע ונראים זהים?
"בראש ובראשונה יש את הקריטריון הבין-לאומי, ואין שני כלבים שהם זהים. יש גם את המדינה שממנה הגיע אותו גזע, והיא זו שמחליטה מהן הקריטריונים ומהו התקן. אנחנו לומדים את הקריטריונים ולפי זה מחליטים. כשבאים לשפוט ולבחון כלב, קודם כל מסתכלים על העניין הבריאותי, רואים שהוא בנוי טוב, אין לו בעיות במבנה, בתנועה ולאחר מכן צריכים לראות שהוא עומד בתקן, שזה למעשה הכלב האידיאלי.
"התקן קובע איך צריכה להיות צורת הראש, האוזניים, הצוואר, הגב, הזנב, איך הכלב זז, אילו זוויות וקימורים יש לו וגם איך המנשך שלו. צריך ללמוד כל גזע וגזע כדי לשפוט. יש שופטים המתמחים רק בגזע אחד, אבל עם הזמן הם צריכים ללמוד על הגזעים האחרים. מדובר בדרך ארוכה של לפחות 20 שנה".
בתערוכות בהן שפטת יצא לך לקבל החלטה ממש קשה?
"בהחלט, כי הרי מנצח יש רק אחד. בדרך כלל אני שלמה עם ההחלטות שלי, אבל לא תמיד. לפעמים ההחלטות מאוד קשות, כי אין כלב שהוא מושלם ולכל אחד יש משהו. כאן השופט צריך לעשות את החישוב ולהחליט על מה הוא מוותר".
את מסתכלת על הבעלים של הכלב לפני שאת מקבלת החלטה?
"לא, ממש לא. גם כשהייתה לי מספרה עם חוג לקוחות מאוד גדול, כשהייתי רואה את הכלבים ברחוב הייתי מזהה אותם. מעולם לא זיהיתי כלב על פי הבעלים שלו, כי אני אף פעם לא מסתכלת על הבעלים, אלא רק על הכלב".
יש איזשהו סיפור משעשע שזכור לך במיוחד מאחת התערוכות בהן שפטת?
"כמובן שיש לא מעט סיפורים משעשעים שקרו לי במהלך השנים בהן אני שופטת. השם שלי הוא שם יהודי ואני עדיין דוברת פינית כמו ילידת המקום. באחת התערוכות ששפטתי בפינלנד, היה לי שולחן עם דגל ישראל ליד הזירה, כי נהוג לציין מהיכן הגיע השופט.
"לאחר שהתחלתי לשפוט, הגיעה אליי גברת פינית ושאלה: 'סליחה גברת, החליפו את השופט?'. אני מיד הבנתי מדוע היא ניגשה אליי ואמרתי לה שלא החליפו את השופט. הגברת יצאה החוצה, דיברה עם איזו חברה שלה ולאחר מכן החברה עצמה ניגשה אליי ואמרה לי: 'אני מבינה שלא החליפו שופט, אבל אני לא מבינה איך את מדברת פינית'. אני החלטתי לזרום עם העניין ואמרתי לה שהשפה הרשמית השנייה בישראל היא פינית. היא אמרה לי: 'אה, באמת? לא ידעתי את זה'.
"כשחזרתי ארצה כבר שכחתי מהסיפור הזה, אך לאחר שבוע קיבלתי טלפון בשתיים בלילה. על הקו הייתה חברה שלי מתל אביב, שהיא שופטת בתערוכות כלבים וגם היא פינית ודוברת את השפה כמוני. אגב, השפה האסטונית מאוד דומה לשפה הפינית. החברה סיפרה לי שהיא הייתה בתערוכה באסטוניה, כשפתאום הגיעו לזירה שתי גברות ששאלו אותה: 'איך זה ששופטת מישראל מדברת פינית?'.
"החברה שלי, שלא ידעה על הסיפור שלי, ענתה להן: 'אצלנו בישראל מלמדים פינית בבית הספר'. הגברת הפינית ההמומה ענתה לה: 'לפני שבוע מישהי אמרה לי את זה ולא האמנתי לה. עכשיו אני יודעת שזה נכון'. החברה שלי אמרה לי באותה שיחת טלפון: 'תגידי, לפני שבוע היית בפינלנד?'. זה סיפור שאני לא אשכח".
ננשכת פעם על ידי כלב בתערוכה?
"כן, זה קרה לי פעמיים או שלוש. ננשכתי על ידי כלב בינוני וזה ממש לא נעים. כלב שנושך נפסל אוטומטית וזה גם נרשם בניירות שלו. כלב שתוקף את השופט, אדם אחר או כלב אחר ונתפס על חם, זה חמור מאוד. הכלב צריך להיות בשליטה ואם הוא נושך זה מעיד על בעיה, ויש סיבה מסוימת. הבעיה יכולה להיות בבעלים, או שפשוט הכלב פסיכי".
במהלך השנים הרבות בהן משמשת שטיינבוך כשופטת בתערוכות, היא ביקרה כמעט בכל מדינה באירופה ובמדינות נוספות בעולם, כמו תאילנד, ברזיל, אוסטרליה, הונג קונג ואפילו בהודו. "לולא הכלבנות אני לא חושבת שהייתי מגיעה לכל המקומות האלה", אומרת שטיינבוק.
איך קיבלו בני המשפחה שלך את העיסוק האינטנסיבי בבעלי חיים?
"הבנות שלי גדלו בבית עם עשרות כלבים ובאיזשהו מקום הן קצת התביישו בזה. כיום זה כבר עבר להן והן משוויצות בזה. באותה תקופה זה היה להן מוזר ואני לא חושבת שבתוך חיפה היה מישהו שהחזיק כל כך הרבה כלבים. באיזשהו שלב התגרשתי ואז הכרתי את בני.
"הכרתי אותו באמצע השבוע ובשבת הייתה לי תערוכה בשער הגולן ששפטתי בה. רציתי לראות איזה מן בן אדם היה בני והזמנתי אותו לבוא איתי לתערוכת הכלבים. הוא מעולם לא היה לפני זה בתערוכת כלבים, עבורו זו הייתה הפעם הראשונה. בני ישב מחוץ לזירה ואני הייתי ליד השולחן שלי והתחלתי לשפוט את הכלבים.
"כששופטים כלב זכר, הדבר הראשון שעושים זה לבדוק האם יש לו שני אשכים, שזה תנאי בל יעבור. זכר חייב להיות עם שני אשכים. אני לוקחת כל כלב שבא אליי וטראח, בודקת לו את האשכים. בני היה בשוק כשראה את זה. עבור בני זה היה הניסיון הראשון עם כלבים, אבל איכשהו הוא התגבר עליו".
האנשים שמגדלים כלבים וחתולים ומציגים אותם בתערוכות, הם בדרך כלל יוצאי מזרח אירופה ובעיקר אלו שעלו ממדינות חבר העמים.
"זה נכון. מאז שהתחילה העלייה מרוסיה, הכלבנות בארץ פרחה. מדובר באנשים שהכלבים או החתולים הם חלק מההיסטוריה שלהם. הם מגדלים את בעל החיים, מטפחים אותו, אוהבים אותו, מבינים אותו ויודעים להציג אותו. העלייה מרוסיה היא ברכה למדינת ישראל".
חלק מהאנשים מאוד אובססיביים לגבי חיית המחמד שלהם. כשלמעשה, הכלב או החתול הפכו להיות מרכז העניינים בבית והכול סובב סביבם.
"יש כאלה אנשים. זכור לי מקרה שבו הייתה לי כלבה שרציתי להרביע, והיה בחור מחיפה שהיה לו כלב זכר והוא יצר איתי קשר וקבענו להרביע את הכלבה שלי. כשהגענו אליו הביתה, הכלב לא ידע מה לעשות ולא ידע להרביע. באותו רגע, הבעלים של הכלב לא ידע מה לעשות עם עצמו והרגיש כאילו סרסו אותו עצמו. הוא היה כל כך פגוע כאילו הבעיה היא אצלו. אני הייתי מאוד המומה.
"לפעמים הכלב מזדהה עם בעל הבית שלו, עד שהוא פשוט שוכח שהוא כלב. קח לדוגמה את התוכית שלי ג'ו. היא מאוהבת בבני ומבחינתה הוא הבעלים, הילד, האבא והאימא שלה. אם אני אביא תוכי זכר היא פשוט תהרוג אותו. היא חושבת שבני הוא בן הזוג שלה".
לאחר כל כך הרבה שנים בתחום, יש בך עדיין התרגשות לפני כל תערוכה?
"לא, אני כבר ממש לא מתרגשת. אני עושה את זה כבר משנות ה-60' כשהגזע הראשון ששפטתי היה הפודל הקטן והחמוד. התערוכה הקרובה אמנם תהיה גדולה מאוד, אבל באירופה יש תחרויות עם 15 אלף כלבים, כך שאני כבר רגילה לעניין הזה".
נשארו לך עוד חלומות שלא הגשמת בנושא בעלי החיים?
"כן, אני רוצה שוב שיהיה לי חתול. אני רוצה חתול מגזע מסוים שנקרא רגדול, שזה בעברית בובת סמרטוטים. הוא נקרא כך משום שכשמרימים אותו הוא פשוט מרפה את גופו. מדובר בבעל חיים מדהים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם