"רק רוצה שאמא תחבק אותי": ש' לא סולחת לאבא שרצח את אמא
"אני אוהבת ללכת לבד לבית הקברות, כי אז אני יכולה לבכות. אני בוכה על האמא שאין לי. אפילו שלא הכרתי אותה. אני אומרת לה, 'אמא, אני אוהבת אותך'". שתי הנשים שנרצחו השבוע הזכירו ל-ש' בת ה-14 איך אביה הרג את אמה, רויטל אמזלג ז"ל, בדקירת אולר אחת, כשהייתה תינוקת, ומאז היא רק מתגעגעת
רויטל ושמעון אמזלג היו בסופו של הליך גירושים. ההסכם כבר היה חתום. רויטל עברה להתגורר עם ש' בבית הוריה. באותו יום נסעה לקניון לקנות ל-ש' טיולון חדש. כששבה הביתה, שכחה לנעול את הדלת. בן זוגה לשעבר, אביה של ש', הפתיע אותה. הוא דקר אותה דקירה אחת, במפתח הלב. שמעון אמזלג הורשע בהריגה ונידון ל-20 שנות מאסר. עכשיו ש' בת 14.
תלמידת כיתה ח'. את הסיפור שלה היא מתחילה ככה: "אין לי הורים". "רק אם שואלים אותי 'למה?' אני מסבירה ש'אמא שלי נרצחה', אם לא שואלים 'מי הרג אותה?', אני לא מספרת. אני לא אומרת שאבא שלי הרג את אמא שלי. למה? בגלל הבושה. בשבת הייתי אצל חברה ודיברנו. היא אמרה לי, 'את הפנמת את זה, שאבא שלך הרג את אמא שלך?' אמרתי לה שלא".
ש עם תמונת אימה רויטל
צילום: ראובן קסטרו
מאז האסון ההורים של רויטל מגדלים אותה. היא קוראת להם "אבא" ו"אמא", ולפעמים גם "סבא" ו"סבתא". איך שיוצא. הם אומרים שלגדל אותה זה כמו "לגדל את רויטל מחדש". "אבל אני", אומרת ש', " מקנאת בכל הילדות שיש להן אמא. כי לי אין. ואני רוצה. אמא שתחבק אותי ותדבר איתי, ותהיה החברה הכי טובה שלי, ותלך איתי לקניון לקנות בגדים, ותתקשר ותגיד 'נו, איפה את' ו'מתי את חוזרת?', ו'תתקשרי אליי כשאת מגיעה'. כשסבא וסבתא מחבקים אותי זה יופי,
אבל זה לא אותו דבר. אני רוצה את אמא שלי".
"פעם", סיפרה לי, "כשהייתי בת שש, סבתא אמרה לי שאם כל האנשים בעולם ישמרו שתי שבתות, אז כל המתים יחזרו. אמרתי לחברות שלי 'בואו נחלק פתקים'. 'בואו נחלק פתקים לכל האנשים בעולם, ונכתוב להם מה שקרה לי, ונבקש מהם שישמרו שבת'. חשבתי שאם כל העולם ישמור שתי שבתות, אז המשיח יבוא ואמא שלי תחזור. ואז, כשאני אחזור מבית הספר, אני אראה אותה פה בבית, יושבת עם סבתא שלי ושותה קפה".
שתי הנשים שנרצחו בשבוע האחרון הזכירו לה את אמא. היא לא רואה חדשות, אבל סיפרו לה קרובי משפחה. ישר חשבה על הילדים שלהן. "ילדים מסכנים", היא אומרת. על הרוצחים אמרה שאלה "אנשים שלא מעריכים את מה שיש להם, אישה וילדים, עד שהם מאבדים את זה". "דודה שלי, אחות של אבא, אמרה לי פעם שאבא שלי מצטער מאוד על מה שהוא עשה. הוא בוכה בכל יום, היא אמרה, ו'הוא רוצה לראות אותך. הוא כולו מלא צער'. אמרתי לה 'לא'. זה יופי שהוא מצטער, אבל מה זה נותן לי? יש דברים שאי אפשר למחוק בטיפקס. לא את זה".
פעם ראשונה שהיא מתראיינת. מכיוון שהיא קטינה אסור לחשוף אותה, על אף שהייתה רוצה. "קשה לי לדבר על אמא", היא אומרת. "גם לא יוצא לי לבקר אותה. בושה שאני אגיד, אבל כבר חצי שנה לא הייתי בקבר שלה. קשה לי לראות קבר. זה עושה לי לא טוב. בטח הקבר של אמא שלי. קשה לי להבין שלא תהיה לי אף פעם אמא. שאני מיוחדת, אבל מיוחדת מבחינה רעה".
אין עניין לציבור
רויטל אטיאס הכירה את שמעון אמזלג כשעבדה בחנות בגדים של אחיו, בחיפה. היא הייתה בת 20, תושבת הקריות. בת בכורה בין שלושה ילדים. ילדה טובה של אמא ואבא. במחסן הבית שלהם, אותו בית שבו הם מגדלים היום גם את ש', הוריה עדיין שומרים את התעודות שלה מימי בית הספר. תלמידה טובה, הם אומרים. בת מסורה. מסודרת.
זירת הרצח ביישוב מסד צילום: יגאל לוי
רויטל ושמעון עשו מסיבת אירוסים גדולה וחתונה מפוארת. 400 אורחים באו לחגוג באולם בקריות. רויטל הייתה מאושרת. הריגתה צבעה את הכל בצבעים כהים והאפילה על מה שקדם לכך. תשעה חודשים חלפו מהיום שבו הזמינו את האולם ועד לטקס. מהחתונה נשארה רק תמונה אחת: חתן וכלה. את כל השאר קרעו בימי השבעה. "הזדמנות לפרוס את התשלומים לאולם", צחקה רויטל אמזלג, כשקבעו תאריך רחוק כל כך לחתונה. כל חודש הלכה לאולם ושילמה חלק מהכסף.
רכשו דירה, שלושה בניינים מהוריה של רויטל. רחוב ראשי על דרך המלך. אחר כך נולדה ש'. את התמונות שלה עם אמה אפשר לספור על כף יד אחת, היא אומרת. תמונות עם אבא אין. רויטל סבלה אלימות קשה, אבל אף אחד לא ידע. תקופה ארוכה לא רצתה לספר.
"אבא היה מרביץ לה הרבה", אומרת ש'. את מה שהיה היא יודעת מסיפורים. שעות ארוכות היא יושבת עם סבתא שלה ושואלת שאלות. "אמא הייתה בורחת. הוא היה הולך אחריה ומבקש סליחה, אז היא חשבה שאולי זה יעבור. פעם אחת הוא שבר עליה מגב. זה היה כבר אחרי שנולדתי. הוא התחיל להשתמש בסמים. השיא היה כשקרע לה שרשרת מהצוואר כדי למכור את השרשרת ולקנות בכסף סמים. אז היא החליטה להתגרש.
"היא התקשרה לסבתא שלי, שאמרה'זהו, את הולכת להתלונן עליו במשטרה'. השוטרת אמרה לה 'את משקרת', אז היא נפגעה והלכה. בכל פעם מחדש היא הייתה מגישה תלונה, ובמשטרה היו אומרים לה, 'גברת, אין עניין לציבור'. תמיד דחו אותה במשטרה והיא לא ידעה מה לעשות. הוא היה מאיים עליה. גם על סבתא שלי. שבועיים לפני שאמא שלי נרצחה, נרצחה אישה בידי בעלה. אבא שלי אמר לאמא, 'אל תדאגי, גם התמונה שלך תופיע בעיתון עוד מעט'. היא הלכה לרווחה, אבל גם שם לא עזרו לה. אחר כך העובדת הסוציאלית באה לסבא וסבתא שלי בשבעה. סבתא שלי גירשה אותה".
דקירה אחת בלב
איך לא ידענו, אמר השבוע אביה של רויטל ז"ל. שואל ועונה בעצמו ש"היינו עיוורים". בתו הייתה בת 23 במותה. היום הייתה צריכה להיות בת 36. את תחושת האשמה הוא נושא על גבו מאז. "רואים בן אדם נורמלי, שעובד במקום עבודה מכובד, לא נכנס לראש שהוא אלים", אמ . רויטל לא סיפרה לו "כדי לא להכאיב". כשסיפרה , כנראה כבר היה מאוחר. "אני אף פעם לא שואלת את סבא וסבתא שלי למה הם לא עשו משהו", אומרת ש', "כשהיו אורות אדומים. אני שואלת את עצמי, אבל אני לא יכולה להגיד להם כלום. אני לא יכולה לבוא אליהם בטענות. אין לי זכות".
זירת רצח צילום: נאור רהב
מה את שואלת את עצמך?
"לפני שנה, כשפתחתי פייסבוק, חברה שלי פרסמה ש'הבן אדם שמכיר אותך הכי טוב, כשתשמחי, אז הוא יבוא וישאל אותך מה קרה'. אני חשבתי מיד איך סבא וסבתא שלי, אם הם הכירו את אמא שלי באמת, לא שאלו אותה, כשהיא הייתה עצובה, מה קורה לה. מציק לי שלא הצילו אותה".
ביום האחרון בחייה נסעה רויטל לקניון. ש' הייתה במעון. היא קנתה טיולון וגם תיק, מתנה לאמא שלה ליום המשפחה. זמן קצר לפני כן חתמה על הסכם גירושים עם בעלה. ויתרה על כל רכושה למען החופש. גט עדיין לא קיבלה. אבל שמעון אמזלג לא היה מרוצה. הוא לא רצה לוותר על רויטל.
היא סיימה את הקניות וחזרה לבית הוריה. באותה תקופה התגוררה שם עם ש'. אמא שלה הייתה במיטה. השעה הייתה שעת צהריים, והיא שכבה לנוח. "כשאמא שלי הגיעה, היא נכנסה פנימה", מספרת ש'.
"בדרך כלל הייתה נועלת את הדלת, בגללו. אבל באותו יום לא נעלה. היא נכנסה לחדר ואמרה לסבתא שלי, 'תראי מה קניתי לך'. סבתא שלי קמה מהמיטה כדי לראות. ואז הוא פתח את הדלת, תפס אותה בחדר השינה, נתן לה אגרוף, וגרר אותה לכניסה. סבתא התחילה לצעוק, אז הוא דחף אותה. נהיה לה שטף דם ביד. בינתיים הוא לקח את האולר, היה לו אולר קטן, דקר אותה, את אמא, ישר בלב. דקירה אחת, ואז הוא יצא. ברח. אחר כך האחים שלו הסגירו אותו.
"אמא שלי עוד הייתה בהכרה. סבתא הזמינה לה אמבולנס. הוא בא אחרי הרבה זמן. לאמא שלי לא היה מזל. עד שהם הגיעו, היא איבדה המון דם. היא לבשה סוודר אז לא ראו את הדימום. כל הדם יצא ונספג לה בסוודר. היא הספיקה ללכת מהמקום של הדקירה לדלת. לנעול את הדלת, כי היא פחדה שהוא יחזור. הוא אמר לה, 'אני אקח גם אותך, גם את אמא שלך'. היא הלכה לחדר השינה ושם היא התמוטטה. בחדר. בין המיטה לארון. סבתא שלי רצה לחלון. עמדה וצעקה לשכנים 'הבת שלי נרצחה, בבקשה בואו לעזור לי'".
ואמא, היא אמרה משהו?
"סבתא אומרת שהמילה האחרונה שהיא אמרה הייתה 'אמא'. אני לפעמים מנסה לדמיין איך זה היה. אני מדמיינת את סבתא שלי צועקת, ואת אמא שלי סוגרת את הדלת, כבר אחרי הדקירה. או אותו בא לפה, אבא שלי, פותח את הדלת. ואז הוא דוקר אותה. והולך. וטורק את הדלת. אני שומעת. אני בטוחה שהוא טרק. לפעמים יוצא לי לטרוק את הדלת, אז אני אומרת 'וואי'. כשאני מאחרת לפעמים, לבית ספר, ואני ממהרת לצאת. אני שומעת אותה מהדהדת, את הדפיקה. הרוח דופקת בדלת ויש רעש חזק. ואז אני מדמיינת, כאילו זה הרעש שהיה באותו הרגע. כשאבא הרג את אמא שלי. ואז אני פוחדת נורא".
שוטרת החזירה את ש' הביתה מהמעון, ישר לבית של סבא וסבתא. את ימי השבעה על אמא שלה, רויטל ז"ל, עשתה איתם. בגיל שנה וקצת כבר ביקרה בבית הקברות. "לראות איפה אמא". מהרגע הראשון היה ברור שתגדל בבית הוריה של רויטל. בתום הליך משפטי ארוך הוכרזו הסבא והסבתא כאפוטרופוסים של ש'. בהמשך , ורק לפני חמש שנים, גם ניתן להם מעמד של משפחת אומנה. דווקא מפני שהם סבא וסבתא היה ההליך מורכב. המערכת המשפטית הערימה קשיים.
הבגדים של אמא
"אלוהים אהב אותנו", אומר אביה של רויטל, "היינו צעירים כשזה קרה. אחרת מה היה עולה בגורלה של ש'? אנחנו הולכים למסיבות וליום המשפחה וליום ההורים שלה בבית ספר. מאז הגן ועד עכשיו. אנחנו יושבים, וכל אחד קם ומציג את עצמו.'אני אבא של...'. אני אמא של...'. מהו בשביל הילדה. ואז מגיע תור שנינו, אני או אשתי. ואני קם ואומר 'אני סבא של ש', שאבא שלה הרג את אמא שלה'".
אישה מוכה. תמונת המחשה צילום: ראובן קסטרו
על אף ש-ש' הייתה רק תינוקת, הם הופנו לייעוץ מיד אחר כך. ש' הייתה נפגשת עם היועצת פעמיים בשבוע. משחקים ומעקב התפתחות. "היא הייתה קוראת לנו פעם אבא ופעם סבא", אומר אביה של רויטל. "לא ידענו מה לעשות. גם היינו בשוק נוראי. היועצת אמרה 'מה שהיא קוראת לכם, תקבלו. קראה לך סבא, תגיד לה כן. קראה לך אבא, תענה. לא להגיד אני לא אבא שלך'. אחר כך, היא רצתה לדעת כל דבר ודבר.
"אני לא רציתי לספר לה את הדברים האלה. לא לפני גיל חמש. אז היא הייתה פונה יותר לסבתא שלה. איפה אבא ואיפה אמא. מה קרה. בסוף היועצת אמרה 'תספרו לה'. היועצת סיפרה. גם אשתי. היא לא אמרה לה ישר 'אבא הרג את אמא'. זה היה כמו סיפור כזה של כיפה אדומה, שמספרים. סיפור בתוך סיפור. לא ישירות. סיפרנו לה את זה ככה. היא קיבלה את זה. אחר כך היא רצתה לדעת פרטים, ועד היום היא שואלת. איפה זה קרה ואיפה הייתי, ומתי ומה הוא עשה ואם היא מתה מיד".
על הקיר בחדר של ש' יש תמונה של רויטל ז"ל. על שולחן הכתיבה שלה, תמונה שלה תינוקת ואמא מאכילה אותה בבקבוק. וישנם גם הבגדים של רויטל, שנשארו במחסן והיא עכשיו לובשת, "אבל לא יהיו תלויים אצלי אף פעם בארון". "אני מריחה את הבגדים שלה כל הזמן", היא אומרת. "אני לא מעלה אותם מהמחסן הביתה, כי אני לא רוצה שיהפכו שלי, שאני לא אשכח במקרה. אני אקום בבוקר, ואני אלבש אותם ואני אגיד זה שלי. לא. זה לא שלי. זה של אמא שלי. זה ממנה".
כשהיא עולה לקבר אמה, היא מביאה לה מכתבים. כותבת לאמא על מה שעובר עליה. "מזמן לא הייתי אצלך, ואני מצטערת שאני לא באה יותר", כתבה השבוע. "בבית ספר כיף ורוצים להעלות אותי הקבצה באנגלית. עוד מעט פורים, ואני מתחפשת עם חברה לטום וג'רי. אני מקווה שסבא וסבתא יקנו לי את התחפושת הזאת וגם עדשות צבעוניות".
היא לוקחת איתה דלי ושוטפת את המצבה. אחר כך היא מדברת עם אמא. "אני אוהבת ללכת לבד, ולבכות", היא אומרת. "אני בוכה על האמא שאין לי. אפילו שלא הכרתי אותה. יש לי פחות מחמש תמונות, אבל תמיד היא חיבקה אותי. מגע פיזי. אני אומרת לה 'אמא, אני מתגעגעת אלייך ואני אוהבת אותך'".
לאיש שהרג את אמא שלה היא עדיין קוראת "אבא". "יוצא לי באוטומט", היא אומרת. "אבל אם צריך למלא טפסים, שם האב, אני כותבת את השם של סבא שלי. לא אותו". זמן קצר אחרי האסון ביקשו בני המשפחה של אביה להיות איתה בקשר. הוריה של רויטל לא התנגדו. "אני לא יכול לא להגיד לילדה שיש לה עוד סבא וסבתא", מסביר אביה של רויטל באצילות. "או למנוע ממנה קשר איתם".
רוצה לראות איך הוא נראה
את אבא שלה לא ראתה מעולם. היא אפילו לא יודעת באיזה כלא הוא יושב. כשהוא יוצא לחופשות, אסור לו להתקרב לאזור שבו ש' גרה. "פעם בן דוד שלי העלה בפייסבוק תמונה שלו", היא אומרת. "הוא כתב ככה 'דוד שלי בחופשה'. פתחתי את התמונה לרגע וראיתי שיש לו משקפיים. מעניין אותי לראות תמונות שלו. כן, אני רוצה לראות איך הוא נראה. כי זה אבא שלי. אבל אני לא מבקשת מסבא וסבתא. מהם אני מבקשת רק תמונות של אמא. אני פוחדת שהם יכעסו".
זירת הרצח בקרית אתא צילום: אלכס רוזקובסקי
הוא ניסה ליצור איתך קשר?
"הוא שלח מתנות. לפני שנתיים עשו לי בת מצווה. דוד שלי נתן לי מעטפה ממנו. היו שם אלף שקל והוא כתב לי בפנים 'מאבא'. על קרטון של פיצה הוא כתב 'ל-ש', מזל טוב, אוהב אותך. המון אהבה'. לא רציתי את זה. איך אתה יכול להגיד שאתה אוהב אותי?".
חלפו 13 שנה. שמעון אמזלג נידון ל-20 שנות מאסר. אם ינוכה שליש ממאסרו, קרוב לוודאי שישתחרר בקרוב. "תמיד אמרו לי שהוא בטח ישתחרר כשאני אהיה בכיתה ט'", אומרת ש'. "זה מתקרב. זה מפחיד אותי. אני חושבת, בטח אז ישאלו אם אני רוצה לראות אותו. סבא שלי שואל אותי הרבה פעמים, ואני תמיד עונה לו שלא. אם הייתי פוגשת אותו הייתי שואלת אותו רק דבר אחד. למה הוא עשה את זה לאמא שלי. אני כועסת עליו. הוא לקח לי את אמא".
מעניין אותך לדעת מה יעשה כשישתחרר?
"מעניין אותי אם הוא יקים משפחה. מי תיקח אותו".
ואם יהיו לו ילדים?
"אני לא ארצה להכיר אותם. לא רוצה קשר איתו ולא קשר איתם. אולי מבחינת המדינה אני הבת שלו, אבל לא מבחינתי".
כשתהיה גדולה, היא אומרת, ויהיה לה בית משלה, תזמין צייר ותבקש ממנו שיצייר לה על הקיר בסלון תמונה של האם. התמונה שעכשיו תלויה אצלה על הקיר, מעל המיטה בחדר, בקטן. לילדים שלה, היא אומרת, תספר על אמא שלה. מי הרג אותה, לא תגיד. "אני אתנדב בארגון שיפעל נגד אלימות במשפחה", היא אומרת. "אני רוצה להיות שם ולספר את הסיפור שלי. שם אני כבר אגיד שאבא שלי הרג את אמא שלי. אני אהיה חייבת. ואני לא רוצה שיחשבו שאני מסכנה, כי אני לא".
"אם יום אחד אני אכיר גבר אלים", היא אומרת, "אני אקום ואלך. אולי אמא שלי התחתנה מהר. אני לא מאשימה אותה. אני מעדיפה לקחת את הזמן, ולהתחתן בגיל מאוחר מאשר למות בגיל צעיר".
ועם אבא תיפגשי יום אחד?
"לא. אפשר לחיות גם עם מעגל לא שלם. לא סגור. כמוני. ככה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם