"עכשיו ענת יכולה לנוח בשלום": הדר אלימלך מתגעגעת
השבוע, ביום הולדתה של ענת אלימלך, עלתה לקברה אחותה הדר, ובישרה לה שלאחר 13 שנה, קיבלה את הצדק שהגיע לה. בראיון מיוחד היא מוציאה הכל: הרעד הבלתי מוסבר ביום הרצח, הזעם על המשטרה, הביקור בקבר הרוצח דוד אפוטה, המפגש המצמרר עם אחיו, השירים שכתבה לענת והגעגועים המייסרים
מהחלון הפתוח נשמעו צעדיו ושריקותיו של ילד שהתגורר בשכנות ולמד איתה באותה כיתה. הדר הבינה שהיא מאחרת ללימודים והניחה את השפופרת. עם ענת, החליטה, תדבר בסיום הלימודים. היא לא יכלה לדעת שבאותן דקות יצאה ענת ממכוניתה ובמקום לנסוע לכיוון האוניברסיטה נעתרה להפצרותיו של חברה לשעבר, דוד אפוטה, ועלתה לדירתו בשכונת רמת בית הכרם בירושלים.
ב-08:00 בבוקר, הדקות האחרונות שבהן הייתה בחיים, נראתה ענת אלימלך נכנסת למעלית הבניין ולוחצת על כפתור הקומה החמישית. כשעה אחר כך ישבה הדר בכיתתה ולא הצליחה להתרכז. גופה רעד מקור, למרות מזג האוויר החמים בחוץ.
"לא הבנתי למה אני רועדת ככה", היא מספרת בקול שקט. "בחוץ היה חם ולי היה עור ברווז. במשך דקות ארוכות לא הצלחתי לעצור את התנודות, וחברה שלי לא הבינה מה קורה לי. התקפלתי, שילבתי ידיים, משכתי את השרוולים ובסוף הרעד עבר. רק אחרי כמה ימים התברר לי שלאחי, ניר, היו אותן תחושות באותם רגעים בדיוק, כאשר הוא ישב בפגישה בתחנת דלק".
את חושבת שהתקף הרעד תפס אותך בדקות שבהן ענת נורתה?
"אני לא חושבת, אני בטוחה. לענת ולי היה קשר קרוב, תמיד הרגשנו אחת את השנייה. כשבאו לבשר שהיא מתה ידעתי בלי שאמרו לי את השם שלה. מיכל, אשתו של אחי, הגיעה אליי ללימודים וביקשה ממני להיות חזקה. הלב שלי דפק, והיא החזיקה לי את הידיים. ואז מיכל לקחה נשימה ארוכה ואמרה לי, "הוא רצח אותה". היא לא הייתה צריכה להגיד יותר. לא הייתי צריכה לשמוע את השמות. ידעתי.
"אני זוכרת שצעקתי 'לא' כל כך חזק וכל התלמידים התאספו סביבנו. בהתחלה קיוויתי שיגאל שילון יקפוץ מאחוריי, אבל זו הייתה המציאות ולא התוכנית 'פספוסים'. ישבתי על המדרגות בבית הספר והרגשתי שהמוח שלי ריק. בראש עבר לי רק משפט אחד שחזר על עצמו כמו מנטרה במשך יומיים: 'אחותי נרצחה, אין לי אחות. אחותי נרצחה, אין לי אחות'. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר
הדר הייתה כמעט בת 13 כשענת אלימלך, דוגמנית ושחקנית מצליחה, נרצחה ברגע של טירוף. מאז עברו 13 שנים נוספות בלעדיה. הזמן שחלף לא הצליח לעמעם את הכאב של הדר ואת הכעס על כל מי שהיא רואה בו אחראי למותה של אחותה. והאחראים, מבחינתה, הם גם אלה שהציפו את הארץ בחשדות לפיהן ענת היא שירתה באפוטה ולאחר מכן התאבדה.
היא כועסת על דוד אפוטה שירה, על אחיו יוסי ששיבש את זירת הרצח ושם את האקדח בסמוך לגופתה של ענת, על המשטרה שהתמהמהה עם הקביעה שאפוטה הוא הרוצח, על המכון לרפואה משפטית. הקביעות הלא מבוססות והטעויות בזהות היורה הובילו לקבורתה של ענת בחלקת המתאבדים.
רק פסק הדין החלקי שניתן לפני שבוע בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים גרם להדר להרגיש שהיא יכולה לסגור מעגל. ביום שלישי השבוע, שבו חל יום הולדתה של ענת, היא עלתה לקברה, דיברה איתה, סיפרה לה על כאבה והקריאה לה את אחד השירים שכתבה עבורה. במשך שנים התלבטה הדר כיצד תגשים את חלומותיה של ענת, כיצד תמשיך את דרכה. השבוע מצאה את התשובה. השירים, הסיפורים והפתקים שכתבה לענת מאז הייתה ילדה יאוגדו בקרוב לספר לזכרה.
"רק עכשיו אני מרגישה שענת יכולה לנוח בשלום על משכבה", אומרת הדר ואינה מצליחה לעצור את הדמעות. "זו המתנה הכי גדולה שהיא קיבלה ליום ההולדת. השם שלה סוף סוף נקי ללא עוררין. השמועות, העתקת עצמותיה לקבר רגיל כעבור ארבע שנים, הסטיגמה שהיא הרוצחת - נעלמו בזכות בית המשפט. עכשיו כולם יודעים שענת נרצחה על ידי דוד, ואחיו הוא זה שגרם לכולם לחשוב כך".
יש בך חלק שמבין את המניע של האח להסיט את האקדח?
"ממש לא. לעולם לא אסלח לו. מה שיוסי אפוטה עשה משול בעיני לווידוא הריגה של ענת. אני לא קולטת איך הוא ראה את שתי הגופות, אחת מהן של אחיו, ועוד היה לו כוח להזיז את האקדח מהיד של דוד. זו המחשבה הראשונה שעלתה לו בראש, איך אני מוציא את אחי נקי. בעיניי הוא אגואיסט וגם עבריין".
עשית מעשה נבזה. כך לא יפה!
אי אפשר לשכוח, לוותר, לסלוח.
בדיוק ברגע שבטחנו והאמנו לך ובך זה קרה!
גרמת לנו להרגיש אשמים ועצובים
לא מקובל עלינו.
(מתוך "לא האמנו שזה יקרה לנו" 11.2.1999, , הדר אלימלך)
חיוך רחב מתפשט על פניה של הדר כשמציינים בפניה שחוץ מהשיער הכהה יותר, היא ממש דומה לענת. אותן הבעות פנים, אותן תנועות ידיים, אותן עיניים בהירות וצלולות. למרות הפרש של 11 שנים, הקשר ביניהן היה יוצא דופן.
הדר הציפה את אחותה בפתקים ובמדבקות שציירה, ענת דאגה, טיפחה, התייחסה לקטנה כמו אמא. כחודשיים לפני הפרידה הסופית מדוד, התייחסה ענת לראשונה להדר כאל חברה בגילה ושיתפה אותה בהתלבטויותיה.
"היינו שתינו לבד בדירה שלהם וישבנו בחדר הארונות", אומרת הדר. "פתאום היא דיברה על דוד. ענת סיפרה לי שהחליטה להיפרד מממנו כי אשתו לא מוכנה לתת לו גט עד שהוא לא יקנה לה בית. היא מעולם לא דיברה איתי על הנושאים האלה לפני כן. ענת אמרה שאינה מוכנה להמשיך ככה כי גם היא רוצה להתחתן מתישהו ולהביא ילדים.
"היא לא ראתה עתיד בקשר שלהם. הסתכלתי עליה אמרתי לה משפט של ילדה שהייתה בו המון בגרות. 'אם הוא אוהב אותך', ככה אמרתי, 'אז הוא יקנה לאשתו אלף בתים'. את המבט של ענת אני זוכרת בברור. היא בהתה בקיר והנהנה בראשה. עד היום אני לא יודעת מדוע אמרתי לה את המשפט הזה".
הדר אהבה את דוד. כילדה בת 13 היא התקשתה להתמודד עם הרגשות שהפכו באחת לכעס עצום ולשנאה. בתחילה האמינה, במין תמימות ילדותית, שענת ודוד נסעו לטייל ובמקומם נקברו שני אנשים שדומים להם. ימים ספורים אחר כך, בראיון שהעניקה ל'סופשבוע', הודתה כי ידעה שדוד מסוגל להרוג, אבל לא האמינה שבאמת יעשה זאת. "אני אלך לקבר שלו ואקלל אותו", הבטיחה אז.
ואכן הגעת לקבר שלו במהלך השנים?
"כן, ואפילו אבא שלי לא יודע על זה. הייתי בכיתה ח' וכמה חברים מהכיתה הציעו לנסוע להר המנוחות אחרי הלימודים. כל אחד רצה לבקר את היקר לו. נסענו באוטובוס ועברנו מקבר אחד לשני, שמנו אבנים והדלקנו נרות. באותו רגע התחשק לי לברר היכן הקבר של דוד וכולנו הלכנו לשם. היה שקט מסביב. הסתכלתי על הקבר הוורדרד ואמרתי בלב: 'אני לא מאמינה שעשית לי את זה' והלכתי.
"לא זוכרת אם קיללתי אותו. לא חזרתי לקבר שלו מעולם. זה רק העצים את התסכול. חוסר הידיעה של מה שאירע באותו יום משגע אותי. איזה דיאלוג היה ביניהם? מה עבר לענת בראש? היא פחדה, צעקה, בכתה? אולי התחננה על חייה?
"כילדה חלמתי שהגעתי לזירה וראיתי את שניהם על הרצפה. לענת הייתה טיפה של דם בקצה השפתיים. נתתי לה נשיקה ובעטתי בדוד. אחרי כמה זמן חלמתי עליו שוב. הוא ישב בג'יפ הירוק שלו ואני רציתי את הדיסק של עוזי חיטמן שהיה שייך לענת. הטריד אותי שהדיסק שלה עדיין באוטו שלו.
"בחלום הפנים שלו זהרו בצהוב וירוק. הוא החזיר לי את הדיסק והלכתי משם. עד היום אני כועסת עליו, הוא לקח ממני את אחותי. אם דוד כל כך רצה למות, שימות. למה הוא לקח גם את ענת? אני מקווה שהנשמה שלו בגיהנום".
את חולמת על ענת?
"המון. אף חלום לא דומה לשני, אבל ענת נשארה בת 23 ואני כבר גדולה ממנה. בחלומות אנחנו מדברות וצוחקות, וזה תמיד נראה לי מוזר. גם בחלום אני יודעת שהיא לא בחיים. ותמיד אני רוצה לשאול אותה איך היא הרגישה כשהוא כיוון אליה את האקדח, על מה חשבה, האם היא באמת האמינה שהוא ילחץ על ההדק, האם היא כועסת על דוד, אולי היא בכלל סלחה לו? אבל בחלומות השאלה לא יוצאת לי מהפה. המודע שלי אומר לי 'תשאלי', אבל אני לא מצליחה לשלוט על החלום. אחר כך אני מתעוררת מאוכזבת שגם הפעם לא שאלתי אותה".
הדר מאמינה שענת נמצאת לצדה כל היום. מדי פעם היא מרגישה אותה בבירור. לפעמים היא מבקשת ממנה עזרה או עצה, בפעמים אחרות כותבת לה מכתבים ארוכים. "אני זוכרת מכתב אחד מסוים שכתבתי לענת כאשר הייתי בכיתה ח'. תכננתי להיפגש עם חברים מהכיתה, ולפני שיצאתי התיישבתי ליד המחשב וכתבתי לענת על הלימודים, על המורים, על החברות מהכיתה.
"את המכתב סיימתי במשפט: 'ענת, תעשי שיירד גשם כי המים בכינרת כמעט נגמרו, וחוץ מזה אני אוהבת חורף'. אחרי חצי שעה הייתי ברחוב ופתאום הרגשתי טיפה. באותו יום ירד גשם שוטף אחרי חורף ללא גשמים. לא הפסקתי לבכות והדמעות שלי התערבבו עם הטיפות. באותו רגע הרגשתי שענת באמת שומעת אותי".
בדמי ימייך נקטפת יפתי
ולא הקשבת לדבריי שלי
הותרת אותי בוכה וכואבת
עצבנית, אך זוכרת ואוהבת
מתבוננת למעלה בשמים הקודרים
מתבוננת בים הכחול ובגלים
ורואה אותך צוחקת ויפה
עם פנים מרהיבות - אחותי נסיכה.
(מתוך "אחותי נסיכה". פסח 1998, הדר אלימלך)
ענת נולדה בירושלים לאבי ובילי אלימלך. הוריה התגרשו כשהייתה בת 19 והדר הייתה בת שמונה. ענת החלה את דרכה בעולם הזוהר בגיל 17 כאשר זכתה בתחרות יופי מקומית בשם "מיס קניון" והפכה לנסיכה של עיר הקודש. מיד אחר כך היא החלה בקשר רומנטי עם דוד אפוטה, הספר המצליח שהכירה בתחרות.
היא זכתה בהמשך בתואר מלכת החן ופרצה לתודעה הציבורית כנערת היפרכל בסדרת הפרסומות הפופולריות. אחר כך הגיעו הופעות בערוץ הילדים, השתתפות בתוכנית של דודו טופז והפסטיגל. מכל התמונות שבהן הונצחה אז ניבטת צעירה יפה עם חיוך תמידי.
השנה האחרונה לחייה הייתה קשה. מערכת היחסים בינה ובין אפוטה ידעה עליות ומורדות. סכסוך מר במיוחד פרץ כשבוע לפני הרצח וההתאבדות. ענת התקשרה לאביה לקראת חצות וסיפרה לו שדוד נעל אותה בביתו והוא מאיים להרוג אותה כי נפרדה ממנו. האב דהר למקום, במקביל התקשר למשטרה.
כשהגיע לביתו של דוד מצא את ענת בחוץ כשהיא רועדת. אבי התחנן בפני השוטרים שייקחו מאפוטה את האקדח שהחזיק ברישיון, אך הובהר לו כי ללא תלונה רשמית של ענת לא ניתן לעשות דבר. ענת סירבה להתלונן והבטיחה לאביה שלא תחזור יותר לדירה. היא לא עמדה במילתה.
"עד היום אני לא מבינה מדוע השוטרים לא החרימו את הנשק של דוד", קולה של הדר נעשה חד. "בצבא שירתתי כשוטרת שח"ם, ואני זוכרת כיצד לימדו אותנו בקורס שוטרים כי כאשר יש אלימות או איומים מצד בן משפחה, ואחד מהם נושא נשק, צריך להחרים אותו מיד. המשטרה לא לקחה לדוד את האקדח. וזה היה האקדח בו הוא ירה בענת אחרי שבוע".
בדיעבד, כעסת על ענת שסירבה להגיש תלונה במשטרה?
"אז לא ידעתי דבר על המריבה הזאת ביניהם. גם לא ידעתי שזמן קצר לפני כן היא הביאה לו מחו"ל נעליים יקרות שעלו לה אלף שקל, והוא גזר אותן בהתקף של עצבים. הייתי ילדה וענת גוננה עליי. היא רצתה שתישאר לי ילדות ורודה. לו ידעתי על מה שדוד עשה, הייתי אומרת לה לעזוב אותו מיד".
ההורים לא התנגדו לחיבור בין ענת ובין אפוטה, שהיה מבוגר ממנה ב-14 שנים?
"אבא שלי מאוד כעס עליה בהתחלה. דוד גם היה פרוד, ללא גט, עם שני ילדים. ההורים שלי נלחמו בה אבל בסוף הרימו ידיים. הם הבינו שאין טעם. היום אני חושבת מה היה קורה אם הם היו ממשיכים להילחם בה ואוסרים עליה לצאת עם דוד, אולי היינו מאבדים את ענת כבר בגיל 17? אולי הרווחנו עוד כמה שנים איתה? אחרי שההורים התגרשו ענת עברה לגור עם דוד וכבר אי אפשר היה להפריד ביניהם".
הדר אהבה לבקר בביתם של ענת ודוד. היא נהגה לשחות בבריכה שבמרפסת, הביאה לשם את חברותיה ואפילו חגגה שם את מסיבת בת המצווה שלה. מאז גירושי הוריה התחזק הקשר שלה עם אביה ועם ענת, והדר נעה בין שלושה בתים. כשלא ישנה בבית אביה התקשרה ענת להדר מדי יום, קנתה לה בגדים, הקפיצה אותה לחברות, הבטיחה לה שבגיל 14 תיקח אותה להצטלם לפרסומות.
"ענת הייתה אחותי, החברה שלי ואמא שלי", אומרת הדר בערגה. "קשה לתאר את הקשר בינינו. יכולנו להרגיש אחת את השנייה מרחוק. אני זוכרת את זה בעיקר באחד מימי יום כיפור, כשהייתי בת 11. ענת הייתה בדירה עם דוד ואני נשארתי אצל אמא שלי. בסיום הצום ענת התקשרה והתעניינה אם צמתי עד הסוף. כשאמרתי לה שנשברתי, ענת אמרה שגם היא. לשתינו התברר ששברנו את הצום בדיוק באותה שעה ועם אותו מזון. שתינו אכלנו קערת קורנפלקס עם חלב. עד היום כשאני אוכלת קורנפלקס אני חושבת על ענת".
הדר זוכרת את היום בו נפרדה אחותה מדוד. היא הגיעה לבית אביה עמוסת ציוד והשתיים החליטו לישון יחד למרות שלכל אחת היה חדר משלה. בכל לילה הן נרדמו מאוחר, מחניקות את פרצי הצחוק ומשתדלות לדבר בלחש. לאחר שענת נרצחה סירבה הדר, במשך תקופה ארוכה, לישון באותו חדר. עד היום היא ישנה עם הפיג'מות ששימשו את ענת עד לפני 13 שנה.
באותו יום שלישי, שנשמתך עלתה
למעלה
הגעת למבוא סתרים ונלקחת לאחת
משתי דרכים
עדן זה גן קסום כולו. עדן זה גן פורח
מאהבה, משמחה, מגעגועים
אם הוא קיים בוודאי שאת שם
ואני פה, מחכה לך למטה. לא יכולה
לעצור את הדמעות
(מתוך "גן עדן", 29.4.2000, הדר אלימלך)
מיד לאחר מותה של ענת הבטיחה הדר כי תעשה הכל כדי להגשים את החלומות של אחותה, שנגדעו באכזריות בעודה בת 23 בלבד. "אני רוצה להיות דוגמנית ואחר כך ללמוד משפטים ולהיות עורכת דין", אמרה ל'סופשבוע' אז, "אני רוצה להמשיך את הדרך של ענת".
היום , ממרומי גיל 26, כשהיא אחראית משמרת בבית קפה ומתעתדת ללמוד באוניברסיטה, מודה הדר כי טרם הצליחה להגשים את החלום של אחותה. בתיכון הרגישה כי אם תהפוך לשחקנית או דוגמנית כמו ענת היא תכאיב לאביה. "ידעתי שהוא יתמוך בי", היא אומרת, "אבל רציתי לחסוך לו את הכאב. היה לי ברור שבכל פעם שהוא יסתכל עליי הוא יחשוב על ענת. היום אני כבר מבוגרת מכדי להיכנס לעולם הזה".
הדר הפתיעה את עצמה ואת משפחתה כאשר התגייסה לצה"ל ושירתה כשוטרת שח"ם (שירות חובה משטרה). בתחילה, כשנודע לה לאיזה תפקיד ייעד אותה הצבא, התחלחלה. "זו הייתה דילמה קשה. ההחלטה של צה"ל יצרה אצלי אמביוולנטיות", היא אומרת. "המשטרה הייתה בעיניי גוף לא אמין, שלא הצליח להציל את אחותי ורמס אותה ואת כבודה בלי להתנצל לאחר מכן.
"השוטרים נעצו את המסמר הראשון בארון הקבורה שלה כאשר נמנעו מלקחת את הנשק של דוד ביום שבו הוא נעל אותה בדירה. את המסמר השני הם נעצו ביום הרצח כאשר אפשרו לשני האחים של דוד להיכנס לבית ולהזיז את האקדח. המסמר השלישי ננעץ כאשר במשך חודש הניחה המשטרה לתקשורת ולמדינה שלמה להאמין שענת היא שירתה בדוד, ואת המכה הסופית הנחיתה המשטרה כאשר החליטה להמליץ לפרקליטות לא להגיש נגד יוסי אפוטה כתב אישום.
"את יודעת מה זה להעביר גופה מחלקת מתאבדים לחלקה רגילה? אבא שלי היה שם בצד, נאלץ לראות איך דוד שלי סופר את העצמות של הבת שלו. אני רואה במשטרה אחראית למצב".
מדוע לא ביקשת מצה"ל לעבור תפקיד?
"ניסיתי, אבל כשהבנתי שאני לא מצליחה, שיניתי גישה. החלטתי להפוך לשוטרת הכי טובה. רציתי להוכיח שאפשר להיות שוטר וגם אדם מוסרי. סיימתי את קורס השוטרים בהצטיינות וכך גם את השירות שלי. הגעתי לזירות של מקרי מוות וטיפלתי בהן, למרות שאחר כך התפרקתי מבכי. הגעתי לבתים בהם יש אלימות במשפחה ועשיתי הכל כדי לסייע. הבטחתי שממני לא ייצא שוויון נפש כלפי האזרח. בכל מקום ראיתי את ענת מול העיניים".
בעבר סיפרת שאת מעוניינת לפתח קריירה משטרתית, מדוע לא עשית זאת?
"במשטרה טענו שאין גיוס בתקופה שהשתחררתי. אחר כך התברר לי שזה שקר. לפחות מישהי אחת ששירתה איתי גויסה למרות שהמשטרה נאלצה להוציא אותה לקורס שוטרים שאני כבר עשיתי. סתם בזבזו כסף".
ומה את חושבת הייתה הסיבה לכך?
"אולי בגלל שבאותם ימים המשפחה שלי כבר ניהלה את התביעה כנגד המשטרה והאחים של דוד. אולי המשטרה לא רצתה אותי באזור באמצע הליך משפטי. הרגשתי מרומה. לא מספיק מה שעשו עם ענת, אז גם בי בועטים ויורקים לי בפרצוף. זה היה ההפסד של המשטרה, לא שלי. הם הפסידו שוטרת טובה. רציתי להראות שיכולה להיות משטרה אחרת, שיש אנשים שמקשיבים ויכולים לעזור. רציתי להביא את האמת שלי והאמנתי שאפשר לתת שירות טוב יותר. היום אני שמחה שאני לא במשטרה".
החיים הם הצגה
אנחנו השחקנים ואלוהים הוא הבמאי
שבין העננים.
הכל מתנהל לפי החוקים, רק החזקים
שורדים
ובסוף ההצגה כולנו נפגשים לצפות
בהמשך החיים
עכשיו אנחנו צריכים להמשיך
לשחק
כדי לא להרוס ליתר
השחקנים את ההצגה
וכשהם לא רואים, מותר
להוריד את המסכה ולבכות
לפעמים
(מתוך "משחק החיים" 25.10.2000, הדר אלימלך)
ב-1 בדצמבר 2004 החליטו אביה של ענת ואחיה, ניר, להילחם על שמה הטוב. הם הגישו תביעת ענק של יותר מתשעה מיליון שקל נגד עזבונו של דוד אפוטה, אחיו יוסי, ושני השוטרים שהגיעו לזירת הרצח. הדר אינה מופיעה בתביעה, מאחר שבאותם ימים שירתה כחיילת. גם אמה, בילי, נעדרת מהתביעה.
כבר שמונה שנים שאין קשר בין הדר לאמה בשל סכסוכים משפחתיים שאינם קשורים לרצח של ענת. הדר אינה מוכנה להרחיב בנושא. "זו תביעה משפחתית גם אם שמי אינו מצוין בה", היא מבהירה. "באמצעות התביעה כל הציבור ידע שענת לא רצחה את דוד, אלא להיפך.
זו תביעה בשביל ההכרה, שנועדה להוציא את האמת לאור. מי כשל בתפקידו, מי שיבש את הזירה, מי ניתח את הגופה, טעה באבחנה והתעקש שענת ירתה. רק לפני כמה ימים ניגש אליי מישהו בבית הקפה וביקש שאספר לו מה קרה בין ענת לדוד ומי מהם ירה בשני. אחרי 13 שנה אנשים יידעו עכשיו את האמת".
הדיונים בתביעה נמשכו שבע שנים. השופט מנחם הכהן דן באריכות במיקום תרמילי הכדורים, בשרידי הירי שנותרו על ידיהם של ענת ואפוטה, ובחן את חקירת המשטרה והדוחות של המכון לרפואה משפטית. לפני כשבועיים פרסם פסק דין חלקי, המתפרש על פני 98 עמודים. בהחלטתו מציין השופט שתי מסקנות עיקריות. האחת, דוד אפוטה הוא שנטל את חייה של ענת ולאחר מכן התאבד. השנייה, יוסי אפוטה שיבש את זירת הרצח בכך שנטל את האקדח מידו של אחיו והניחו בסמוך לידה של ענת. בנוסף, מותח השופט ביקורת על ההחלטה לא להעמיד את אפוטה לדין בגין עבירת השיבוש.
"עד עכשיו קשה לי להאמין שהוחלט לסגור את התיק נגד יוסי מחוסר עניין לציבור", מתרעמת הדר. "לא מספיק שרצחו את אחותי אז הוא ניסה גם להפיל עליה עבירת רצח. אם כבר עשית, לפחות תודה ותתנצל, תגיד שאתה מצטער. יוסי הרי ידע שאת אבא שלי לא מעניין הכסף, הוא רצה רק שיידעו שהבת שלו נקייה".
הדר נזכרת כי מספר חודשים לאחר הרצח, בעת שהסתובבה עם אביה בירושלים, הם נתקלו במקרה ביוסי אפוטה שצעד מולם. "אבא שלי ניגש אליו והתחנן שיגיד את האמת", אומרת הדר בשקט. "אבא שלי אמר שיסלח לו, שיעזור לו במה שירצה, רק שיספר מי הזיז את האקדח. יוסי היה אדיש, הרים את הידיים לשמים ואמר משהו כמו 'רק אלוהים יודע מי עשה את זה'. עד היום אני מתרגזת כשאני נזכרת בשיחה הזו. לא ברור לי מה עבר ליוסי בראש. אבל עכשיו הוא לא מעניין אותי. יש פסק דין שקובע שהוא שיבש את הזירה. נקודה".
ציפית שהוא יודה?
"אחרי 13 שנה של הכחשות? אין סיכוי".
היית יכולה לסלוח לו אם היה מתנצל על מעשיו?
"אני אכעס עליו כל החיים. אין מחיר למה שהוא עשה, למה שהמשטרה עשתה, לקביעות השגויות של פרופ' יהודה היס מהמכון לרפואה משפטית, להתנהלות של התקשורת. אחרי שענת נרצחה ולאחר שראיתי את ההתנהלות המערכתית, איבדתי את האמון בבני אדם. שללתי המון מערכות יחסים בגלל זה והפכתי לבררנית מאוד. כל הזמן חששתי מהפגיעה הנפשית והפכתי למאוד רגשנית. איבדתי את שמחת החיים שהייתה לי. הרבה פעמים אני שמחה, אבל 13 שנה לא הייתי מאושרת".
מתי התרגשת משמחה בפעם האחרונה?
"לפני כמה שבועות, כאשר באחת מתוכניות הבידור שחזרו את השעשועון 'גלגל המזל'. ידעתי שיראו את ענת ונדבקתי לטלוויזיה. כשראיתי אותה חזרתי שוב לאחור, לתקופה שהיא הייתה בחיים. הרגשתי שאני בבית של אבא שלי ורואה את ענת בטלוויזיה. הקול שלה והחיוכים שלה צבטו את לבי. באותו רגע היא חיה ואני שוב הייתי בת 13. כשנגמרה התוכנית נשארה ריקנות. נזכרתי שענת כבר לא פה יותר".
עו"ד אסף פוזנר, המייצג את משפחת אפוטה: "אף שבית המשפט היה בדעה כי יוסי אפוטה הזיז את האקדח, הוא מכחיש עניין זה לחלוטין. יוסי אפוטה טוען בתוקף שאינו יודע אם האקדח הוזז, ובכל מקרה לא הוא הזיז אותו. מן הראוי לציין שלמקום הגיעו גורמים רבים וקשה להבין כיצד נקבע שדווקא הוא הזיז את האקדח.
"הטיעון כאילו הזזת האקדח הביאה לפרסומים שונים בתקשורת היא מופרכת, וראוי לציין כי פרופ' יהודה היס, במשך ימים ארוכים, היה בדעה שענת היא היורה. חשוב להוסיף כי בניגוד לפרסומים כאילו פסק הדין הוציא לאור את העמדה לפיה ענת אלימלך נורתה ויוסי אפוטה הזיז את האקדח, בפועל עמדה זו הובעה על ידי המשטרה בפומבי בהודעה רשמית, זמן קצר לאחר האירוע.
"בסיכומו של דבר, מדובר באירוע טראגי לשתי משפחות. ניתן להצטער כי גורמים שונים סבורים שעליהם לתבוע נפגעים אחרים על מנת להראות את הטרגדיה שלהם. שאלת הערעור על הכרעות בית המשפט תיבחן על ידינו רק לאחר שיינתן פסק הדין המלא".
דובר משטרת ירושלים, סנ"צ שמוליק בן רובי: "כבר לפני 13 שנה קבעה המשטרה באופן חד משמעי כי אפוטה הוא שרצח את ענת אלימלך ז"ל, ואף דיווחה על כך למשפחה ולציבור. צוות החקירה המיוחד קיבל את החלטתו זמן קצר לאחר האירוע על פי הממצאים בזירה, בהם מצב הגופות, הבליסטיקה, סימני הפיח על הבגדים וממצאים מעבדתיים נוספים, שנמצאו על ידי מומחי המעבדה הניידת של המשטרה.
"אנשי המכון הפתולוגי שהובאו לזירה סברו אחרת, אך החוקרים דבקו בעמדתם לאורך כל הדרך ואף במשפט עצמו. באשר לשני אחיו של אפוטה, המשטרה המליצה לפרקליטות להעמידם לדין באשמת שיבוש הליכי חקירה, אך הוחלט לסגור את התיק. בעניינה של הדר אלימלך, היא אכן שירתה במשטרה כחיילת שח"ם ואין בכוונתנו להתייחס לטענותיה מטעמים של צנעת הפרט".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם