ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

נגע בשמיים: מה נשאר מהמיתוס של מגדל שלום?

זה היה הסמל של המעצמה הקטנה ומוקפת האויבים, המקום ששועי הארץ עשו הכל כדי להיראות בו, גורד השחקים הגבוה במזרח התיכון, חביבם של המתאבדים בקפיצה מהגג והאטרקציה הכי לוהטת בעיר. עד שהגיע עזריאלי עם הקניון ברמת גן והמגדלים בתל אביב. מרדכי חיימוביץ יצא למסע בזמן במגדל שלום המשתקם

"הלב שלי נעצר", מספר ח"כ לשעבר זלמן שובל על אחר צהריים טראומטי בשלהי שנות השישים. עודו נוסע ברוטשילד לכיוון הרצל, ובאוויר מולו גופה מתעופפת מגג מגדל שלום. "רק אחר כך התברר לי שזאת הייתה בובה מהסרט 'עליזה מזרחי'".

זה היה עידן התהילה של גוליבר מזרח תיכוני. 142 מטר גובה של "גאווה ישראלית". לא רק במאי סרטים, גם מתאבדים שיחרו לגבהיו של מגדל שלום. זינוק ממנו, למרות סופניותו המוכחת, היה סוג של גראנד פינאלה, של מוות מהמקום הכי נישא בעיר.

"אבל היום עם עזריאלי" (187 מטר), אומר מנכ"ל המגדל שמואל זוהר, "כבר לא באופנה להתאבד מכאן". הקפיצה האחרונה התרחשה בדיוק לפני שמונה שנים. ולפני כן נקטלו מוזיאון השעווה, פארק השעשועים "מאירלנד", המצפה ובעיקר הכלבו. 22 שנה חלפו מאז, ועדיין הפה הישראלי קורא למגדל "כלבו שלום".

ארבעה חודשים לאחר השריפה האחרונה, שיקום המגדל נוגע בסוף. "זה לא היה משהו בנוסח איקאה, אבל שריפה בהחלט מכובדת", מחווה זוהר. הנזק הישיר נאמד ב-40 מיליון שקל והשיקום נעשה בשלבים. בשבועיים שאחרי נסגר המגדל עד שהופעלו מחדש מערכות הבטיחות. אחר כך חזרה אספקת החשמל הסדירה במקום הגנרטור.

בעוד שבוע, כשתשוב גם מערכת המיזוג, יסתיימו למעשה העבודות הגדולות. "ותישאר הקוסמטיקה, שתיקח לפחות חצי שנה". אלה לא היו רק הלהבות, גם העשן ובעיקר הפיח. זוהר: "נכנס לכל אום, כמו השחור מתחת לציפורניים". קומות שני הפנטהאוזים, בין 32 ל-34, עדיין סגורות במצוות הביטוח. "אפילו אני לא יכול להיכנס", משיב זוהר לבקשתי להציץ.

אחד משטחי המגורים שייך ליונתן לייטרסדורף (47), נכדו של משה מאייר, מאבות המגדל. השטח האחר, שעדיין נשאר כמות שהוא, שייך לחברו. יונתן לייטרסדורף, "יו-יו" בפי חבריו, הוא בן לאצולת ממון ישראלית. בסקר "דה מרקר" לפני כשנתיים נאמד ההון המשפחתי בין 300 ל-500 מיליון דולר.

הוא עצמו ארכיטקט, יזם ומשקיע גלובלי. ניו יורק היא נקודת הכובד העסקית שלו והוא מחלק את זמנו בינה ובין ז'נבה ותל אביב. הדופלקס התל אביבי שלו אמור להחזיק 1,200 מ"ר ויהיו בו חלונות גדולים שישקיפו אל קו החוף, סלון בגודל מגרש כדורסל, לובי פרטי ומעליות אקסקלוסיביות שיפטרו את נחירי הדיירים מזיעת הרחוב.
 
אלא שליו-יו ולאשתו, המגה-קוסמטיקאית רונית רפאל, לא בוער לחזור. הרי הם לא גרים ברחוב. לאחר שאתה גובה 17 מיליון דולר על פנטהאוז בניו יורק, העולם כולו נהפך לאופציה נדל"נית. מספרים שאותה דירת גג שייח'ית שהחזיקו הייתה זרועה מוטיבים מהסרט "ספיידרמן". סמנתה (קים קטרל) כיתתה את רגליה המפוארות עד לקומה ה-14 כדי להשתכשך בעירום בבריכה למען "סקס והעיר הגדולה".

אחר כך קישטה המפוארת - הפעם הדירה, לא סמנתה - את "התראה של שבועיים מראש" עם סנדרה בולוק ויו גרנט. אורחים עטויי טוגות לבנות כדונה קארן פיזזו שם במסיבות. אושיות כג'רי סיינפלד התחתנו שם ליד האח הבלגית מהמאה ה-14. שאלתי את הדוד, זלמן שובל, מתי לייטרסדורף יבוא סוף סוף הביתה, וכל שידע לענות לי היה: "העיקר שיבוא כבר".

אתה בא למגדל כדי להשיל בלוז של מרס. יומיים גשם, ארבעה חמסין, אי ודאות שמימית שמשקפת אי ודאות אזורית. בדיוק כמו באותם רומנים שבהם תואמים האקלים והעלילה. עלילה עם גיבורים שמצב רוחם מכתיב את צבע הרקיע. מגדל שלום היה פעם גיבור קולוסאלי. עכשיו קומתו שפופה יותר. בעצם שפויה יותר. יחסית לשחצנות שמתחוללת סביבו, אין מגדל שלום קורא תיגר על העננים. מאפשר לך להתרחק, אך לא להתנתק. לרחף, אבל להישאר בתמונה. לשמור קשר עין, ולא יותר, עם מציאות מתסכלת.
 

בכניסה ל"שלום" אתה מרגיש את משבי הנחמה. "מבואה מערבית" כתוב על השלט שמכוון אותי. כשכל עזריאלי או אקירוב יכוונו לטרקלין או לובי או פואייה, כאן שומרים על ה"מבואה". וזה כמו רקוויאם לנתיבה בן-יהודה, שלמדה בגימנסיה שעל חורבותיה קם המגדל, וזה כמו לשמוע את משה חובב אומר בחדשות "תרתי דסתריי", וזה כמו לחזור לרדיו "שניידר" עם הפוליטורה בבית אמא כשמעליו "סווניר" פריזאי בדמות האייפל, אפוף בועה עם פתיתי שלג מפלסטיק.

המבואה רחבה ואורה מוזיאוני. פסיפס גוטמן עם תל אביב הקטנה כשגימנסיה הרצליה במרכז, מולו סיפורה של תל אביב בפסיפס של דוד שריר, שבע טחנות בצילומיו של ש. קורבמן, "מירל'ה אפרת" בתערוכת "עיר במודעות, 1935-1900".

את הקרדיט לכל זה נותן שובל לגיסתו רינה, בתו של משה מאייר ואחות אשתו כנה: "רינה היא הבניין כיום", הוא פוסק. בתפקידה כיו"ר דירקטוריון מגדל שלום בע"מ הפכה את המקום למוזיאון של תל אביב. עם גלריות, עם תערוכות קבועות ומתחלפות. לצד המשרדים המושכרים, מוסיף המנכ"ל זוהר, דואגת מאייר שלא להסב את השטחים הציבוריים למסחריים. האם הדאגה הזאת אינה דרך למזער עוול היסטורי? לבטא ייסורי מצפון מאוחרים על כך שהמגדל בלע את הגימנסיה?

המחשבה לקנות את שטח הגימנסיה התחילה להתרוצץ במוחם של האחים מרדכי, משה ובנימין מאייר באוקטובר 1955, כשהונחה אבן הפינה לבניין החדש של הגימנסיה ברחוב ז'בוטינסקי. אלא שכבר בתחילת המנדט עלו תביעות להרוס את המבנה.

"הן היו שלובות בנטיות ציוניות ותל-אביביות למודרניזציה של המרחב הארכיטקטוני", כותבים יוסי קליין ורות קרק במחקרם "הריסת בניין הגימנסיה הרצליה ובניית מגדל שלום מאיר כראשית האמריקניזציה של תל אביב".

הרצון לחדש חבר לרצון להמשיך את רחוב הרצל ולמצבו הרעוע של המבנה. "החברים שלי מהגימנסיה סיפרו שאם מישהו נתקע עם הראש בקיר, הוא היה עושה בו חור", אומר שובל, פעמיים שגריר בוושינגטון ויו"ר דירקטוריון "ייצוא", חברה להשקעות בע"מ.

מדוע לא נעשו עבודות שימור בבניין? בספרו "סיפורם של האחים מאייר" (הוצאת קווים) כותב שי מאייר כי אביו מרדכי ביקש כמה פעמים מבן-גוריון להפוך את הגימנסיה לאתר שימור לאומי. אבל כאשר הזקן שמע שהיא בת 50 חרץ: "50 שנה זה לא היסטוריה". גם אנשי הרוח, כותב מאייר, לא נשמעה זעקתם נגד הרס הגימנסיה.

אלתרמן אמנם הקדיש לה שיר ב"הטור השביעי", אך רמז שמיקומה בעייתי: "...מבחינת מיקומו הוא מכשול ומחסום/ והקרת נתקל בו, תוך כדי שעט/ בריטון עצבני... אך מאז עד היום/ מה גדולת ראשונים ובמה היא מבעת?/ רק בכך שתוקעים הם יתד במקום/ שאינו מתקבל על הדעת..."

קליין וקרק מציינים שגם נחום גוטמן, הרומנטיקן של תל אביב הקטנה, לא היה חד משמעי בעניין. אורי קיסרי, בוגר בעצמו, היה ממש בעד ההריסה. "עוד לפני מות האבן מתה הרוח", הכתיר מאמר שבו הסביר למה לא השתתף בלוויה לגימנסיה. אבל נתיבה בן-יהודה, לעומתו, חילצה מזכרות מבין ההריסות.

האחים מאייר, אגב, למדו כולם בגימנסיה. על מרדכי התבדחו שהגשים את חלומו של כל תלמיד - להרוס את בית הספר שלמד בו. הקמת גורד שחקים התאימה לאופיים המחדש והמבעבע של המאיירים.
 

"עליהם נתפרה ההגדרה Self made men", מספר שובל. אביהם שלום איבד את כל כספו בתחילת שנות העשרים ומת צעיר מאוד. האחים החליטו אז להיות חקלאים בפרדס חנה, אבל גם שם נכנעו לווירוס הביזנס והקימו שיכון עממי ראשון מחוץ לבנייה ההסתדרותית.

אלא שהקבלנות לא הייתה בדנ"א שלהם. משה חזר לתל אביב והיה הראשון להקים תעשיית גפרורי שעווה בלבנון, בעיראק ובמצרים. קידם את שיטת הבארטר, שלפיה לא כסף אלא סחורות יעברו מיד ליד. "בעניין גורד השחקים מרדכי היה הראשון", מספר שובל, "אך משה היה מיד בעניין". אחת ההחלטות הראשונות: המגדל ייקרא ע"ש שלום אביהם, וייראה כמצבה לזכרו.

התוכניות התחילו לרוץ זמן לא רב לאחר ששובל פרש ממשרד החוץ. "לא הייתי בשוליים, אבל ודאי שלא בנקודת הכובד של הבנייה". שוק ההון היה אז בשליטה מוחלטת של הממשלה. הבנקים למשכנתאות, בעיקר "טפחות", לא היו רשאים לממן הקמת משרדים. כך שהמגדל נבנה כולו במימון עצמי וממכירת קומות. משימתו העיקרית של שובל הייתה גיוס הון.

כשמקורות המימון לא ברורים, לא היה פחד ללכת על הפרויקט?
"לא יודע אם "פחד" זאת המילה הנכונה. אבל האחים היו מודעים לכך שיש פה סיכון לא קטן".

גדעון זיו, שהוביל את התכנון הארכיטקטוני, נחשב לישראלי הראשון שתכנן גורד שחקים במרחב המקומי. זיו היה איש תאב מודרניזציה. את הפקולטה שבה למד בטכניון בחיפה הגדיר "מיושנת". ב-1956 נשלח לניו יורק כנציג הוועדה לאנרגיה אטומית. שם עבד עם עמיתו פיליפ ג'ונסון בתכנון הארכיטקטוני של הכור הגרעיני האזרחי בנחל שורק.

לקליין וקרק סיפר כי היכרותו עם ג'ונסון ומעורבותו בפרויקט הגרעין הישראלי חשפו אותו לטכנולוגיות החדשות ביותר. לתוכנית מגדל שלום הצטרף עוד ארכיטקט - מחותן משפחת מאייר, יצחק פרלשטיין.

המודל שנבחר לעבוד לפיו היה מגדל "פירלי" של חברת הצמיגים ממילאנו. "שהוא לא גבוה כמו האמפייר סטייט, ומתאים יותר לממדי תל אביב", מסביר שובל. המגדל הוקם בשיטות שיאפשרו לו תנועה בזווית במקרה של רעידת אדמה. "הבניין שלנו לא יקרוס גם ב-8.5 בסולם ריכטר", אומר המנכ"ל זוהר, שעבר את רעידת האדמה שלו: במלחמת יום הכיפורים היה הרל"ש של גורודיש.

זוהר אינו הקצין הראשון שמשרת במגדל שלום. בשנות החמישים זה עדיין לא נקרא "הון-שלטון", אבל תנאים של חיבה שררו בין הקפיטליסט מרדכי מאייר לסוציאליסטים אשכול, ספיר וגולדה. דרכם התחבר מאייר לצמרת צה"ל וממנה שלף את אל"מ יששכר (ישכה) שדמי. שדמי, שהורשע בחריגה מסמכות בפרשת טבח כפר קאסם, מונה למנכ"ל הראשון של המגדל. גנרל אחר שישב בדירקטוריונים של האחים כנציג סר אייזיק וולפסון היה האלוף (מיל') חיים הרצוג.

להרצוג היו קשרים חמים עם המשפחה עוד כשהיה במדים. בוקר אחד, כשהוא חייל פשוט, קיבל שי מאייר פקודה להתייצב בלשכת ראש אמ"ן, האלוף הרצוג. "למרות המרחק העצום בינינו", כותב מאייר בספרו, "קיבלני בלבביות לשיחה קצרה. לא היה מאושר ממני".

אבל האחים לא ירו רק בשדות הציד הצבאיים. מרדכי האזה נולד לפני 87 שנה בדובז'יצה, שסופחה מגרמניה לפולין לאחר מלחמת העולם הראשונה. כשהיה בן 14 תפסו מפרשי השנאה בפולין רוח פראית ומשפחתו חשה ארצה. האזה התחיל ללמוד דקורציה ב"אקמן", ה"כלבו שלום" המנדטורי.

תוך כדי פרצה המלחמה והאזה התנדב לצבא הבריטי. ארבע וחצי שנותיו המאובקות הביאו אותו לאל-עלמיין, לטוברוק, לטריפולי, לצפון איטליה, לבלגיה ולהולנד. בסוף חזר לאקמן והמשיך ל"המשביר", ברחוב בוסטרוס ביפו. "יום אחד אני שומע שנפתח כלבו של וולפסון-קלור-מאייר. נשמע לי רציני".

הוא מוזמן לראיון קצר אצל מרדכי מאייר ומוצא את עצמו בפנים. "הוא אמר לי דבר מאוד פשוט: "שמענו עליך, אנחנו יודעים מי אתה, אתה נכנס לעבודה אצלנו, ניתן לך את כל האפשרויות, אבל...". ומאייר השאיר את ידו מונפת ולא יסף. "ה'אבל' הזה נכנס לי ללב".

מה הבנת ממנו?
"שאם משהו לא בסדר - אני בחוץ".

ב-1.12.64 הוא בחוץ. עם דרכון, ויזות וכסף. המשימה: להביא את העולם לתל אביב. התחנה הראשונה היא ז'נבה, אצל משה מאייר. שני פקידים ממתינים דרוכים עם תוכנית עבודה לפי שעות. מתחילים ב"גראנד מגזין" שבעיר, ממשיכים ל"ירמולי" בציריך. משם לקלן. משם למפעל "מנקינים" (בובות ראווה) באמסטרדם. משם לסלפרידג'ס של לונדון. משם לקופנהגן, למפעל "הינצקאוול", שבו מתגלה ממש הפלא. בובות שמזיזות ידיים לחוד, רגליים לחוד ואפילו ריסים לחוד.

מה הדבר הכי חשוב שלמדת בכל המסע הזה?
"פתחתי עיניים. מה שהיה באקמן ובמשביר - עבר זמנם. פתאום הבנתי איך עושים לא חלון ראווה אחד אלא שניים-שלושה, על פני כמה רחובות. חזרתי לארץ אדם אחר לגמרי".

חוץ מההזמנות שהשאיר מאחוריו, הביא כמה כלים. בעזרתם הריץ מודלים במקביל לכלבו שנשלם והולך. מרכיב צוות ובו הפסל והגרפיקאי משה מרקוביץ, הצייר-נגר צבי ריבק והדקורטור דוב אוסרוביץ".

לפי איזו תפיסה הלכת בעיצוב החלון לקראת הפתיחה?
"אין תפיסה אחת. אלה דברים שפתאום באים אליך. לפתיחה רציתי משהו מאוד מודרני. עד אז היו רגילים לדחוף לחלון הרבה סחורה. אני שמתי מעט, אבל יפה".

המאיירים נתנו לך חופש יצירתי או שישבו עליך?
"למזלי, לא הייתי צריך לאשר איתם מראש. הקניינים אמרו לי מה הם רוצים להציג. לי היה קארד בלאנש איך להציג".

לפני הפתיחה לא באו לראות את החלון שלך?
"לא במיוחד".

הכלבו נפתח ב-9.9.65. "זה היה משהו פנטסטי", נזכר האזה. הטקס התקיים ברחבת הרצל ("הגשר"), שעדיין לא נפתחה לתנועה. על במה ענקית עם סמל הכלבו ברקע ישבו המכובדים, בהם פנחס ספיר. מלפנים, שורות-שורות, ישב הקהל.

"התרגשות גדולה", נזכר זלמן שובל, "אירוע שצולם ליומני הקולנוע". את מזוזת החנות קובע הרב אלטר מאייר, הדוד של האחים. ואחרי זה מלחמה. כשהקונים הראשונים פורצים, מקבל כל אחד ברושור שחור בגודל מפית. זה יהיה הפרוספקט העברי הראשון.
 

"עבורך גברתי הנאווה, עבורך אדוני הנכבד", כותבת ההנהלה, "קניית מוצרים בכלבו שלום, מהווה חוויה אשר תגרום לך הנאה אסתטית ושמחה לך ולבני ביתך. כשאת מהלכת באולמות מרווחים וממוזגים מיזוג אוויר מלא, ניזונות עינייך מעשרות אלפי פריטים אשר הובאו מכל קצוות תבל אך למענך. באם עייפת, לשירותך קפטריה לארוחות קלות ולשיחת רעים - והכל תחת גג אחד, ללא כל התחייבות מצדך. אנא, בקרי אותנו, טיילי בכל מחלקותינו והזיני עינייך, כי כל בו שלום - התגשמות חלום".

גם עכשיו האזה נרגש מאוד. מנסה לרדת לפרטים כדי לא לאכזב אותי. כשזה לא מצליח לו, הוא אומר בהתנצלות שובת לב: "טוב, זה הראש שלי".

עם כל הכבוד למדליה שקבלת מהאחים, היה גם איזה בונוס קטן?
"זה אחר כך, אבל אני לא זוכר כמה. הראש שלי".

אמרו לך משהו?
"הרבה לא דובר. אבל לעתים מרדכי מאייר היה עובר ונותן לי משיכה באוזן. במין חיבה כזאת. הם היו מאוד מאוד מבסוטים".

תשעה ימים לאחר הפתיחה נערכת בהילטון ארוחה גרנדיוזית. "הכל היה מאוד בגדול", אומר האזה, שעד היום שומר את התפריט: "דג סלמון מעושן עם יין אשקלון 1962, מרק צח מלכותי ("שלא היה כזה צח"), ברווז בסגנון ביז'רד, ירקות העונה, תפוחי אדמה אפויים עם יין "מקווה" אדום. ולקינוח ממתק גלידה עם יין ראשון 1961 וספלון קפה".

ההיסטריה התל אביבית פורצת אל הפריפריה. מדינה שלמה שרה את הג'ינגל: "הכל נמצא בו, הכל תמצא בו - כלבו שלום, כל בו שלום". גרנו אז ברחובות. כל כך קרובה, כל כך רחוקה. הדודה פרנצי, שגם החזיקה אוטו "אוסטין", הייתה לעתים מרשה לעצמה גיחות אל הספר. פעם הגיעה עם שקית של הכלבו. עוגת הפרג שאפתה לא שרדה את הרגע, אבל השקית האריכה ימים. תלויה לתפארת על הקולב ליד הדלת. שיפנים כל מי שנכנס: אז מה אם אנחנו מרחובות? את הבגדים קונים בתל אביב.

לפעמים, במוצאי שבתות, היינו נוסעים לכלבו. זה היה בילוי הוויקנד האולטימטיבי. ולא משנה שהיית צריך להרוג שלושה אנשים בדרך לחלון הראווה. אבל באותם ימים לא רק האנשים נטרפו. גם בעלי החיים. אחד מכלבי הצעצוע שהביא האזה מחו"ל היה חובט בכפותיו מפנים החלון. כלבי הרחוב היו משיבים להם בזעם מבחוץ. ובאמת, היו לילות חול שרק כלבים סבבו שם. נווה צדק הייתה עולה למיטה בשמונה בערב והאזור היה מחשיך. אבל האזה, וינגייט של הדקורטורים, ידע לנצל את הלילה. בחנוכה הראשון שירתו בפלוגות הלילה שלו עשרות חנוכיות שהאירו את סביבתן.

מה אתה חושב על חלונות הראווה היום?
"אלגנט, אין מה להגיד. אבל אנחנו השקענו יותר. תמיד הוספנו איזו תמה מסוימת לחלונות".

אתה יכול לתת דוגמה?
"פעם עשינו סדרה של כותנות לילה, קומבינזונים וחזיות. לקחנו את המוצרים ושמנו בתוך תפוח ענק. כלומר, הפיתוי היה הנושא שלנו".
 
אז עסקתם גם במיניות?
"כן, אבל בצורה הרבה יותר עדינה".

אלה שנותיו הראשונות של הכלבו והוא סופג ביקורת על יקרנותו. וזה מעודד קלפטומניות לצאת לשטח. הכותרת של אברהם רותם ב"מעריב" ב-1.11.66 היא: "איש ציבור תל אביבי מבקש לסגור תיק נגד צעירה שגנבה ב'כלבו'". בטקסט מוסבר גודל הבושה. לא רק שהצעירה שחמסה שתי אפודות וארנק היא פקידה בחברת תעופה תל אביבית, הכלבו מתחרה בתוצרת הארץ.
 

בסופו של דבר מבינים "שליטי הכלכלה", כפי ששי מאייר מכנה בספרו את אשכול וספיר, שיש לחשוף את התעשייה המקומית. הצעד הראשון הוא "שבועיים אנגליה". שני "בובי'ס" ואחד "ביג בן" בגובה 11 מטר קולטים את ההמונים המשתוקקים.

ישראל שלפני ששת הימים חנוקה בגבולותיה. מי שבכל זאת ממריא, לא סתם קופץ לחו"ל. הוא יוצא לחו"ל. מתקדש לקראת הנסיעה. מתכנן באיזה לבוש יעלה למטוס, לוקח איתך הזמנות ל"ליוויס" ו"קנט". פעם, אותה דודה פרנצי הביאה לי חפיסת "קנט". עישנתי אותה שבועיים. כל סיגריה עברה איזה עשרה פיות. מאז החברים לא ירדו ממני: "מתי דודה פרנצי נוסעת שוב?".

ופתאום לונדון זה כאן. לראשונה מאז המנדט אפשר לקנות בארצנו הקטנטונת שוקולד "קדבורי" ולמדוד סוודר של "מרקס אנד ספנסר". אבל התצוגה הגדולה ביותר הייתה ב"שבועיים ארצות הברית". בין אורחי הכבוד לא רק פסל לינקולן, גם לאה רבין שייצגה את אקי"ם.

כששי מאייר מאריך בדברי הברכה הוא מרגיש את ידו נצבטת ואותה לוחשת: "מספיק לדבר כל כך הרבה...", ואחרי זה באו "שבוע דיסני" עם פופאיי ואוליב, "שבוע איטליה" עם פסל משה, "שבוע הולנד" עם תעלת מים וגשר ואן גוך, "שבוע רומניה" עם מיטיטאי (קבב רומני) ו"פריניצה" (ריקוד עם רומני), "שבוע שווייץ" עם קרן הרים ולהקת יודל, ו"שבוע יפן" עם גיישות וסושי. ב"שבוע מוצרי ישראל" יש ממש המצאה: דוגמיות. מלקקים שוקולד "עלית", שותים "ויסוצקי" וטועמים "כרמל מזרחי".

לא רק מסחר, השבועות האלה. הפתיחות הן הזדמנות ליפים והשבעים להריח זה את האפטרשייב של זה. אלה ראשית ימי הבלייזר. גברים ארוכי פאות במכנסיים אפורים וז'קט כחול. ראש העיר מרדכי נמיר בחליפה לבנה, כמו דון איטלקי בחופשה בחופי אמלפי. ה"מקסי" מבצע כניסה גרנדיוזית. גברות בכסיות לבנות ותסרוקות מעוצבות כמו טורט חתונה של שלוש קומות. וכולם מעשנים כארובות קמין בליל חורף.

וזה גם עידן היהירות שבין ששת הימים ליום הכיפורים. אנשי צבא הם עיטור מבוקש בכל גזירת סרט, אורחי כבוד בכל ארוחה. אתה הופך בתמונות, רואה את דיין רגע לפני שיאבד את הצחוק. אתה מביט בדדו, בר-לב, שרון. כולם מעוררים קשב מתבטל, כמעט כנוע, מצד שומעיהם.

ב-1972 על סף התפכחות כיפור, מתמנה שי מאייר למנהל ראשי של החברה. פרט לשיפור תפקודו הכלכלי של הכלבו, הוא מתכנן לבנות את מוזיאון השעווה וה"מאיירלנד", "שבהם כל פרט היה יציר מוחי".

מאייר, בקושי בן 29, לוקח את האזה לסיור בממלכות הדונג העולמיות. מתחילים ב"גרוואן" בפריז ומתגלגלים. לבסוף מחליטים שמוזיאון המגדל יבטא את תקומת ישראל מימי הרצל. מחפשים פסל שיעצב את הדמויות. סוכן הקניות של הכלבו בהונג קונג, יהודי ממוצא דרום אפריקני, זורק את שמה של פסלת סינית. היא הקימה מוזיאון שעווה איכותי בהונג קונג וקוראים לה ויויאן סן. הסינית מוזמנת לארץ להראות מה היא יודעת. והיא יודעת. סן, יפה אוריינטלית כבת 30, מפילה את כל מי שהיא פוגשת.

לאחר כמה דקות, מספר שי מאייר, הייתה מבקשת את כף ידו של בן שיחה, בוחנת אותה ואת קמטי פניו ומנחשת את עתידו. אבל לסן יש גם חיבור חזק להווה. חוש מסחרי אדיר. יכולת חדה לנהל משא ומתן. היא שוכרת בזריזות את שירותיו של עו"ד מייקל פוקס, שותפו של חיים הרצוג. בחודשי הקמת המוזיאון משכנים אותה בדירה בבן-סרוק ליד גימנסיה הרצליה. מאייר הצעיר מתלווה אליה לפגישות שמאפשרות הצצה אינטימית לחיי הפיגורות הלאומיות.

אחת הדוגמניות הראשונות היא ראש הממשלה גולדה מאיר. לגולדה יש סנטימנטים לכלבו. רבים מהמוצרים שהיא צורכת נקנים בו. מצוידים בפרוטומה שהביאו לליטוש סופי פוגשים אותה בלשכתה בקריה. תוך דקות מצטרפים אליה לפחות עשרה עוזרים, בהם השליש הצבאי אל"מ ישראל ליאור והמזכירה לו קידר.

כולם נחושים לראות את הקסם שעוד לא נראה. את בן-גוריון פוגשים בביתו בשדרות קק"ל (כיום שדרות בן-גוריון) בתל אביב, כמה חודשים לפני שמת. הוא מגלה בקיאות בפגישת ניקסון-מאו בראשית אותה שנה (1972) ועניין לא מבוטל בסינית היפה.

אותו יופי מעורר גם את שר הביטחון משה דיין. כל הישיבה בלשכתו בקריה נראה דיין משועשע למדי. מרוכז כולו במאמץ להקסים את הסינית, "בעוד שאני יושב נבוך לצדם", מודה מאייר. כעבור חצי שעה מבקש "שר צבאות ישראל" את הטלפון של הגברת.

מאייר, עדיין לא קולט מה קורה, משיב: "השר לא צריך לדאוג, נתאם פגישה נוספת להשלמת הפיסול". דיין מבין שיש לו עסק עם טירון. "תשמע בחור צעיר", הוא משיב, "אני צריך את הטלפון שלה בבית". כבר למחרת בבוקר מתייצב שר הביטחון בדירת הסינית בבן-סרוק. "המערכת הידידותית ביניהם", כהגדרת המחבר, נמשכה כמה חודשים.

אריק שרון נכנס למוזיאון בזכות צליחת התעלה. את המגעים בעניין ניהל מאייר עם חסידו אורי דן. בשנה שבה פוסלה דמותו - 1974 - היה שרון שנוי במחלוקת. הוא הגיע לסטודיו של המוזיאון כמה פעמים כולו אסיר תודה על הנצחת דמותו.

שמעון פרס התבקש להנצחה כשעמד בראש ממשלת הרוטציה. הוא שמח לשתף פעולה ולטעמו של מאייר היה הצנוע והענייני מכל הדוגמנים. כשביקש ממנו חליפה להלביש את דמותו, שלח אותו לסוניה. רעיית ראש הממשלה הכניסה אותו לחדר השינה הצנוע, פתחה את הארון הפינתי ואמרה: "תבחר".

הצלחת מוזיאון השעווה דרבנה אל "מאיירלנד". ב-1975 נחנך פארק השעשועים על הגג הפתוח התחתון של המגדל. בלטה במיוחד הרכבת המיניאטורית שנקראה "רכבת העמק". חידוש נוסף היו 50 מכונות אוטומטיות למשחקים אלקטרוניים.
 

עם הזמן נסגר ה"מאיירלנד", כמו מוזיאון השעווה. הנצנוצים והצלצולים עולים עכשיו רק ממבצעי הפרסום. חברות הקוסמטיקה הציגו בכלבו כוכבים הוליוודים מלווי מוצרים. תל אביב התחילה להתחכך עם שמות כמו פארה פוסט ("המלאכים של צ'רלי"), מרגו המינגוויי (נכדתו של ארנסט המינגוויי) ורוג'ר מור ("ג'יימס בונד"), אבל עפרה חזה עוקפת את כולם. מבצע קידום - עוד לא קראו לזה קמפיין - בהשתתפותה גרר התקפה המונית על הכלבו. אחד העובדים שובר יד כשהוא מנסה לעצור את הנחשול. רק המשטרה מצליחה ליישר את התור, שניגר עד אלנבי.

לאטרקציה אחרת קוראים פנינה רוזנבלום והיא מקדמת אפנת גברים. לקונים מוצע להשתתף בהגרלה שהפרס בה יהיה ארוחה במסעדת יוקרה וכרטיס לתיאטרון - הכל עם פנינה. מבצע אחר, לאופנת נשים תחתונה, מקבל שם נועז במיוחד: "העולם התחתון מתלבש על פנינה". אבל מעבר לחלונות הכלבו, בחשאי ובעקביות, משתנה לו העולם.

השנה היא 1984 כשאיש נעים, אך די אלמוני, מתייצב במגדל שלום. קוראים לו יצחק (איז'ו) רגר, שיהיה ראש עיריית באר שבע. בינתיים הוא ייצג יזם קנדי אלמוני לא פחות: דוד עזריאלי. בשמו, יש לרגר הצעה לגמרי לא רעה. שהכלבו ייכנס כדייר וכמגנט עיקרי למרכז קניות ענקי שהוא מתכנן ברמת גן.

עזריאלי עצמו מגיע לאחת הפגישות. מתאר בכישרון רב איך הוא מתכוון לעשות את זה. שי מאייר מתייעץ עם בני המשפחה. בעיקר עם אביו מרדכי. מובן מאליו שמהלך מהסוג הזה יצריך גיוס הון רב. אין ספק שיקטין את הכנסות המשפחה מאחזקותיה במגדל שלום. "וזה כשהמתח בין משפחת משה למרדכי בשיאו", כלשון שי מאייר.

רגר מסורב בנימוס והתוצאות לא מאחרות להגיע - והן קטלניות. ב-1985, השנה שבה נחנך קניון איילון, נחתך פדיון כלבו שלום ב-30 אחוז. שנת המאזן מסתיימת בהפסד של 1.5 מיליון דולר. לאחר קיצוצים והתייעלות נרשם שיפור מסוים שאיפשר מכירה ב-1987. כעבור שנתיים נסגר כלבו שלום סופית. "כלבו שלום נעלם", כותב מאייר, "מפני שלא השכיל לעמוד בתמורות בהרגלי הקנייה".

לא רק הקניונים. בעיקר הרשתות שהתמחו בכל ענף והעבירו אליהן את הקונים. אלא שהמכה לא מרסקת רק את הכלבו. איתו הולך לעולמו גם השקם והמשביר לצרכן נאלץ להשתנות.

מרדכי האזה חי את הכלבו מיומו הראשון עד האחרון. למרות שיותר מ-20 שנה עברו מאז ששבק, הטראומה עדיין איתו. "יום אחד סגרו את הדלתות. גמרנו. אין כניסה יותר. זה היה פתאומי מאוד".

הרגשת אבוד?
"כולם עמדו בחוץ ולא ידעו מה לעשות. מאוד חבל".

ולמרות הסגירה של מחלקת הדגל, למרות הנביטה החדשנית סביב, מגדל שלום עדיין מותג. או "פירמה", בלשון של פעם. "גם בעולם קמו בניינים יותר מודרניים, אבל השם שנשאר הוא ה'אמפייר סטייט בילדינג'", מתנחם שובל.

והמנכ"ל שמואל זוהר, שמתרוצץ יותר מ-30 שנה בענק שהתגמד, עדיין מאוהב, "כי זה פשוט בית". והוא קנאי לשם. מתקן נהגי מוניות שממשיכים לקרוא לו "כלבו". משחרר חיוך עגום כשאחרים שואלים: "מגדל שלום? איפה זה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...