ראשי » מקומי » ירושליםגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

וויקיליקס החרדי: חסידות גור בטירוף מערכות

חדרם של אדמו"רי גור לדורותיהם נחשב למקום הסגור ביותר בחסידות הקטנה. לאחרונה נחשף יומן בן 500 עמודים שמשויך לאדמו"ר מטאלנא, איש סודו של האדמו"ר הקודם של גור. מהיומן דלפו סיפורים מרתקים, מביכים ומצחיקים, החושפים חולשות אנושיות, גם של אנשים רמי דרג במגזר החרדי

הנה סיפור שממחיש את רמת הפתיחות או הדיסקרטיות הנהוגה בחסידות גור: גבאי החצר יוצא מחדרו של האדמו"ר אל חדר ההמתנה. בחדר המתנה עוצר אותו אחד היושבים כדי לברר מהי השעה. "חכה רגע", עונה הגבאי ויוצא מהחדר לבית המדרש כדי להציץ בשעון שעל הקיר.

כאשר הוא חוזר כדי להשיב לו, הלה תמה בפניו למה היה צריך לעשות את כל הדרך שעשה, שהרי תלוי שעון גדול גם בחדרו של האדמו"ר. הגבאי מסביר לו: "פון דא גייט גארנישט ארויס" (ובתרגום מיידיש: מכאן לא יוצא כלום).

את הסיפור הזה מספרים על חיים לרנר, שהיה משמשו של האדמו"ר ישראל אלתר, ובהחלט יכול לתת מושג בנוגע לעוצמת המבוכה שחשו בחסידות גור לנוכח דליפתם של מאות ואלפי סיפורים פיקנטיים וחושפניים אודות המתרחש בקודש פנימה ומכונים יומני טאלנא.

מדובר בחשיפת יומניו האישיים של האדמו"ר מטאלנא, הרב יצחק מנחם ויינברג, איש סודו והאדם הקרוב ביותר לאדמו"ר הקודם של גור הרב פנחס מנחם אלתר, המכונה בפי רוב ה"פני מנחם" (על שם ספרו). היומנים נכתבו לאורך כעשר שנים, עד חצי שנה

לפני פטירתו של הרבי מגור בשנת 1996, ומתפרשים על פני קרוב ל-500 עמוד.

לאורך אותן שנים שימש האדמו"ר מטאלנא מוציא ומביא של דבריו של ה"פני מנחם". הוא מתאר את קורותיו, מעשיו ודעותיו בעניינים השונים, לאורך שנות פעילותו הציבורית כמנהיג חסידות גור, כראש ישיבת "שפת אמת", המוסד התורני המרכזי של החצר החסידית, וכיו"ר תנועת אגודת ישראל העולמית, בשנים טרם התמנותו לאדמו"ר. לצד זאת, מופיעים גם סיפורים רבים אודות אדמו"רי גור לדורותיהם ואודות הנעשה בחצרותיהם.

כל זאת היה יכול להיות טוב ויפה, כי סיפורים אודות גדולי ישראל מציפים את ערוצי התקשורת הזורמים ברחוב החרדי, בעיתונות המגזרית או שעוברים מפה לאוזן וזוכים לרייטינג גבוה. לציבור החרדי יש כמיהה אדירה לסיפורי מופתים ולניסים, אפופי מסתורין או עם מוסר השכל חשוב, ולפרטים שעד כה לא נודעו על דמויות ההוד הנערצות עליו.
 

אלא שהסיפורים המופיעים ביומני טאלנא שונים בהרבה מהזן המוכר ורחוקים מאוד מכל תו תקן חרדי. הם חושפים ביקורת חריפה אודות קולגות מהעולם הרבני; גם לא מעט אישים מהפוליטיקה הישראלית וזו החרדית מופיעים בין דפי היומן. סיפורים רבים מציגים דמויות חשובות ומוכרות בציבור החרדי לא פעם באור מגוחך, או סתם מסופרות בו מעשיות העוסקות בחסידים פשוטים מן היישוב או לחילופין כאלה המספקות מידע על המתרחש בתוככי המשפחה המלכותית של גור, משפחת אלתר, העומדת בראש החצר מתחילת המאה ה-19 ועד היום.

הסיפורים מרתקים, לעיתים מביכים, רבים מהם מצחיקים, מתובלים בשפע של הומור יהודי שחור במיטבו, הומור החושף חולשות אנושיות, גם של אנשים רמי דרג ומעלה, ומעיד על פיקחות אנושית מענגת של המככבים בין דפי היומן. מתברר שהיומנים האלה מסתובבים כבר קרוב לעשר שנים בקרב יודעי ח"ן בלבד, עד שמישהו החליט להעלות עותק לאחד הפורומים באתר האינטרנט "בחדרי חרדים".

המסמך, שזכה לכינוי "הוויקיליקס החרדי", צבר לו תוך זמן קצר מאות ואלפי צפיות, אבל שעות ספורות בלבד לאחר מכן נעלם כלא היה. בחצר גור נחרדו כנראה מן החשיפה והזדרזו להעלים ראיות לאלתר. אבל זה כבר היה מאוחר מדיי.

מישהו, ואולי יותר מאחד, הזדרז לשמור את הקובץ הזה, שפרץ את כל מחסומי הצנזורה הגוראית. ממייל אחד למשנהו הפכו יומני טאלנא לשיחת היום ואולי השנה. מזועזעים עד עמקי נשמתם נאלצו ראשי החצר בגור, כמו גם האדמו"ר מטאלנא עצמו, לפרסם הכחשות נמרצות על אודות אמיתות היומנים ובצירוף איום ואזהרה מפני דין שמים.

בעיתון "המודיע", שופרה הבלתי מעורער של החסידות, פורסמה הבהרה וגילוי דעת בחתימת בניו של ה"פני מנחם". "שקרים, לשון הרע, הוצאת שם רע וביזוי תלמיד חכם, שקר וזיוף", נכתב בגילוי הדעת.

"אינשי דלא מעלי (אנשים לא ראויים), המפרסמים אותם מתוך רצון לעורר דברי ריבות ומדנים, הריהם מחללים שם שמים בפרהסיה, רומסים כבוד התורה ויחושו לנפשם שלא ייכוו בגחלתן של תלמידי חכמים".

גם האדמו"ר מטאלנא פרסם מכתב ארוך ופומבי המסתייג לגמרי מן הדברים שכביכול נכתבו על ידו. הוא טען כי מדובר ב"שקרים וכזבים, אשר לא היו ולא נבראו".

אם רוצים להבין את התמונה כולה ואת גודל השערורייה, כדאי לשים לב גם לפרטים הקטנים. בתחתית הידיעה שפורסמה בנידון לא הוזכרו ולו במילה אחת פרטים אודות תוכן היומנים. ולמה רק בתחתית הידיעה ולא הידיעות? הרי במות רבות יש לתקשורת החרדית, מהיומנים הרשמיים, השבועונים ועד קווי הנייעס ואתרי האינטרנט.

אם מדובר בסחורה כל כך חמה, מדוע רק ידיעה אחת עלתה לאוויר? מכיוון שכלי התקשורת היחיד שהעז להעלות את הנושא היה אתר החדשות האינטרנטי "כיכר השבת", שהרשה לעצמו לנהוג בחופש ביטוי יחסי בניגוד לשאר. וגם שם הייתה הבהרה כי "'כיכר השבת' נמנע מלפרסם את היומנים הללו, משום שהוא אתר חדשות נקי ולא פורום". שיהיה. למעט פה ושם במרתפי הפורומים החרדיים באינטרנט, לא צץ ולו אזכור אחד על הפרשה המדוברת באף מקום ואתר, כי גם שם מבינים את מה שמבינים כולם: עם גור לא מתעסקים.

גור היא החסידות הגדולה בישראל ומונה 8,000-7,000 בתי אב. הונה נאמד במאות מיליוני שקלים, והאדמו"ר מגור הוא אחד האנשים העשירים בישראל וגם האיש החזק באגודת ישראל (על אף שמאז הקרע בין אגו"י לסיעת "שלומי אמונים" בראשות מאיר פרוש, כוחו נחלש קמעה). הגערער'ס (כינוי לחסידי גור) ידועים בנאמנותם העיוורת לרבם ובמשמעת פנימית אדוקה, צבאית כמעט. בשם נאמנות זו הם גם לא יהססו לנקוט צעדים נגד כל מי שיעז לפגוע בכבוד מנהיגם.
 

קחו לדוגמא את הסיפור של העיתונאי אשר צוקרמן. בזמנו ערך צוקרמן את עיתון "השבוע", מעין צהובון חרדי אנטי ממסדי, ומעל דפיו פרסם כתבה בגנות מעשי אלימות שיוחסו לחסידות גור. התגובה לא אחרה לבוא: מדי ערב מאות גערער'ס צבאו על ביתו בבני ברק בהפגנות אלימות, תוך ניסיונות פריצה לביתו, גרימת נזק לרכוש וניתוק זרם החשמל.

צוקרמן נאלץ אף להתמודד עם הטרדות ואיומים על חייו: מודעות אבל ששמו התנוסס עליהן פורסמו ובהן נכתב כי נפטר. בעקבות האיומים הוא נזקק לאבטחה משטרתית סביב ביתו עד יעבור זעם, שחלף רק כאשר סגר את העיתון.

אלא שבמקרה של יומני טאלנא, אין יותר מדיי מה לעשות. זהות המפיץ עלומה, וגם אם ינסו בגור להתחקות אחריו ספק אם יצלח הדבר בידם. נראה שהניזוק המרכזי בפרשה הוא האדמו"ר מטאלנא עצמו, שעד לפני כחודש נחשב דמות פופולרית מאוד ברחוב החרדי. "הוא נשרף", חורצים יודעי דבר את דינו. "בגור כועסים עליו מאוד, למרות ההכחשות. כולם יודעים שההכחשות היו חייבות לבוא, אבל עדיין בגור לא יכולים לסלוח לו".

יש גם כאלה שלא מתרגשים מהעניין ורק מגדירים את כל הסיפור כלא נעים. "יש שם רכילות, לשון הרע. לא כל כך נעים, אבל אין מה לעשות עם זה", הם אומרים. אחרים, לעומת זאת, מסתייגים בתוקף מהקביעה כי הפרשה השפיעה על מעמדו של האדמו"ר מטאלנא ומתעקשים שזה נותר כשהיה וכי עדיין מאות ממשיכים להגיע לשיעורים שהוא מוסר ולהסתופף בצלו.

נוסף לכך, הם אף ממאנים להאמין כי הוא זה שכתב את היומנים. "יש הרבה סתירות ביומנים האלה", טוען חסיד גור. "למשל אי דיוקים היסטוריים, וגם מי שמכיר את האדמו"ר יודע שהסגנון של הסיפורים לא מתאים לו". אותו חסיד סבור, אחרי ניתוח שעשה, שלכותב היומנים האמיתי פשוט היה אינטרס נגד אנשים מסוימים ולא מעט מניעים פוליטיים פנימיים.

כך או כך, הקביעה הבאה היא על דעת כותבת שורות אלה בלבד: מעיון ביומנים קשה להאמין שכמות כזו של מידע ואיכות כזו יהיו משוללי כל יסוד. גם אם ישנם פה ושם אי דיוקים, נראה בהחלט כי היומנים הללו נכתבו על ידי מישהו מתוך מעגל החצר הפנימית.

ובכן, מה יש בהם ביומני טאלנא אשר הצליחו לעורר כזו סערה? מלאכת ליקוט הסיפורים המוצלחים ביותר דורשת התעמקות לאורכם של 500 עמודים, הכתובים ללא כל סדר או עריכה ומעוררים עניין, פליאה והשתאות. לפניכם כמה סיפורים, חלקם סיפורים פוליטיים, אחרים אישיים, אחדים מספרים על הנעשה בחצר וכאלה המעידים על אופיים ודרכי הנהגתם של אדמו"רי גור. למעט שיקולי עריכה טכניים וביאורים הכרחיים, לא נגענו בשום דבר.

מאז ימי הבעל שם טוב שררה מתיחות בין עולם החסידות לעולמם של הלמדנים הליטאים. לאורך השנים המתיחות הזו הפכה פחות אידיאולוגית ויותר פוליטית, ונסבה סביב סכסוכי תקציב וייצוג אלקטורלי. אבל המתיחות הפוליטית הרקיעה שחקים בימי חייהם של מנהיג הדור הליטאי הרב אליעזר מנחם מן שך והאדמו"ר מגור הרב שמחה בונים אלתר (מכונה ה"לב שמחה").

השניים, איך נאמר זאת, פשוט לא סבלו אחד את השני, והיחסים המעורערים ביניהם אף הביאו לקראת הבחירות לכנסת ה-12 ב-1988 לפרישת הזרם הליטאי מאגודת ישראל והקמתה של תנועת "דגל התורה" בנפרד מהחצרות החסידויות.

בשנים שלפני הפילוג כיהן ה"פני מנחם" (כאמור, הרב פנחס מנחם אלתר) כיו"ר אגודת ישראל, והסיפור הבא ממחיש מה באמת חשב על ברי הפלוגתא שלו: בפגישה הראשונה שלו עם גדולי הרבנים הליטאים, נכתב ביומן, סיפר ה"פני מנחם" שנכנס לאחת מישיבות מועצת גדולי התורה. בכניסה התווכחו שני גדולים מי ייכנס ראשון. כל אחד כמובן כיבד את השני, עד שלבסוף אמר אחד מהם: "הרי אתה נושא עימך ספר קודש, ולכן לך זכות הקדימה".

אחר כך, באסיפה עצמה, כשרצו לדעת מניין הדעות בנושא מסוים, אמר אותו גדול שנכנס ראשון: "אני לא צריך לחוות דעה, הרי גדולתי היא רק בספר שאני אוחז". על כך מעיד כותב היומן: "כמה מונח השקר ששיחק ענווה ולבסוף נעלב שבסופו של דבר כיבדו אותו רק בשביל הספר!".

במקום אחר מופיע סיפור על התכתשות עם הרב שך, אמנם קטנה אבל עדיין עוקצנית, אחת מרבות המופיעות ביומנים. באחת הישיבות של מועצת גדולי התורה הגיע למקום האדמו"ר מגור הרב ישראל אלתר (מכונה ה"בית ישראל". כיהן כאדמו"ר במשך 29 שנה עד לפטירתו ב-1977) מלווה באחיו ה"לב שמחה", שלימים ירש את כיסאו. אליהם התלווה גם בן דודם פנחס לוין, ששימש אז כמזכיר אגו"י.

ה"פני מנחם" מספר שהפמליה הזו נדרשה מכיוון שה"בית ישראל" חשש שצריך רוב לדבר מסוים. במהלך הדיונים פנה ה"לב שמחה" כדי להתייעץ עם לוין, מה שהעלה את חמתו של הרב שך. "גם את הבעלי בתים שואלים?", התריס לעבר החבורה הגוראית. בחברה החרדית מעמד הרבנים לחוד ומעמדם של העסקנים, הבעלי בתים, לחוד. אלא שה"לב שמחה" לא התרגש מהקפדתו של זה וירה לעברו: "גיסי הרב מבענדין (אביו של לוין) היה תלמיד חכם וידע ללמוד וחינך היטב את ילדיו!". או במילים אחרות: אל תגיד לי מי בעל הבית ומי לא.

גם רבנים אחרים, חשובים וחשובים יותר, לא יוצאים נקיים ביומן. אחד מהם הוא הרבי מבעלז, הרב יששכר דב רוקח, שעמו היו לאדמו"רי גור לא מעט מחלוקות וחיכוכים. בשנת 1976 נודע ל"לב שמחה" שהבעלזער (הרבי מבעלז) חושב ללכת לבחירות פנימיות באגו"י, תוך שיתוף פעולה עם הליטאים ומכאן לבגוד בברית הפוליטית עם החצרות החסידיות.
 

האדמו"ר מגור היה בדיוק בחתונה באולמי וגשל בבני ברק והלך למשרד במקום כדי לצלצל לבעלזער, ששהה באותו זמן בשווייץ. הוא שאל אותו אם נכונה הידיעה, והבעלזער ענה שכבר חתם. ה"לב שמחה" אמר שלום וסגר את הטלפון, ואז ברחוב דיברו שהרבי מבעלז נעלב מטריקת הטלפון ובגלל זה הלך עם הליטאים.

כאשר שאלו את ה"לב שמחה" על כך אמר: "אחרי שראיתי שכבר חתם ואין מה לעשות מדוע ואאריך בדיבור, והרי חבל על כסף של יהודים". בגור מספרים שה"לב שמחה" היה אדם שחישב בדקדקנות כל צעד וצעד במעשיו, גם את מחיר שיחת הטלפון על חשבון בעל האולם.

חמש שנים חלפו ובשנת 1981 רצה ה"לב שמחה" לשלוח עם בנו הרב יעקב אריה (אדמו"ר גור הנוכחי) סכום של 10,000 דולר כדי לעזור לבעלזער במצבו הדחוק. יעקב הבן הזדעק מדוע מגיע לו והרי וכו' וכו'. ה"לב שמחה" שמע ואמר שהוא גוזר עליו בגזירת כיבוד אב לעשות את השליחות הזאת, אז יעקב רק ביקש שלפחות לא יצטרך הוא ללכת וישלח עם מישהו אחר. ה"לב שמחה" הסכים ושלח עם מישהו אחר.

במקום אחר מסופר על אברך מבני ברק שהגיע להיפגש עם ה"פני מנחם" וקיבל ממנו בקבוק יין. אלא שבעת שהגיש הרבי את הבקבוק, הבקבוק צנח לארץ ונשבר. הרבי הגיב בחיוך והסביר לאברך שהבקבוק נשבר היות ולא נתן לו אותו בלב שלם מאחר שאינו שותה יין בהכשר של בעלז.

הסיפורים האחרונים מעידים על יחס מסתייג, לפעמים אפילו קשה, כלפי רבנים ומנהיגים רוחניים מחוץ לגור, אם כי עדיין מדובר ביחס מעודן יחסית. מעודן, כי היחס שקיבלו רבנים ציונים, כאלה שאינם נמנים על שורות היהדות החרדית, כבר היה של זלזול תהומי.

מסופר שבזמן שישבו בגור שבעה על ה"בית ישראל" הגיע הרב הראשי לישראל דאז הרב שלמה גורן לניחום אבלים. בדברים שנשא במקום אמר שכתוב בתלמוד ירושלמי שמת אשר הגיע לגבורות הרי זוהי מיתת נשיקה. שאל אותו ה"לב שמחה": "היכן יש כזה 'ירושלמי'?". מובך ענה הרב גורן שאולי זה מדרש. ה"לב שמחה" לא ויתר והמשיך להקשות: "היכן יש כזה מדרש?".

אז כבר הפך הרב גורן לנבוך עוד יותר. כשהבחין בכך חייך ה"לב שמחה" והעמיד אותו על טעותו: "זה אינו ירושלמי ואינו מדרש, זה גמרא בתלמוד בבלי מסכת מועד קטן, דף כ"ח עמוד א'". ובזמן אחר מספרים שה"לב שמחה" אמר שכדאי ללמוד תלמוד ירושלמי, "כדי שלא יוכל הרב שלמה גורן להגיד על כל דבר שזה ירושלמי, שכך היה דרכו".

חסידות גור מייחסת לעצמה מעמד עליון על שאר החצרות. על תחושת עליונות זו ניתן ללמוד מהסיפור הקטן הבא המופיע בין דפי היומן. פעם אחת ביקר אצל ה"פני מנחם" שליח מטעם שמעון פרס ויצחק רבין, שרצו לתת לחרדים דירות להשכרה בקו הירוק.

הרבי מגור דחה את ההצעה ודיבר נגד ראשי הממשל המפקירים את כל היישובים האלה ואיך ייתנו שם דירות ומי ירצה לגור שם? כאשר סיים אותו שליח את העניין לשמו הגיע, התגאה שסבו היה מחסידי גור. הרבי מגור שמע ולא התרגש. "הרבה אנשים מתגאים בכך ואין זה דבר כזה גדול כי האבא שלי היה הרב'ה של כל העולם!", הכריז.

ביחס לחשיבותם של חלק מהאדמו"רים או רבנים אחרים, דעתם של האדמו"רים לבית גור הייתה כבר פחות נרגשת. מסופר ביומן שפעם אחת ביקש אחד האדמו"רים מה"בית ישראל", שהיה כנראה בתחילת דרכו, שילמדו אות איך קוראים קוויטעל (פתק שמוסרים לאדמו"ר). ה"בית ישראל" צחק ועקץ אותו: "קודם צריך לבקש ברכה שיבואו אנשים עם קוויטעלך ואחר כך ללמוד הלכות קריאת קוויטעל".

אגב כלפי עצמם לא נטו בהנהגה הרוחנית בגור לנהוג כבוד גדול כל כך, ורבים מהסיפורים מעידים על הנהגותיהם הפשוטות. למשל על ה"בית ישראל" סיפר אחד מבני משפחתו שפעם אחת, בשנת 1941, הלך מוקדם בבוקר וראה אותו ליד שוק מחנה יהודה עומד ליד הסוסים שהביאו סחורה ומאכילם במספוא שהיה תלוי בשק על ידם.

גם מסופר ששאלו פעם את ה"פני מנחם" אם הוא רוצה שיבנו לו מקווה בביתו שברחוב שוורץ בירושלים. על זה הוא ענה שהחיד"א (הרב חיים יוסף דוד אזולאי, מגדולי הפוסקים במאה ה-18) דרש על הפסוק "איזהו עשיר השמח בחלקו" שראשי תיבות עשיר הם עיניים, שיניים, ידיים ורגליים, שיש אותם והם מתפקדים. "וברוך ה' יש לי רגליים ורוצה אני ללכת בהם ואיני רוצה מקווה בבית", דחה הרבי את ההצעה.

הסיפור הבא יכול להעיד גם על הדרך שידעו לנקוט בגור כדי ללמד את החסידים מהו הסדר ההיררכי הנכון בעניינים של כבוד, ואפשר ללמוד מהסיפור הזה גם עוד הרבה דברים אחרים:
 

בקנון הפוליטי של ישראל זכורים דבריו של שמעון פרס שנאמרו ב-1994 על דוד המלך: "לא כל מה שדוד המלך עשה על הגגות נראה בעיניי יהודי או מוצא חן בעיניי". דבריו גרמו לזעזוע וזעם אצל החרדים, ואף הוגשה הצעת אי אמון בממשלה בעקבות כך. בזמנו, במסגרת ההתלבטות אם להגיש את ההצעה או לא, צלצל חבר הכנסת אברהם יוסף (מוניה) שפירא ל"פני מנחם" כדי לשאול אותו כיצד יש לנהוג בעניין.

בשיחה ביניהם סבר שפירא שאולי לא כדאי לעשות הצבעת אי אמון בכנסת משום שזו בין כה וכה לא תעבור, זאת לאחר חישובי רוב ומיעוט שעשה, ויהיה חילול ה' שעל כזה דבר לא הצליחו להפיל ממשלה. דבר נוסף, יידע הח"כ את הרבי, מי שיענה על ההצעה מטעם הממשלה, כך לפי מה ששמע, תהיינה שולמית אלוני ויעל דיין, "והן יפתחו את הפה חס וחלילה הרבה יותר גרוע ממה שדיבר שמעון פרס ויהיה בזה ביזוי כבוד שמים".

אלא לפני שענה לו ביקש הרבי מגור לברר עם בן שיחו דבר אחד: "לפני תקופה לא היה מצבך כל כך טוב ואחד האנשים הראשונים שרצית שידעו על כך היה אני. ומדוע דווקא אני?", תהה בפניו, "חשבת שמחמת הכסא שאני יושב עליו, או מחמת זכות אבות או האחים הקדושים שהיו לי אוכל אולי לשנות את המצב לטובה, ומה אתה חושב שעשיתי? לקחתי את ספרו של דוד מלך ישראל נעים זמירות ישראל ואמרתי בכוונה פרקי תהילים ומן הסתם אמרו עוד יהודים תהילים וברוך ה' הבראת. האם ברצונך באמת לוותר ולא למחות על כבודו של דוד המלך עליו השלום?".

מתואר ששפירא נבהל מאוד ובכה ושטח תחנוניו בפני הרבי - חס וחלילה, חס וחלילה, שהרבי ימשיך להתפלל לבריאותי. הרבי שמע ואמר לו שיחכה והוא יצלצל בעוד כעשר דקות וייתן לו תשובה סופית. כשסגר את הטלפון, אמר לאדמו"ר מטאלנא, שנכח בחדר, שהוא סבור שלמרות שלעצם טענותיו הוא אומר את האמת כוונתו של שפירא לא הייתה נכונה.

"הוא חבר טוב של שמעון פרס, ולכן קיבל ממני מה שקיבל", הסביר. לאחר מכן פנה הרבי מגור לעשות את הבירורים הנדרשים, מצא שגם המפד"ל מתכוונים להגיש הצעת אי אמון בעניין וממילא יהיה על כך דיון ואפשר להשאיר את ההצעה. כששפירא צלצל שוב, ביקש ממנו האדמו"ר שלא יבטל האי אמון וימחה על כבודו של דוד המלך עליו השלום.

היבט נוסף, המקבל ביטוי ביומנים, הוא יחסם המורכב של אדמו"רי גור לחילוניות. מסופר שהביאו פעם רופא חילוני לביקור אצל ה"פני מנחם", ובמפגש ביניהם נתן לו הרבי כמה פעמים יד חמה וזיכה אותו ביחס לבבי. אבל כשאותו רופא ביקר בבית המדרש, שם נמצאים החסידים, הלה הושיט את ידו ל"פני מנחם", אבל זה בחר לשים את ידיו מתחת לשולחן ורק אמר לו "תודה רבה".

את ההתנהלות הזו של אדמו"רי גור מול החילונים ניתן להבין על פי מידת הפומביות או ההכרזה הרשמית של כל עניין ועניין. אבל זו גם הייתה שונה אצל כל אחד מהאדמו"רים, כל אחד על פי אופיו. מסופר שה"בית ישראל", אשר נחשב למי שביקש למדר את החברה החרדית מכל השפעה מבחוץ, הלך פעם ברחוב ונתקל בגזיר עיתון חילוני. הוא הרים אותו מהרצפה, החל לקורעו לשלושה חלקים באומרו "זה כנגד שפיכות דמים, זה כנגד גילוי עריות וזה כנגד עבודה זרה".

על אחיו הצעיר, ה"פני מנחם", מספרים שהיה נוהג לנדוד לקו התפר שבין האזור החרדי למרכז ירושלים כדי לעיין בסקרנות בדפי העיתונות החילונית באחד הקיוסקים. אולם מתוקף היותו מנהיג רוחני, בעל אחריות לצאן מרעיתו, הוא ידע לצאת חוצץ גם מול אישים שהעריך. כזה היה יחסו לרבי מלובאוויטש.

ה"פני מנחם" האמין שבגלל שהרבי מחב"ד נהג לקרב חילונים לתוככי היהדות החרדית, עליו לנקוט בפעולת נגד שתאזן את התמונה כדי למנוע טשטוש גבולות. "אף על פי שהם יודעים שיש להם (לחב"ד) אצלי פינה חמה בלב, יש גבול לטשטוש", הכריז באוזני מקורביו.

"הרבי מחב"ד טשטש גבולות בקירובים שלו לחצר ועבר כל גבול בצורה מוגזמת. כל צרוע וכל זב וכל אדם מלוכלך קיבל דולר וברכה ו'ספר התניא' וכדומה גם מלכת היופי, זה דבר גרוע מאוד בבחינת מה מרגישים אלה שיכולים להמשיך בדרכם הקלוקלות ולהיות מאנשי שלומנו וזה לא טוב. הרבי השאיר אחריו ציבור חסר אחריות, מהם משוגעים ואנה אנחנו באים. מפחד אני ממה שיהיה שם ולכן בגלל דרכו אני לא יכול לקרבם (את החילונים) וצריך לעמוד על המשמר, שידעו אחריי שעשיתי גבול לטשטוש הגדול".

אולי כדי לרכך את הרושם הקשה נביא סיפור שמעיד על יחס הפוך לחילוניות בקרב אדמו"רי גור: בשנת 1978 ביצע ארגון הפת"ח פיגוע טרור בכביש החוף, מהקשים שידעה ישראל, המוכר גם בשם "אוטובוס הדמים". בפיגוע נרצחו 35 אנשים ונפצעו 71. מסופר ביומן שלאחר הפיגוע האדמו"ר מקאליב ביקש רשות מה"לב שמחה" לפרסם דעתו באשר לסיבת המקרה הנורא.

הוא רצה לומר שמאחר שהפיגוע אירע בשבת, הסיבה להשתלטות המחבלים על האוטובוס והרג האנשים שם קרתה עקב חילולי שבת. ה"לב שמחה" שמע וכעס. "איך אפשר לומר כך, הרי הם נהרגו על ידי גויים, והם (ההרוגים) קדושים" (ביהדות מי שנהרג רק בשל היותו יהודי נחשב כקדוש, בלי קשר למעשיו קודם לכן).

בין דפי היומן, החושפים מכמנים וסודות גדולים מהנעשה בקודש פנימה, צצים אין-ספור סיפורים קטנים ואנושיים, חלקם מעוררי מחשבה, חיוך ואפילו צמרמורת.

פעם אחת נכנס פלוני ל"פני מנחם" כדי לשאול ממנו רשות לנסוע לירדן. הרבי שאל אותו מדוע בדיוק לשם? ענה לו אותו אחד שיש לו בעיות בשלום בית וחשב להתפלל על קברו של אהרון הכהן, שהשכין שלום בין איש ואשתו. הרבי חייך ושאל: "חשבת לנסוע לבד או עם אשתך?" ענה לו החסיד שביחד איתה. "אם כן", סיים האדמו"ר, "לכל מקום שתיסע עמה, גם כאן בארץ, יהיה אותה סגולה ויחזור השלום לביתך, ולא צריך עד כדי כך להרחיק ולנסוע לירדן".

ויש סיפור אחר הקשור בעניין כה יומיומי, פשוט, אבל מספק נקודה למחשבה. פעם אחת יצא ה"פני מנחם" עם נהגו בנסיעה מירושלים. כשהתחילו לנסוע, עמדו לפניהם כמה מכוניות והנהג של הרבי צפר. העיר לו האדמו"ר: "מדוע לצפור, הם הרי גם רוצים לנסוע כמוך, מן הסתם יש איזה עיכוב".

אחר כך ביציאה מהעיר ראה הרבי שלט שכתוב בו "נהג בתבונה". זה עורר אצלו מחשבה ואותה חלק עם יושבי הרכב. "כתוב 'נהג בתבונה'", דרש, "אולי כדאי שהנהג לא ידבר, ישתוק, ואז יהיה בתבונה. שהרי כתוב: 'גם אוויל מחריש - חכם ייחשב'". אחר כך הרהר שוב בעניין ואמר: "בכל השלטים כתוב 'היה חכם - אל תהיה צודק'. את הסוף כולם מקיימים - "אל תהיה צודק", ומה עם ראש המשפט?!".

את הסיפור הבא מגולל ה"פני מנחם" על אביו, אברהם מרדכי אלתר, המכונה ה"אמרי אמת". מדובר בסיפור על הצעת שידוכים שקיבל אביו האדמו"ר עבור אחד מבניו. הוא נתן את ברכתו לשידוך, אלא שאז נכנס אליו אחד החסידים ויידע אותו שאותה בחורה היא מודרנית.

ה"אמרי אמת" שאלו: "היא הולכת בצניעות?" ענה החסיד שכן. "במשפחה שולחים את הילדים לתלמודי תורה?", שאל הרבי, ושוב ענה הלה בחיוב. "אם כך", תהה האדמו"ר, "במה היא מודרנית, שהיא שרה?" וענה לו זה בשלילה. אז הרבי פטר אותו לשלום, ורחמנא ליצלן אותו חסיד לא סיים את שנתו ונפטר. ואם לא די בכך מאותו זמן ואילך השתגעה אשתו של אותו אחד והייתה מזמרת בשווקים וברחובות. ומוסר ההשכל, כמו שכבר ציינו, עם גור לא מתעסקים.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...