יש משהו באוויר: בדימונה מפחדים שהאסון הבא יקרה אצלם
כבר 50 שנה תושבי דימונה חיים עם כור גרעיני בחצר האחורית, אבל גם האסון ביפן לא גרם להם להחליט: חלק מוצאים בו ברכה, אחרים רואים בו מקור לסבל. חלק אדישים, אחרים מודאגים מהריחות שעולים מדי ערב. שרה ליבוביץ-דר פגשה בעיר תושבים שמאמינים שהכור גרם למות יקיריהם וחוששים להפוך לגרסה הישראלית של פוקושימה
אתי חזן (במרכז) בדימונה צילום: ראובן קסטרו
הרוחות מתלהטות בוויכוחים אינסופיים בין מי שסבורים שאם יקרה משהו החיילים האמיצים שלנו יעזרו לנו, המוח היהודי יציל אותנו, הקדוש ברוך הוא יורה לנו מה לעשות, ובין מי שאומרים שהמדינה "הפקירה אותנו כששלחה אותנו לגור כאן, כל כך קרוב לכור גרעיני".
"מעולם לא הדריכו אותנו, לא כתלמידים בבית הספר ולא אחר כך, מה לעשות במקרה של תקלה ודליפה בכור. נולדתי וגדלתי כל חיי בדימונה ואף פעם אף אחד לא בא ואמר לי מה אני צריכה לעשות אם יהיה אסון בכור. אם יקרה אסון, רק בורא עולם יעזור לנו", אומרת עליזה שבת, מוכרת בגדים בדוכן קטן במרכז העיר.
"אני לא ישנה בלילות מרוב פחד", אומרת חגית לוגסי, מטפלת בבית אבות. "אני לא מאמינה שמישהו יידע אותנו אם תהיה תקלה בכור. אני לא מעזה לשאול את הרשויות מה קורה עם הכור מפני שאני פוחדת מהתשובות. אף אחד לא השאיר לנו פתק עם הוראות. אם תהיה דליפה לא נדע מה לעשות".
אין שום צורך בהדרכה של התושבים, מנסה להרגיע פרופ' עוזי אבן מבית הספר לכימיה באוניברסיטת תל אביב. "בתרחיש הגרוע ביותר, אם תיפול על העיר נשורת רדיואקטיבית, יצטרכו לפנות את דימונה מתושביה. במקרה כזה שום הדרכה לא תעזור, התושבים ייקחו את הרגליים ויסתלקו. בעבר היה צי אוטובוסים שיצאו משימוש באגד, שעמד בחניה של הקריה למחקר גרעיני למקרה חירום כדי לפנות את תושבי דימונה. אני לא בטוח שהאוטובוסים עדיין שם. אם יתפזר ענן שמפיל רק יוד, התושבים יקבלו כדורים. קשה לדעת מה יקרה לעיר במצב של תקלה או חבלה בכור, הכל תלוי בסוג התקלה, במקום הדליפה, בכיוון הרוח ובגורמים נוספים".
עוזי עילם, שהיה מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, לא שמע על האוטובוסים. "הייתה בכור כוננות לתקלה גרעינית אבל היא לא כללה את תושבי דימונה. בכל מקרה אין צורך להיכנס לבהלה. בכור בדימונה ניתן להכיל תקלות ולגרום לכך שלא ייצא חומר לאוויר, וזה הסיפור שצריך לדבוק בו. לרוחות הפאניקיסטיות אין קשר למציאות, אני די בטוח שלא תהיה שוב צ'רנוביל".
אנשים יפלו לאדמה
משה עמרם, חבר מועצת עיריית דימונה מטעם הליכוד, הרבה פחות בטוח. הוא מודאג מאוד מהכור. "אני מרגיש מאוים. אנחנו מסתמכים רק על מה שאומרים לנו, שאין קרינה. זה הדבר היחיד שיש לנו אפשרות לבטוח בו. עם השנים הכור מתיישן. אולי הגיע הזמן להוריד את היקף הפעילות בכור בצורה מדורגת ולהרחיק אותו מדימונה.
פנחס דהן צילום: ראובן קסטרו
"היום הוא במרחק אווירי של כשלושה קילומטרים, אולי צריך להרחיק אותו למרחק של עשרה קילומטרים. החשיבה הראשונית בבניית הכור הסתמכה על שיקולים מדיניים בלי לקחת בחשבון את דימונה והסביבה. הקימו וזהו, הגענו למצב שאנחנו נמצאים בו היום".
יש סיכוי למאבק להזזת הכור מדימונה?
"אין הרבה סיכוי לזה. הקול הדומם אצלנו בדימונה דומם מאוד. זה צריך לבוא מלמעלה. העליתי את זה בישיבות של מועצת העיר ואת התגובות שקיבלתי אני לא מוכן לפרט".
מסריט הקולנוע לשעבר גרשון צ'יבוטרו, שעלה לארץ מרומניה לפני 50 שנה, נחת בדימונה, עבד כנהג משאית והיום הוא פנסיונר קשה יום, מודאג מאוד מהחדשות שמגיעות מיפן. "הכור נמצא שני צעדים מדימונה, לפעמים אנחנו מרגישים כאן את הריחות שלו. אני ממש פוחד מהכור הזה, הוא עלול להיות אסון בשבילנו. שתתעורר הכנסת בירושלים ותבין כמה זה מסוכן, לפני שיקרה לנו מה שקרה לג'פני. פה הכל סודי, אף אחד לא מדבר על כלום, אף פעם לא הסבירו לנו שום דבר על הכור. רק לפני הבחירות באים חברי כנסת ואומרים,'אל תשכח אותי,
גרשון', ואחר כך הם שוכחים אותנו".
אף אחד לא חושף את האמת, מסכים איתו דני ברגיל, ספר מקומי שנולד וגדל כל חייו בדימונה. "ברגע שיגידו לנו את האמת, כולם יעזבו. אנחנו חיים בסכנה וזאת האמת. צריכים לקחת דוגמה ממה שקורה ביפן וקרה בצ'רנוביל. מה יקרה לנו אם תהיה פה רעידת אדמה? לפני שלוש שנים הייתה רעידת אדמה על השבר הסורי-אפריקני והיה חשש שהכור נפגע, ואף אחד לא אמר לנו כלום.
"אפילו תוכנית פינוי מסודרת אין בשבילנו. אם תהיה תקלה בכור, אנשים פה יפלו לאדמה בלי אף מילה. הבעיה שאנשים בדימונה נאיבים ומאמינים לממסד בכל דבר. הגיע הזמן שהמדינה הזאת תברך את תושבי דימונה על האוויר שהם נושמים בעיר הזאת, על זה שאנחנו בכלל מוכנים לחיות כאן".
שליחות קטלנית
דימונה צמחה ביחד עם הקריה למחקר גרעיני. העיר נוסדה בספטמבר 1955 על ידי 36 משפחות של עולים מצפון אפריקה. "לא הייתה להם ברירה, אף אחד לא שאל אותם, הם לא ידעו כלום, לא הייתה להם אפשרות להחליט, חלקם רצו לגור בירושלים, היו כאלה שרצו לגור בחיפה, אבל הביאו אותם לכאן, וככה התפתחה העיירה עם הכור", אומר דניאל סוויסה, זמר שירים במרוקאית, שנולד בדימונה להורים שהגיעו בתחילת שנות השישים ממרוקו.
הכור הגרעיני בדימונה צילום: רויטרס
"אף פעם לא ייחסנו לכור משמעות. אני למדתי בבית הספר התיכון בתוך הכור, אבל בשנים האחרונות אנחנו מבינים שזה לא כל כך פשוט, שהסביבה כאן שונה ממקומות אחרים, שאולי יש כאן קרינה מסוכנת. חילקו לנו כדורי לוגול להגנה מפני קרינה רדיואקטיבית, זה אומר שגם הרשויות מודעות לסכנות. אם היה לי כוח, הייתי תובע את המדינה על המיקום שאני נמצא בו. אני אוהב את דימונה, האווירה כאן טובה, האנשים חמים, רק חבל שהמדינה לא התחשבה בנו כשהביאה אותנו לכאן".
בכל מדינה משתמשים בפריפריה לדברים כאלה, אומר השף מוטי פרץ, שבע שנים בדימונה. "זה טבעי, ככה זה, המדבר היה נטוש והיה מקום אידאלי לדברים כאלה".
ב-1959 נערכו בדימונה הבחירות הראשונות לראשות המועצה. ערמון לרדו, ראש המועצה הנבחר הראשון, מתגורר כבר עשר שנים באשדוד, "בגלל הילדים", אבל זוכר איך שמעון פרס דחק בו להתמודד בבחירות מטעם מפלגת העבודה. "הוא אמר לי שעוד מעט יוקם כאן משהו שיפרסם את העיר בכל העולם".
ההסכמה שלכם אפשרה את הקמת הכור כל כך קרוב למקום יישוב. בפאתי כפר שמריהו או סביון לא היו מקימים כור כזה.
"כי לא היו שם קרקעות פנויות. הקימו את הכור באזור פנוי שנבדק ביסודיות. למה לראות רק דברים שליליים? אנא ממך, תהיי רגועה".
56 שנים עברו מאז. היום גרים בדימונה כ-40 אלף תושבים, כמה מאות מהם עובדים בכור, חלקם נפטרו בגיל צעיר. בבתים רבים בעיר מוכת האבטלה הכור הוא צורך קיומי אבל גם מקור של סבל. כמה עשרות משפחות הגישו תביעות לבתי משפט בטענה שהעבודה בכור גרמה למות יקיריהם. הנטייה של בתי המשפט היא לשלול את הקשר בין הכור ובין מצב בריאותי רעוע, אולם לפני שמונה שנים קבעו מומחים, בחוות דעת שהגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים, שמתוך 35 חולי סרטן שעבדו בכור, חמישה לקו במחלה בעקבות עבודתם שם.
למה לדבר?
כמעט כל מי שאנחנו משוחחים איתו בדימונה מתאבל על בן משפחה שעבד בכור ונפטר מסרטן בגיל צעיר. בתחילת השבוע נערכה לוויה נוספת של עובד הכור שנפטר מסרטן בגיל 60. גיסו של שמעון אילוז, מנהל המרכז הרב נכותי בדימונה שמטפל בלמעלה ממאה מוגבלים, עבד בכור ונפטר מסרטן בגיל 42. בשביל אילוז, מוות בגיל כה צעיר זו מציאות שגרתית, מובנת מאליה. "מה לעשות, זה יכול לקרות. אני הגנתי על המדינה כששירתתי בצבא ביחידה קרבית, אנשים מסכנים את עצמם בכור כדי לשמור על עם ישראל".
גרשון צ'בוטרו צילום: ראובן קסטרו
אביו של יוסי אוטמזגין, רכז אזורי של מפלגת קדימה ומנהל אזור בקק"ל, היה ממקימי הכור. "הוא עבד שם שנים והכל היה בסדר והוא היה בריא, עד שיום אחד הוא אושפז ונפטר מיד. אני בטוח שהוא נחשף שם לחומרים רעילים, אבל לפני מותו הוא ביקש שלא נדבר על זה. חייו ומותו הם כמו סוד. הוא לקח איתו במותו את הסוד של הכור, מעולם לא דיבר על עבודתו. יכולתי לעבוד בכור אבל החלטתי שאני רוצה חיים אחרים. בקק"ל אני רואה צמחים ובעלי חיים ולא קרינה ומוות. אני מודאג מהכור אבל סומך על המוח היהודי, שיידע להגן על המקום ועלינו".
אתי חזן, עקרת בית, גרה בדימונה 35 שנים, יושבת בפיצרייה המקומית עם שתי חברות. הן לא בטוחות שכדאי לדבר על הכור. "אנחנו אוהבות את דימונה ולא נזוז מכאן, למה לדבר על הכור", אומרת סימי ביטון, אבל חזן לא מוכנה לשתוק. אביה עבד שנים ארוכות בכור בדימונה ונפטר בגיל 55.
"יום אחד הוא קיבל בתוך הכור התקף של המחלה, נפל ולא קם. בתעודת הפטירה מצאו אצלו קרינה. לי יש שנים כאבי ראש. לא צריך לעבוד בתוך הכור עצמו כדי לסבול ממנו. מספיק שזה נמצא לידנו כדי להבין כמה זה מסוכן. אני מסתובבת כל הזמן עם תחושת פחד ומאז רעידת האדמה ביפן אני ממש פוחדת. אוי ואבוי לנו שאנחנו חיים בסביבה כזאת אבל מה נעשה, לאן נפנה? אנחנו אנשים קטנים. אם למעלה לא עושים כלום, איזו אלטרנטיבה יש לנו? מי יעזור לנו?".
טליה דוד עבדה במטבח של הכור במשך 18 שנים. "עזבתי את הכור עם מחלת עיניים שאין לי ספק שנוצרה בעקבות העבודה", היא אומרת. "בשבוע האחרון אני לא יכולה להתנתק מהטלוויזיה, אני רואה את מה שקורה ביפן ומתה מפחד אבל אין מי לדבר ואת מי לשאול מה יקרה איתנו אם תהיה בכור בדימונה תקלה. אם הייתה קמה פה תנועה של תושבים שהייתה מתקוממת נגד הכור, הייתי מצטרפת ברצון".
אטום? אין כסף
מאות אלפי מפגינים מוחים בעולם כבר שנים על הסכנות הטמונות בכורים גרעיניים, במיוחד אלה הסמוכים למקומות יישוב. ב-1971 הפגינו אלפי בני אדם בעיר ויל בגרמניה כדי למנוע הקמת כור גרעיני. ארבע שנים אחר כך המאבקים הוכתרו בהצלחה, כשבית משפט מנהלי ביטל את הרישיון להקמת הכור בעיר.
סימון ממן צילום: ראובן קסטרו
ב-1981 הפגינו מאה אלף בני אדם נגד הקמת כור מערבית להמבורג. במדינת ניו יורק הוקטנה התפוקה של הכור בשוראהם ב-1989 אחרי הפגנות שנמשכו שנים ארוכות. הפגנות רבות משתתפים נגד כורים גרעיניים הסמוכים למקומות יישוב נערכו גם באוסטרליה, בפיליפינים, בספרד ובהודו. ובדימונה? "הפגנה קטנה נערכה בעבר בשער הכור", אומר אוטמזגין, "תושבי העיר ומי שבני משפחותיהם נפגעו דרשו לסלק את הכור מהאזור, אבל השתיקו את זה".
למחאה שלנו אין סיכוי, אומרת שבת, אם חד הורית שנקלעה לסכסוך על גובה הארנונה עם העירייה ומוטרדת מכך הרבה יותר מאשר מהסכנה הרדיואקטיבית. דימונה נמצאת במקום הרביעי מתוך עשר בדירוג הכלכלי-חברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולא מעט תושבים אומרים שבעיות פרנסה מטרידות אותם יותר מאשר הכור.
"זה שלילדים שלי אין עתיד בדימונה מפריע לי הרבה יותר מהכור", אומר אפרים אזולאי, מובטל בן 43. האבטלה בדימונה היא מהגבוהות ביישובים היהודיים, בין 13 ל-14 אחוז מהתושבים לא עובדים.
סימון ממן גר בדימונה 50 שנה. בעבר היה לו בית קפה קטן, לפני חמש שנים סגר אותו. "השנים הטובות שלי חלפו", הוא אומר בחיוך נבוך, "הייתי צריך לעזוב מזמן. אין פה מקורות תעסוקה ואם יש עבודה אין בה קידום. הביאו אותנו להפריח את השממה על חשבון הדור השני והשלישי, המדינה השתמשה בנו לצרכיה אבל אם נפתח את זה נגלוש לתחום העדתי כי רוב תושבי דימונה הם יוצאי עדות המזרח".
קרינה רדיואקטיבית לא מטרידה יותר?
"חוסר היכולת להתפרנס מפריע לי הרבה יותר מאשר הכור. מכונית שפולטת עשן מזהמת, וגם המיקרוגל מזהם. בשביל לקבל עולם טוב יותר צריך לוותר על הטכנולוגיה וזה בלתי אפשרי".
אלי סיגרון, חבר מועצת העיר ממפלגה עצמאית, מודאג יותר מהנוכחות של המפעלים המזהמים בסביבה. "בערבים, כשחם והרוח נושבת לכיוון שלנו, אני מרגיש ריחות נוראיים מהמפעלים באזור וזה הרבה יותר מדאיג אותי".
כמו מוזיאון
הכור בדימונה לא מפחיד גם את השחקן אוהד קנולר. כוכב הסדרה "סרוגים" סבור שתושבי המדינה כולה צריכים להיות מוטרדים מהכור ולא רק תושבי דימונה. בשנתיים האחרונות הוא מפעיל עם רעייתו, הבמאית נועה קנולר, את אנסמבל "מעבדתרבות" בדימונה.
אהוד ונועה קנולר במרכז המסחרי של דימונה דיאגו מיטלברג
הם נעים בין עיסוקיהם במרכז הארץ ובין להקת התאטרון בדימונה. התקלות בכורים הגרעיניים ביפן לא מטרידות את קנולר, למרות שחלק מהזמן הוא מתגורר בעיר הסמוכה לכור. "אם תהיה פגיעה בכור בדימונה, לא רק אני אינזק אלא כל תושבי המדינה".
בכל העולם מפגינים נגד כורים גרעיניים הסמוכים למקומות יישוב.
"אני לא מכיר את התופעה הזאת של הפגנות. זה הכי לא קשור לחוויה היומיומית שלי. במדינה קטנה כמו ישראל אין לזה משמעות. פגיעה בכור תפגע בתושבי המדינה כולה".
גם נועה קנולר לא נלחצת מהקרבה לכור. "החיים בדימונה הם חיים רגילים, כמו בכל מקום אחר. הכור לא נמצא בסדר היום שלי בכלל ולא מאיים עליי. בשבוע האחרון, בעקבות מה שקורה ביפן, חלפה לי בראש מחשבה לרגע שאולי זה מפחיד, אבל בדרך כלל זה לא במחשבות שלי ולא בגלל הרצון להיות מנותקת, אלא מפני שהכור לא מורגש".
"הכור בשבילנו הוא כמו מוזיאון", אומר פנחס דהן, עובד במפעל הברום שמתחמם בשמש הלוהטת בפיצרייה עם ארבעה מחבריו. "הוא קיים, אבל אנחנו לא רואים אותו. האסון ביפן קרה רק בגלל שאין שמירה".
הכור מאובטח ושמור שם.
"אנחנו שומרים שבת, שומרים איש על אחיו. הקדוש ברוך הוא יגן עלינו. ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש, זה מה שאנחנו יודעים וזהו".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם