ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

הצצה לעולמם של משוררי הרחוב הגדולים של תל אביב

אליעזר דהן (ד. אליר), פנסיונר עם נשמה של אמן, ואברהם שיין, מנהל בנק לשעבר שמאס בממסד, הם הפנים מאחורי השירים וההגיגים שמחולקים לכם ברחבי תל אביב. שיין: "עוד כמה עשרות שנים אף אחד לא ידבר על ביאליק, אלא עלינו"

קשה להיות משורר בישראל כיום. במציאות שבה שולטים מבצעי "שמונה ספרים במאה", ובה פרידה וג'קי מוכרים הרבה יותר מרוני סומק או רפי ויכרט - שירה היא כנראה לא מקצוע משתלם.

אבל יש כאלה שכבר הפסיקו לנסות. שכבר מאסו במערכת המשומנת של הוצאות ספרים, עורכים, יחסי ציבור ומאבק יום-יומי על קוראים ועל כבוד - ועברו להפצת מלאכתם בחינם, אין כסף (או לכל הפחות בתשלום סמלי).

המשרד שלהם הוא הרחוב, ובו הם מסתובבים שעות בכל יום בניסיון להגיע לכמה שיותר אנשים ולחשוף את האמנות שלהם. כאלו הם אליעזר דהן (או בשם העט שלו ד.אליר) ואברהם שיין, המהווים, אם תרצו, את פרצופה של השירה הישראלית, מודל שנות האלפיים - קצרה, ענייה, ויורדת אל הרחוב.

את ד. אליר ואברהם שיין אני פוגשת ב"בית אריאלה". הם מחכים לי ישובים ברחבת הכניסה. את הריאיון לכל אורכו מלווה מוזיקה חזקה ומחאות קולניות של אנשים. מבט החוצה דרך קיר הזכוכית מגלה מאות אנשים עומדים לפני במה מאולתרת, מניפים שלטים בידיהם, כמו "צאו לי מהכיס" ו"אזרחי ישראל אינם הכספומט של המדינה", כנגד עליית המחירים במשק.

"תראי מה הממסד עושה לאנשים",

שיין לא יכול להתאפק מלהעיר, "לי אין בית, אני חי בחוץ בכל מיני מקומות, מסתובב וגר אצל חברים. זה לא ממצוקה כלכלית חלילה, זה מבחירה. אני נגד לגור בבתים כי זה מה שזה עושה לאנשים - הם משלמים שכר דירה, לוקחים משכנתאות, משלמים ארנונה ואז בוכים שיוצא יקר ועושים הפגנות. אז בשביל מה אני צריך את זה? הייתי נשוי פעמיים, היו לי שתי דירות מסודרות, הספיק לי".

למה נפרדת מאשתך?
"עד גיל 40 הייתי מנהל סניף בנק. ראיתי באותה תקופה שאנשים בגילי מתחילים ללכת לאיבוד, כל מי שעבד אתי בבנק כאילו נשאבה ממנו שמחת החיים שלו, ולאט-לאט הבנתי שאני לא בקטע הזה. רציתי לכתוב שירים, הבנק בשבילי זה המקום הכי אפל, ולמכור שירים ברחובות היה נראה לי המקום הכי מואר. הסבת המקצוע הזו הייתה שדרוג בעיניי, במקום לקחת צ'קים מאנשים התחלתי לתת להם שירים, לעשות להם טוב. כל החברים שלי עזבו מיד, מי צריך משורר רחוב? חשבו שהשתגעתי. כשהחזרתי את המפתחות לבנק ואשתי הבינה שאני רציני, גם היא התגרשה ממני".

איך הרגשת? עדיין היית בטוח בהחלטה שלך?
"הרגשתי מעולה, ידעתי שאני הולך עם האמת שלי. היום אני כמעט בן 80. אין לי מנוי לקופת חולים, אני לא צריך כי אני לא חולה אף פעם. אם הייתי עדיין בבנק אולי כבר הייתי מת ממחלות, סרטן והתקפי לב - אלה הדרכים הכי שכיחות למות מהן בבנק".

שניהם , כאמור, מחלקים את שירתם ברחוב, בעיקר במרכז תל אביב, ועושים זאת כבר שנים. אליר, בעבר פועל בניין והיום פנסיונר, מתמקד בהפצת שירונים והגיגים על מדבקות בחינם. שיין חילק בעבר ספרוני שירים והיום משתף פעולה עם צלם - ומחלק את שיריו מתחת לצילומים שלו. מחיר יצירה כזו הוא בין 15 ל-25 שקלים .

מאיפה בא הרעיון לחלק את השירים ברחוב ולא למכור אותם בדרך הרגילה, דרך חנויות הספרים?
אליר: "היה משורר שקראו לו יבי. הוא נפטר לפני כמה שנים, אבל הוא בעצם התחיל את כל הסיפור. היה לו טור ב'הארץ' והוא היה מסתובב ברחובות, מוכר את הספרים שלו, צועק על אנשים ואנשים צעקו עליו בחזרה. הוא היה משורר הרחוב הראשון בתל אביב, כשראיתי אותו בא לי הרעיון".

שיין: "אני נגד לשים ספרים בחנויות. זה ממסד ואני נגד הממסד. משורר רחוב הוא כמו חתול בר, בעוד משורר רגיל הוא כמו חיית מחמד שמקבלת פרסים על התנהגות טובה - פרס ישראל למשל. אני, אין לי עניין בפרסים, הפרס שלי הוא שעוד אדם לוקח ממני שיר, הרחוב זה מסלול הדוגמנות שאני עובר בו כל יום ואני נהנה לצעוד עליו".

אם היום הייתה פונה אליכם הוצאה מוכרת במטרה להוציא ספר שירים שלכם, לא הייתם מסכימים?
שיין: "בשום אופן. הוצאות הספרים האלו זה הכול פרוטקציות ואינטרסים. הם מחפשים רק להרוויח ועושקים את הסופרים, לוקחים תמלוגים בשמים. חוץ מזה שזה הכי לשתף פעולה עם הממסד".

מה יש לך כל כך נגד הממסד?
"ראיתי אותו בבנק, בצבא, בבית המשפט. אני רואה את ההפגנות - לא רוצה קשר אתם. הדרך העצמאית שאני חי בה גורמת לי להרגיש שאני לא נוגע בגועל וזה קשה, הגועל הזה בכל מקום היום. להפוך לאחד שהשם שלו מופיע על ספר בחלון ראווה זה מבחינתי כאילו לבוא ולהגיד לי 'בוא תכניס את היד שלך לדבר הכי מצחין שיש'". 

עיתון "וושינגטון פוסט" ערך פעם ניסוי חברתי - הוא הציב את ג'ושוע בל, אחד מגדולי הכנרים בעולם, שבערב רגיל מופיע בקונצרטים מול אלפי אנשים, שכרטיס אליו עולה כ-100 דולרים בממוצע, לנגן במשך כמה שעות בתחנת הרכבת בוושינגטון כאחד הקבצנים ולבדוק את תגובת הציבור אליו.

האנשים עברו על פניו, לפעמים הוציאו מכיסם דולר וזרקו לעברו, אבל המשיכו ללכת בלי לעצור ליהנות מהנגינה שלו, שעכשיו מוצעת בחינם לכל אחד שרק יואיל להקשיב.

ההשוואה בין אותו ג'ושוע בל בדמות קבצן לבין שני המשוררים המבוגרים היא בלתי נמנעת. הם מדברים על קריירה של עשרות שנים בתחום, מדי פעם מקשרים את דבריהם לאיזה שיר שלהם שהם מיד מוציאים מהתיק, מבקשים ממני לקרוא כדי לחדד נקודה כלשהי או סתם מתוך רצון שאחווה את דעתי. הם כבר כתבו מאות שירים בחייהם, אבל האם האנשים אליהם הם ניגשים רואים בהם בעלי מקצוע או מקבצי נדבות?

"אנשים שרואים אותנו כקבצנים, ורק מתרשמים מספר של הוצאה מוכרת ושל סופר בעל שם, הם דבילים", אומר שיין. "בין כה לא מעניין אותם שום דבר חוץ מלעשות רושם. הם הולכים לקונצרטים, למוזאונים או לתאטראות ומשלמים מאות שקלים לכרטיס רק כדי שיוכלו להגיד לשכנים או לחברים שהם היו שם. אנשים יושבים ונרדמים בהצגות, אבל הם עדיין יגידו בסוף שהיה נהדר ויחזרו פעם אחר פעם לתאטרון.

"זו מחלה, הם אוהבים לשלם על דברים כדי להרגיש שהם בעלי ערך ויוקרתיים, שישלמו. חנויות הספרים עושות את הפעולה ההפוכה, הן רק גורמות לסלידה מהספרות. כבר מהילדות כשלומדים בבית הספר את ביאליק בכוח ומנתחים כל שורה שלו בצורה שמוציאה את כל ההנאה מהשיר, התלמידים, שהופכים למבוגרים, מפתחים אנטי לשירים האלה. תגידי, בצומת קברים את היית פעם?"

סליחה?
"אני צוחק, ככה אני מכנה את'צומת ספרים'. יש שם אלפי ספרים שמנקים מהם את האבק כל בוקר, והם נשארים לשבת שם על המדף במשך שנים בלי שאף אחד פותח אותם. אליעזר לעומת זאת הוא אחד המשוררים היותר מוכרים שיש במדינה שלנו כי הוא מסתובב ברחוב, בין האנשים ולא נמצא מעליהם על המדף.

"יום אחד, אחרי שאליעזר כבר יעלה למעלה, מדבקה שלו תהיה שווה אלף דולר. היה את המשורר ביאליק, שמעת על המפא'יניק הזה? עוד כמה עשרות שנים כבר אף אחד לא ידבר עליו. ידברו רק על ד. אליר, החיילים והצעירים מדביקים את המדבקות עם השירים שלו בבית, ליד המיטה. אותו יזכרו, לא את כל המשוררים שמוציאים ספר אחרי ספר ועדיין אף אחד לא יודע מי הם. זה יהיה בדיוק כמו הסיפור עם ואן גוך".

ואן גוך התפרסם לאחר מותו, ובחייו הוא היה אדם מתוסכל. אם יום אחד תוכלו להשקיף מלמעלה ותראו שהפכתם בעולם הזה לוואן גוך הבא לא תרגישו איזה פספוס?
אליר: "אני לא מתנחם במה שיהיה בעוד אלף שנה, ואני לא מתנחם באלף דולר למדבקה. אני רוצה לעזוב את העולם הזה בהרגשה שמילאתי תפקיד בחיים, לא לגלות את זה בדיעבד".

מה התגובות אליכם כיום ברחוב?
"יש כאלו שבאים, לוקחים את השירים ואומרים 'בוא'נה זה אדיר', אבל גם יש הרבה שלא מבינים מה אני רוצה מהם, אומרים לי: 'מה לי ולשירה?' אין מה לעשות, זו המציאות. אני יכול להחליט להתחבא מתחת למיטה כל החיים ולהגיד שזה לא ילך, ואז אני בוחר מראש לא לעשות כלום, אבל אני מעדיף לצאת לרחוב ולנסות להגיע אל האנשים. לפעמים זה הולך וזה שווה את זה".

שיין : "הרוב חושבים שאני כותב יפה ואני גאון, יש כאלה שחושבים שאני פסיכי והשאר בכלל לא מבינים מה אני רוצה מהם. אבל יש אהדה. אנשים שמזהים אותי רצים אחריי ברחוב היום, כבר ראיתי אנשים שהגיעו אליי מתנשפים ונפלו על הרצפה כדי לקבל שיר.

"אני מקבל חיזוקים אין-סופיים ברחוב, וזה נותן לי את כל הרוח הגבית שאני צריך כדי להמשיך ולעמוד מול האנשים שלא מבינים מה אני רוצה. רואים אותי בתור פורץ דרך, באים ואומרים לי: 'היינו מתים לעשות את מה שאתה עושה אבל אין לנו אומץ', ואני תמיד עונה להם: 'האומץ בא מהאומץ'".

ויש גם ממשיכי דרך. אחד מאלו שראו בשיין פורץ דרך והוקסמו מדרך החיים שלו הוא א' בן ה-32, שמבקש לא להיחשף בשמו המלא. "המפגש עם אברהם שיין ברחוב התרחש לפני 11 שנים", הוא מספר. "חייתי כמה חודשים באילת, גרתי באוהל על איזה חוף, ובימים ניגנתי ושרתי ברחובות.

"לאחר שפגשתי את שיין החלטתי למכור בייגלה בים, ולהוסיף לקונים ספרונים קטנים עם שירים שכתבתי. כשהבנתי שזה תופס הפסקתי עם הבייגלה והתחלתי למכור רק את השירים. כשהתחלתי למכור קיבלתי מין פרץ כזה של יצירתיות, ואחרי חודש בערך הוצאתי עוד ספרון של 20 ומשהו שירים שנכתבו באותו הזמן. המעבר לרחוב כאילו פתח אצלי משהו והכתיבה נהייתה יותר זורמת ופתוחה".

אתה רואה את עצמך בגיל 80 כמו שיין או אליר כיום?
"אין לי שום בעיה שזה יהיה ככה, אבל אין לי גם שום שאיפה שזה יהיה ככה. אם יהיו לי עדיין את הכוחות בגיל 80 להמשיך להסתובב ברחובות ולהציע את השירים שלי אני אשמח, אבל אין לי מושג מה יקרה, והרצונות שלי כל הזמן משתנים. בכל מקרה, אם גם בגיל 80 טוב להם והם מאמינים במה שהם עושים, כנראה שהם מצאו את הדרך הנכונה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...