"דרסו את אחותי פעמיים": שירי כרסנטי נגד מערכת המשפט
"בפעם הראשונה דרס את אחותי ליזה הנהג, ועכשיו דורס אותה בית המשפט. עוד לא שמעו ראיות, וכבר השופטת מחליטה שהרישיון יחזור לנהג?". שירי כרסנטי הצטרפה השבוע למאבקה של יעל גרינשפן, ומגישה כתב אישום חמור נגד מערכת המשפט שמקלה עם נהגים דורסים
"דרסו את אחותי פעמיים", אומרת בעצב שירי כרסנטי. אחותה הצעירה ליזה, תלמידת כיתה ט', בת הזקונים של דליה ואמיר כרסנטי, שאהבה לצייר ולשמוע מוזיקת רוק, נהרגה בתאונת דרכים באוקטובר. היא חצתה כביש במעבר חציה, 500 מטר מביתה בראש פינה, כשרכב חולף פגע בה.
ליזה נפגעה אנושות בראשה. כעבור שלושה ימים, בת 14 ושלושה שבועות, מתה מפצעיה. ב-11 באפריל אמור להיפתח משפטו של הנהג שפגע בליזה, איתי ברזל. כתב האישום מייחס לו עברות של גרם מוות ברשלנות, אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה ונהיגה ללא ביטוח תקף.
בכתב האישום נכתב שברזל נהג "בקלות ראש ובחוסר זהירות", ובהתאם פסל בית המשפט לתעבורה בצפת את רישיונו עד תום ההליכים. ביום ראשון השבוע, בעקבות ערעור שהגיש ברזל, החליטה שופטת בית המשפט המחוזי בנצרת, אסתר הלמן, להחזיר לברזל את רישיונו.
בהחלטתה כתבה: "עיון בחומר החקירה מלמד כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה לביצוע העברות המיוחסות לו, וזאת בפרט בחוות דעתו של הבוחן, אשר קבע כי במהירות נסיעתו של העורר, כפי טענתו, לא אפשר היה למנוע את התאונה. אולם, לו היה העורר מאט את מהירותו, ונותן דעתו להולכי הרגל שהיו בסמוך למעבר החציה, יכול היה להבחין במנוחה מבעוד מועד ולבלום את הרכב, ובכך היה מונע את התאונה".
ובכל זאת החליטה השופטת הלמן שברזל אינו מסוכן, וביטלה את פסילת רישיונו. "בפעם הראשונה דרס את ליזה הנהג, ועכשיו דורס אותה בית המשפט", אומרת שירי כרסנטי. "ילדה בת 14 מתה, ועושים מזה שום דבר. עוד לא שמעו ראיות, וכבר השופטת מחליטה שהרישיון יכול לחזור לנהג? איך? אם השופטת הייתה שם איתי על הכביש, ליד אחותי, היא לא הייתה אומרת שהוא לא מסוכן. אם היא הייתה רואה את אחותי שוכבת על הצד, פצועה, היא לא הייתה מהססת לפסול לו את הרישיון. אחותי הקטנה והיפה.
"זאת תמונה שעולה לי כל הזמן. אוטומטית. לא הלוויה ולא השבעה ולא החיים שלפני. כלום. אחותי, בת 14, מוטלת פצועה על הכביש ואני לידה. לא יכולה לעזור לה. בהתחלה, אחרי התאונה, פחדתי נורא. חשבתי שרק את זה אני אזכור. כי זה מה שעלה לי. גם היום. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. ליזה שוכבת על הכביש. גם אמרתי לפסיכולוגית )שירי התחילה טיפול פסיכולוגי אחרי האסון, חק"ב (, שאני לא זוכרת דברים אחרים מהחיים שלנו. ממנה. הפסיכולוגית אמרה לי לרשום את כל מה שהיה. לדעת בראש ש'זה רשום'".
"אני לא מבינה מה זאת אומרת שהנהג לא מסוכן?", אומרת שירי במונולוג ארוך וכועס, "הוא כבר הוכיח שהוא מסוכן. הוא הרג ילדה. איפה הספק פה? זה הוא שפגע בה. ההגה היה בידיים שלו. היא הייתה במעבר חציה. זאת הייתה הזכות שלה, הקדימות שלה.
"וגם מי בכלל אמר שהוא כשיר לנהוג? מישהו בדק? כשאתה נכנס במישהו מאחור, אתה נבהל, והוא הרג ילדה. אולי הוא השתגע? אני מרגישה זלזול במותה של אחותי. מבחינת מערכת המשפט, כאילו כלום לא קרה. הנהג חזר לנהוג. חייו נשארו רגילים. חוץ מאי נעימות ללכת למשפטים ורגשות אשם שאולי יש לו. אנחנו בקושי שורדים בכל יום. עוד לא נפל לי שזה קרה וכבר שכחו. כבר הנהג נוהג.
"שכחו שמישהו מת פה. כאילו הוא פגע ברמזור או בתמרור או שחתול מת. אבל זה לא חתול. זאת ילדה בת 14 מתה. אדם חוצה פס לבן, מקבל שלילה. האיש הזה לא יכול לנהוג כאילו כלום לא קרה. מתעלמים ממה שאנחנו עוברים ומחיים שלמים שנגזלו ברגע.
"יותר מזה. הם אפילו לא טורחים לכתוב את השם שלה. ליזה כרסנטי. רשמו כך רק פעם אחת, ואחר כך זה הופך ל'מנוחה'. אבל מאחורי 'המנוחה' יש מישהי. אחותי שלא תחיה את החיים שלה יותר, לא תגיע לשום שאיפה שלה, לא תתחתן, ולא תלד ילדים. איך אפשר להתייחס לזה כאילו כלום לא קרה?
"אני מתחננת לשופטת הלמן, תתעוררי. את לא יכולה להיות אטומה. עוד לא התחיל המשפט. הנהג אפילו לא אמר'אשם' או'לא אשם', וכבר הוא נוהג והכל בסדר? הנהג הזה לקח חיים שלמים. הוא הרג את ליזה, ולקח חלק מכל אחד מאיתנו. לכל מקום שאני הולכת אליו, היא חסרה לי. חסרה לי הידיעה שהיא נמצאת. אומרים שצריך להמשיך בחיים, אבל למה? אנחנו ממשיכים בחיים בכוח, רק כי אין ברירה".
על החלטת השופטת נודע למשפחת כרסנטי מהפרקליטות, ביום ראשון בערב. מיד אחר כך העלתה שירי כרסנטי באמצעות הפייסבוק ואתר "עצומה" מכתב, שכתבה תחת הכותרת "נותנים לרוצח רישיון להרוג". מאות אזרחים חתמו על העצומה במהלך השבוע.
כמו יעל גרינשפן, גם שירי כרסנטי נלחמת עכשיו על כבוד אחותה. "לפני 157 ימים ", כתבה שירי בפייסבוק, "אחותי בת ה-14 ליזה כרסנטי חצתה מעבר חציה סמוך לכיכר בראש פינה. היא ועוד כמה חברים הלכו לטייל ולאכול גלידה. אבל לנהג היו תוכניות אחרות בשביל אחותי. הנהג כנראה מיהר מאוד, ולכן נסע בחוסר זהירות. הוא 'לא ראה' את אחותי ואת חבריה כשעברו במעבר החציה (אחותי, 178 ס"מ, זאת ילדה שאי אפשר 'לא לראות'). חבריה של ליזה התקשרו אליי כדקה לאחר התאונה, ואני הייתי שם איתה לפני הגעת האמבולנס.
"הייתי צריכה לראות את אחותי שרועה על הכביש ללא הכרה, והייתי שם חסרת אונים ברגעיה האחרונים. עכשיו, למרות שהמשפט אפילו לא החל, הנהג כבר קיבל את הרישיון שלו בחזרה. מבחינתנו זה רישיון להרוג. הנהג הזה רצח את אחותי, ובוודאות איננו כשיר לנהיגה. כולנו צריכים לפחד כשאנשים כאלה נמצאים על הכביש. כל כך פחדנו מהמשפט ושהנהג יקבל עונש מגוחך. אבל עוד לא הגענו למשפט, וכבר מערכת המשפט אכזבה אותנו".
"בדקות אחרונות שליזה הייתה בחיים, היינו לידה", היא מספרת. "זה היה אחרי שלושה ימים שרק התפללתי. שתחיה. לא רציתי להאמין. את מנשקת מישהו, מחבקת אותו, והוא עוד חם. אבל הוא מת. את לא מוכנה להאמין לזה. נישקתי וחיבקתי אותה, ואמרתי לה שאני מצטערת. שלא יכולתי לעשות כלום. יש בזה חוסר אונים. היא אחותי הקטנה, ליזה.
"חיינו באותו חדר הרבה שנים. בכל דבר דאגתי לה. מזה שהיא הייתה מתעוררת בלילות, ועד הכל. ושם, על הכביש, לא היה לי מה לעשות בשבילה. חוסר אונים מטמטם. את מפקידה את החיים של האדם שאת הכי אוהבת בידיים של הפרמדיקים ואחר כך של הרופאים, ואף אחד לא יכול להציל, ולאף אחד אין ישועה לאחות הקטנה שלך.
"ועכשיו כל הסיפור בידי מערכת המשפט. והם מאכזבים. אז נכון שהם לא יכולים לשנות את התוצאה, אבל הם יודעים שיש להם מה לעשות. הם כן יכולים לעשות שינוי. כבר יש מה לעשות, אז גם הזכות הזאת נמעכת בשנייה".
ליזה כרסנטי הייתה הצעירה מבין ארבעה ילדים שנולדו לדליה ואמיר, מוותיקי ראש פינה. "פינוקי", קראו לה בבית וגם "ליקוויט"', שם חיבה. שלושה שבועות לפני האסון חגגה יום הולדת 14. זה היה בסוכות. שירי ודליה ערכו לה מסיבת הפתעה. כל החברים של ליזה הגיעו. "היא הייתה מאושרת", משחזרת שירי. "בדיעבד, שמחנו שחגגנו לה. כי עוד יום הולדת כבר לא יהיה".
זאת הייתה אמורה להיות השנה שלה. חבר ראשון. הצליחה בלימודים. היו לה המון חלומות. אהבה חיות, ורצתה לשרת בצבא ביחידת הכלבנים. אחר כך תכננה לפתוח עם שירי מרפאה לחיות. שירי, קבעה, תהיה הווטרינרית. היא עצמה רצתה לעסוק באילוף כלבים. "זה חלום שכבר לא יתגשם", אומרת שירי.
היא בת 22. ליזה הייתה צעירה ממנה בשמונה שנים. "אבל", היא אומרת, "היינו מבלות יחד והולכות יחד לסרטים. לא משנה לאן הייתי הולכת, היא הייתה איתי". ב-13 באוקטובר , יום רביעי, בסביבות השעה 19:10 בערב , אירעה התאונה. זמן קצר קודם, שירי מעריכה שמדובר בחמש דקות בסך הכל, היא פגשה את ליזה ברחוב. זה הרחוב שבו גדלו ושבו נהרגה אחר כך ליזה.
דליה ואמיר יצאו בדיוק לבר מצווה. שירי הזמינה כרטיס לתאילנד לטיול של "אחרי צבא". היא ליוותה חברה לתחנת האוטובוס ועלתה במעלה הרחוב הביתה, כשליזה ירדה ויצאה. "מה קורה? ", שאלה שירי. "הכל בסדר". "לאן את הולכת?". "לסנטר, להסתובב עם חברים". שירי משחזרת את הפגישה. "דיברתי איתה תוך כדי הליכה", היא אומרת. "בגלל זה בהתחלה היו לי המון רגשות אשם. אמרתי לעצמי שאולי, אילו הייתי מדברת איתה עוד דקה, בדרך, זה לא היה קורה".
שירי נכנסה הביתה והתיישבה מול המחשב, בסלון. באותו רגע צלצל הטלפון. על הקו היה אחד מחבריה של ליזה. "אחות של ליזה", אמר בהתרגשות לשירי, "תבואי מהר, אוטו פגע בליזה". " אני חשבתי", אומרת שירי, "שצוחקים עליי. ביקשתי חברה שלה לטלפון. היא אמרה לי,'כן, שירי, כן'. צעקתי לה שתזמין אמבולנס וניתקתי. רצתי החוצה את הריצה הכי מהירה שרצתי בחיים. 20 שניות שנראו לי כמו נצח".
מה עבר לך בראש באותו זמן?
"להגיע אליה, להגיע לראות שהכל בסדר. ואז אני מגיעה, ויש שם מאות אנשים מסביב והמולה, ואני נלחצת כי אני לא רואה אותה. ואני רצה בין האנשים, מחפשת את אחותי. ואני מרגישה שמשהו תקוע לי בגרון. אני לא נושמת. ואז אני רואה אותה על הכביש".
זאת התמונה שהיא זוכרת ושאיתה היא נרדמת מאז האסון, בכל לילה, לפני השינה. "אני רואה את אחותי הקטנה שוכבת על הצד של הגוף, על הכביש. היו לה כמה שריטות קטנות בפנים, על האף, איפה שהיו משקפי הראייה שלה, שעפו ולא מצאנו עד היום, ועוד שריטה אחת מעל הגבה. טיפה דם. וגם דם שירד לה מהאוזניים, ואני לא הבנתי עד כמה זה חמור".
ליטפת אותה?
"פחדתי לגעת בה. אומרים כשיש תאונה אז אסור להזיז, ואני לא רציתי לעשות לה נזק. אני זוכרת שאמרתי לה,'ליזה, אל תפחדי, אני פה איתך'. היה לידה חבלן משטרה שהגיע. הוא צבט את ליזה, לראות שהיא מגיבה לכאב. היא עשתה כזאת אנחה'הה'. מבחינתי זה היה יופי.
"כאילו, המצב לא כזה נורא. חיכינו לאמבולנס והרגליים שלי רעדו. ברך בברך. אנשים התקרבו ואני צעקתי להם שיזוזו, שייתנו לה אוויר. היה אזור קטן בכביש שעוד היה אפשר לנסוע בו, ואוטו עבר. לא הבנתי. אני עם אחותי שכובה על הכביש, ואוטו עובר?".
כשהגיע האמבולנס, כבר היה צריך לבצע בליזה החייאה. בהמשך גם הגיעה ניידת טיפול נמרץ מצפת. כל הזמן הזה, חיי ילדה בת 14 היו מונחים על כף המאזניים. "התיישבתי באמבולנס, והסתכלתי איך הם מטפלים בה", מתארת שירי. "ראיתי איך מנשימים אותה. הסתכלתי לראות שמטפלים בה טוב. לא בכיתי. הייתה לי תחושת אחריות. אבל רציתי לראות שעושים, שלא מפסיקים. ההורים שלי עוד לא הגיעו. התקשרתי אליהם, אבל הם באו רק כשהגיע הנט"ן. ידעתי שאני אחראית לליזה. אני אחותה הגדולה".
בניידת הטיפול נמרץ עברה ליזה החייאה נוספת. המטרה הייתה לייצב את מצבה, ולהטיס אותה לבית החולים רמב"ם. שירי נסעה עם הוריה אחרי הניידת, למנחת. אלא שמצבה של ליזה לא היה יציב, והוחלט במקום זה להעביר אותה באמבולנס לבית החולים זיו בצפת. "אנחנו רצנו אחריה", מתארת שירי, "אמא שלי ואני, בין כל החדרים והבדיקות. אני זוכרת שצעקנו לה,'אנחנו פה ליזה' ו'תהיי חזקה'. 'אל תפחדי'. הדבקתי את האוזן שלי לדלת, לשמוע את ה'ביפ ביפ' שיש עדיין סימני חיים, שהכל בסדר".
בלילה העבירו את ליזה לבית החולים רמב"ם במסוק. "הרופאים אספו אותנו", אומרת שירי. "ואמרו שכרגע אין מה לעשות. בפעם הראשונה אמרו לנו בעצם שזאת פגיעת ראש. שהיה חוסר חמצן ודימום. אמרו שיצטרכו לראות איך הגוף והראש יתמודדו. התחלתי לבכות ולשאול המון שאלות. אם אפשר לנתח. מה עושים. את ממציאה כל מיני דברים שראית בטלוויזיה".
יומיים אחרי התאונה, ביום שישי, קבעה ועדת מומחים שליזה כרסנטי מתה מוות מוחי. הרופאים הודיעו להורים. שירי לא ידעה. "כל מה שאמרו הרופאים לא עניין אותי", היא אומרת. "שלושה ימים רק ניסיתי להגיד לליזה כמה שהיא חזקה ויכולה להתגבר. היא תמיד צחקה שהיא גבוהה נורא ואני נמוכה. אמרתי לה שזה לא סתם, הגודל והחוזק שלה הם הגובה. זה הכל בשביל הרגע הזה".
ליזה נפטרה בלילה שבין שבת לראשון, בשעה אחת בלילה. לאט לאט, במהלך השבת, אומרת שירי, הידרדר מצבה. אז גם נכנסו בני המשפחה להיפרד ממנה. "לא אמרנו די עד שלא היה אפס לגמרי, במכונות, ולא הייתה שום פעילות", היא אומרת.
"גם בדקות האחרונות עמדנו סביבה וצעקנו. ניסינו להעיר אותה. אחר כך ביקשו מאיתנו לצאת. רצו לנקות אותה. הוציאו לה את צינור ההנשמה מהפה, ונכנסנו עוד פעם. אני נישקתי אותה. אמרתי לה עד כמה אני אוהבת אותה. הכי בעולם. כשיצאתי, כולם כבר התאספו לקראת יציאה, ואני אמרתי, 'לא, לא, לא. אני חייבת נשיקה אחרונה'. חזרתי אליה. לתת לה נשיקה ככה, עם כל הלב. בלחי.
"כל פעם אני זוכרת את הנשיקה האחרונה הזאת. עוד מיליון נשיקות הייתי צריכה לתת לה כי זה לא מספיק לי. וזהו. אבא שלי אמר שצריך לחזור. אומרים שהנשמה חוזרת הביתה או משהו כזה".
לפי כתב האישום, ליזה כרסנטי חצתה במעבר חציה, כשרכב הפיאט של איתי ברזל פגע בה. הנהג, נכתב בכתב האישום, לא האט ולא עצר. הוא לא הבחין בליזה כרסנטי בזמן. שירי מספרת שאחרי התאונה היו שמועות כאילו ליזה קפצה לכביש, רכבה על אופניים או דיברה בטלפון נייד.
"עובדתית, היא אומרת, זה לא נכון. בזמן התאונה, היא מספרת על מה שסיפרו חבריה של ליזה ועדים שהיו במקום, ליזה כבר הייתה באמצע מעבר החציה. אחת מתוך שלושה שחצו את הכביש בו בזמן. אחד הולך לפניה ואחת אחריה. היא ודאי לא רכבה על אופניים. הטלפון הנייד שלה היה בכיס.
"אני ראיתי את הנהג על הכביש, כשבאתי לליזה", מספרת שירי. "לא קלטתי בהתחלה. היו שם הנהג ואשתו. ראיתי איש עומד עם אישה, והם מחזיקים את הראש, ליד אוטו. השמשה של האוטו הייתה חתיכות-חתיכות. ראיתי את החברים של ליזה על המדרכה ושאלתי אותם מי זה, והם סימנו שזה הנהג".
מה הרגשת?
"זעם. כעס. תסכול. אם לא הייתי מרגישה צורך להישאר לידה, להגן ולשמור עליה, אפילו שלא היה לי מה לעשות, אולי הייתי רצה אליו. אולי הייתי תוקפת אותו או מרביצה לו. הסתכלתי עליו שנייה ולא יותר".
החזרת הרישיון לברזל, השבוע, הפתיעה אותה. כל הזמן, היא אומרת, חששה דווקא מהמשפט ומגזר הדין. העונש המקסימלי על גרם מוות ברשלנות הוא שלוש שנות מאסר. "אין שום עונש שווה ערך למה שאנחנו איבדנו", אומרת שירי. "הנהג הזה יהיה מתישהו מאושר. הוא יסיים את כל הסיפור הזה, ויהיה לו טוב. אצלנו, תמיד השמחה תהיה מהולה בעצב. החיים שלנו התהפכו לתמיד.
"הבן אדם עשה טעות והוא לא התכוון? על טעות משלמים. בטח על טעות כזאת קריטית. הוא אפילו נהג בלי ביטוח. אני מאמינה שבסופו של דבר הציבור לא ישתוק, וגם השופטים יבינו שחייב להיות שינוי. בחקיקה ובענישה. החזירו לו את הרישיון, מה זה אומר? שהוא נוהג בסדר? מה הוא יכול היה לעשות גרוע יותר חוץ מלהרוג? מתי ייקחו לו את הרישיון, בגזר הדין? אז למה לתת לו עכשיו, שיהרוס עוד משפחה?"
לאחרונה יצאה יעל גרינשפן במחאה פומבית על המערכת המשפטית, שגזרה עונש מגוחך על הנהג שפגע באחותה שחר. שירי אומרת שהזדעזעה מהמקרה וניסתה ליצור קשר עם גרינשפן.
השבוע, אחרי שהוחזר הרישיון לנהג שפגע באחותה ליזה, יצאה שירי עצומה משלה. "מפני שאין לך כוחות", היא אומרת. "כל יום אתה בקושי שורד. רציתי להוציא את מה שיש לי, את מה שאני מרגישה".
אחת לכמה ימים עולה שירי לקבר אחותה בבית העלמין בראש פינה. "בכל פעם מחדש אני אומרת לה שאני מצטערת", היא מספרת. "אני מבקשת ממנה סליחה. אני אומרת לה שזאת לא אשמתי. שלא יכולתי לעשות כלום, ושהייתי עושה הכל כדי לשנות את המצב. כולנו אמרנו את זה, וכולנו נגיד את זה עוד מיליון פעמים.
"היינו מתחלפים איתה. לקחת ממנה את הכאב. אני הייתי מתחלפת איתה. לא מגיע לילדה בת 14, שלא עברה כלום בחיים שלה, לסבול כזה כאב ולא להספיק כלום. אני הספקתי יותר ממנה. אם היה אפשר לעשות החלפה, אז כן, הייתי מוכנה שהיא תמשיך ותחיה ותספיק ותחווה. כואב לי שכל דבר שאני יודעת שאני עשיתי, היא לא תעשה לעולם. זה לא מגיע לאף אחד, בטח לא לילדה בת 14, שלא הספיקה כלום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם