ראשי » מקומי » ירושלים » בגובה העיניים

"ילד בן 67": בגובה העיניים עם מתן וילנאי

הוא נולד בירושלים וגר בשורש. יוני נתניהו בילה איתו את הלילה האחרון שלו. ירושלים היא מרכז חייו, ובניין הכנסת הרס את גן המשחקים של ילדותו. הוא רואה את עצמו עד היום כצנחן, והוא לא אכלן גדול. 2,200 מילים עם מתן וילנאי (67), נשוי + 3, השר להגנת העורף, שאפשר לשחד אותו בספרי היסטוריה ושוקולד

רונית מזרחי | 2/4/2011 7:58

תגיות: מתן וילנאי, בגובה העיניים

ירושלים
“זו לא חוכמה, כי זה מרכז חיי. נולדתי בירושלים ואני חי בירושלים; על אף שאני גר במושב מחוצה לה, מרכז חיי בירושלים. אני כרגע מדבר איתך בירושלים, ואני מוביל הדרכה של טיול ביום שני הקרוב לקבוצת צעירים שרוצים לטייל בירושלים, בעקבות אבא שלי.

מתן וילנאי איור: מיכה כהן

"זה סיור של סובו ציון והקיפוה, בדרך כלל עושים את זה באחד הרגלים, אבל בתאריכים שלי זה מה שהסתדר. כשאני בירושלים ואני נוסע מנקודה לנקודה, אני לא נוסע אלא צף בעיר. אומרים לי ‘למה אתה נוסע בדרך הזו, היא יותר ארוכה’; ואני אומר: ‘מעולם לא אמר אדם’ צר לי המקום’ בירושלים. אני צף בירושלים, וזאת ירושלים שלי”.

גימנסיה רחביה
“היא חלק מהעיר. זה מוסד שלמדתי בו מכיתה א’ עד סוף כיתה י’. את השנתיים האחרונות העברתי בפנימייה צבאית בבית הספר הריאלי בחיפה. אבל המקומות שהתחנכתי בהם הם הבית והגימנסיה. מורים שעד היום אני זוכר אותם באהבה ענקית:

"המנהל טוכמן, המחנך שלי קלינגר, מורה קפדן לאנגלית אבל נשמה אדירה. כולם כבר לא איתנו כמובן. וגם התנועה ליד, הצריף של התנועה. תנועת מצדה. שבט מצדה, זה לא הולך ברגל. הגדוד שלי זה גימנסיה רחביה”.

ילדות
“הילדות שלי היא שכונת נחלאות בירושלים, במצור ב־1948. אצלנו בשכונה, איפה שהיום זה גן סאקר, היה מנחת של מטוסים קלים. כשהיה מגיע מטוס, כל העיר, לא היו אז כל כך הרבה, רצים בסמטאות לראות מטוס נוחת; פייפר כזה, כמו מקצצת דשא מלפנים. זה המצור. הייתה לי ילדות נהדרת, בלתי רגילה, וכך אני זוכר את ירושלים. הכול מתחבר:

"המשפחה, הגימנסיה, תנועת הצופים, הכול הוא דבר אחד שחי אצלי יום־יום. עכשיו יצאתי מהכנסת, אני מעל גן סאקר. הכנסת יושבת על רכס מעל השכונה שלי, ובתור ילד הייתי משחק בו, יושב במערות וקברים. אני יושב בכנסת, שפתאום בנו אותה והרסו את גן המשחקים של ילדותי. היה שם את שייח’ באדר. אם תשימי לב ליד בנייני האומה, יש את בניין השייח’; הוא קיים עד היום”.

פרופ’ זאב וילנאי
“אבא שלי; האיש שעיצב את דמותי יותר מכל אחד אחר. בהרבה דברים אני חושב אחרת, אבל כדמות הוא הדמות שעיצבה אותי יותר מכול דבר אחר: חיבר אותי לארץ, לטיולים, לשיעורים, וכל מה שעשיתי אחרי זה בצבא. הוא אבא מכל בחינה שהיא”.

צנחנים
“אלה החיים שלי. אני עד היום רואה את עצמי כצנחן, על אף שאני כבר צנחן מזדקן, מתבגר. בנשמה נשארתי צנחן כשאני בוחן דברים בכל תחום, בפוליטיקה, במקומות שאני נמצא בהם. אני תמיד יודע שאפשר לעשות הכול, שאין שום דבר שיכול לעצור אותנו, וזו מן תכונה כזו שאתה גם משלם עליה. אתה חוטף כדורים פה ושם בגלל זה, כי אתה

בטוח שאותך אי אפשר לעצור.

"צנחנים הם חברים שנפלו, מדינת ישראל, זה הכול. כשאני פוגש מישהו, השאלה השנייה בערך היא איפה שירת בצבא. אם הוא אומר לי צנחנים, אני מתייחס אליו אחרת. יכול להיות שאני גם טועה בזה. אלה אנשים שרוצים לעשות יותר ממה שנדרש, כך הבנתי את המושג צנחן כשאני הייתי בצנחנים”.

היסטוריה
“אחד התחביבים שלי, בלי ספק מבית אבא. אני קורא ספרים באופן חולני, על היסטוריה בכלל. כל דבר מסקרן אותי, ואם אני נתקל במושג, אני צריך להבין וללמוד אותו עד הסוף. לא מדובר רק בהיסטוריה של מדינת ישראל, אלא בהיסטוריה של הכול”.

מושב שורש
“הבית שלי היום. מבחינתי הוא חלק מנוף ילדותי, כי היינו מטיילים שם לחורשת המסרק של בית מחסיר, היום היישוב בית מאיר. הייתי מטייל שם עם אבא בשבתות. מבחינתי, מושב שורש הוא עדיין חלק מירושלים הגדולה, עדיין משאיר אותי ירושלמי. אני נמצא בשורש ארבע שנים”.

מפלגת העבודה
“הבית האמיתי שלי מבחינה אידיאולוגית, ולצערי נאלצתי לעזוב את הבית הזה. אני גדלתי בבית שבו אבא שלי היה איש ארץ ישראל השלמה, הצביע מפא”י כל ימי חייו, קרא עיתון ‘דבר’ עד יומו האחרון. אני לא זוכר אם העיתון נסגר קודם או שאבא נפטר קודם, אבל עיתון ‘דבר’ היה מונח על שולחננו כל בוקר, מקופל כזה מהמרפסת. אני מאמין בערכים שלה כמפלגת מרכז אמיתית, ציונית, אקטיביסטית, במודל של בן גוריון, של יגאל אלון ושל יצחק רבין. אלה הדמויות שראיתי אותן כדמויות ראויות לחיקוי”.

רחבעם זאבי
“הוא היה דמות מרתקת. גנדי היה חבר של אבא, איש ידיעת הארץ. לא קיבלתי את דעותיו הפוליטיות בשום דבר, אבל הוא היה אדם יוצא דופן. הוא היה מפקדי תקופה ארוכה בצבא, וייצג את הדברים הנכונים מבחינת אהבת הארץ ומבחינת ההתייחסות לאנשים. בצד הפוליטי היינו במקום שונה לגמרי”. עד היום אני מודה לו שסעד את אבי עד יומו האחרון.

סיעת העצמאות
“קבוצה של אנשים שפשוט נאלצה לעזוב את מפלגת העבודה מכל מיני סיבות פוליטיות. מצאתי את עצמי שם ממש מתוך אילוץ, ולא במקרה קמה עצמאות. יצאנו לעצמאות ממפלגת העבודה, שהפסיקה להיות הבית שלי. פתאום הבנתי שאני לא בבית ולא יכולתי להיות שם יותר”.

השר להגנת העורף
“זאת עכשיו משימת חיי ואני עוסק בה כבר ארבע שנים. נקראתי סגן שר הביטחון, אבל מכל בחינה הייתי שר וכך גם התייחסו אליי. כך גם לקחתי אחריות. זאת משימה שאני עוסק בה כל הזמן רק לטובת מדינת ישראל, מתוך ידיעה ברורה שלצערי יום אחד נזדקק לזה. הלוואי והיום הזה ירחק, אבל אני מציאותי; אני יודע שזה יקרה”.

חמשת חברי סיעת העצמאות במעמד ההודעה על התפלגותם מסיעת העבודה צילום: פלאש 90

שר
“מבחינתי זה לקחת אחריות על נושא, לקדם אותו ככל שניתן. אני תמיד רואה מה נכון למדינת ישראל לפי תפיסתי. הייתי שר תרבות, הייתי שר מדע, עסקתי בנושאים אלה באותה הרוח, ובכל מקום אף פעם לא הייתי מרוצה ממה שקורה, תמיד ניסיתי שיהיה טוב יותר. זו הדרך שבה התחנכתי בבית ובזה אני מאמין; אני אף פעם לא נח על זרי הדפנה, אלא תמיד שואל מה הדבר הנכון לעשות ואת זה אני עושה”.

מהפכה בעולם הערבי
“תופעה מדהימה, אנחנו עדיין לא קולטים אותה. זה מזכיר לי מאוד את הימים של התפרקות האימפריה העותמאנית ומתיחת הקווים, הסרגלים האלה, על כל המדבריות של המזרח התיכון. אני לא יודע להגיד לאן מוליכה המהפכה, אני רק יודע שבטווח ארוך, בלי ספק זה דבר נכון וראוי. בטווח הקצר יש בה איומים לא מעטים על מדינת ישראל; אנחנו צריכים להיות רגישים וערניים לכל מה שקורה ומתרחש סביב זה”.

גלעד שליט
“זה חוב שלא מילאנו אותו. מה שאני הולך להגיד עכשיו אמרתי מהשבוע השני שגלעד נחטף, ואז ביקרו אותי קשות. היו לי גם פגישות לא נעימות עם נפגעי טרור ודומיהם. גלעד שליט הוא חייל צה”ל ומשימתנו היא להחזיר אותו הביתה.

"הוא חייל שנפל בשבי, בתפקידו כלוחם אצלנו; אנחנו צריכים לעשות את מה שנדרש כדי להחזיר אותו. לא אגיד הכול, אין מושג כזה הכול, אלא מה שנדרש. כשאני חושב על גלעד, אני רואה את עצמי לבוש במדים של חייל מצרי, מסתובב במצרים מאות קילומטרים מכאן בידיעה שאם חס וחלילה אפול בשבי, מישהו ידאג להחזיר אותי חזרה.

"כשאומרים לי גלעד, אני רואה את עצמי, סרן מתן וילנאי מסתובב בכל מיני מקומות שאלוהים ישמור, והוא שמר. אצלי זה ממש כך, ואני אמרתי את זה אחרי שהוא נחטף ואמרו לי נחזיר אותו בכוח. אני אמרתי, ‘חבר’ה, אני מכיר את זה, עשיתי את זה, סיכנתי את חיי בשביל זה. ברגע שאין ברירה צריך להחזיר ולצערי זה מה שיקרה”.

אהוד ברק
“הוא דמות שנויה במחלוקת. קודם כול הוא חושב נכון ופועל נכון. הוא אינו חושב על אהוד ברק; הוא לא יודע להיות פוליטיקאי במובן שאנחנו מורגלים. הוא יודע מה צריך לעשות, הוא אמיץ, מקבל החלטות לא פופולריות. הוא זה שהוציא אותנו מלבנון. אנשים נוטים לשכוח את זה שכל המנהיגים עקפו את הבעיה הזו. הוא ניסה להגיע עם ערפאת לאן שהוא ניסה בנושא השלום ולצערי הוא נכשל, אבל מי שפועל היום ורוצה להגיע לשלום, פועל בעקבות שאהוד הניח”.

נועם ואביבה שליט צילום: פלאש 90

אופני שטח
“אחד התחביבים שלי. אני תמיד אומר שאותי אפשר לשחד בשני דברים: ספרים טובים בהיסטוריה ושוקולד. אופני השטח הם המענה שלי לאכילת השוקולד. אנחנו חבורה של רוכבים, חברים אמיתיים, הנפגשים כל שבת ורוכבים עד 50 ק”מ.

"זו חוויה בלתי רגילה. הטיול שלנו הוא בעקבות שתיית הקפה. יש לנו כמה אתרים ששם שותים קפה; כל אתר מיוחד בפני עצמו, ותלוי איך מגיעים לשם. המאבטחים שלי לא מחזיקים מעמד, הם מלווים אותי בג’יפ”.

אוכל
“אני אכלן קטן מאוד. שוקולד, מתוקים ושוקולד, זו החולשה הכי גדולה שלי. תקופה ארוכה הייתי צמחוני. אני לא אוכל סטייקים, אני אוכל חזה עוף ודגים. אוכל אני מעדיף פחות. יין טוב ושוקולד, זה כן”.

הפועל ירושלים
“כשהייתי נער שיחקתי כדורסל בהפועל ירושלים בבית ההסתדרות הישן והטוב. הצבא הוציא אותי מהספורט מהר מאוד ואז הפכתי לרץ ריצות ומסעות ארוכים”.

ניר ברקת
“הוא שירת אצלי בצבא. אני לא מצליח לעקוב אחריו כרגע; הוא הצליח מאוד בתחום הכלכלי. כראש עירייה אני שמח שהוא ראש העירייה. אני לא יודע להגיד שום דבר מעבר לזה”.

משפחה
“מעל הכול. אני יודע שבסוף כשאתה זקוק לעזרה זה רק משפחה: הבנים שלי, הנכד והנכדה שלי ואשתי, שהיא מעל הכול. יום אחד היה דיון בצבא אם למפקד יכולים להיות שני מפקדים. אהוד היה אז רמטכ”ל. יש מושג בצבא של צינור פיקודי וצינור מקצועי.

"אמרתי להם בלי בושה בדיון מטכ”ל, ‘אני לא יודע איך זה אצלכם, לי יש שני מפקדים, והמפקד היותר חשוב לא יושב בדיון כרגע כי רק הרמטכ”ל יושב כאן’. כולם הבינו מיד למה אני מתכוון, לא הייתה בעיה”.

פציעה
“חטפתי כדור. אתה בטוח שלך לא יקרה כלום. המג”ד שלי יואב שחם נהרג מטר לפניי, קיבל כדור דרך הקסדה. ב־13 בנובמבר 1965 יצאנו לפעולת תגמול, אחרי ששלושה חבר’ה שלנו נהרגו על מוקש בדרום הר חברון. יואב נהרג, אני קם להסתער, אחריו התרומם לגיונר עשרה מ’ לפניי עם קסדת צלחת כזאת, יורה צרור ופוגע לי בצד הנכון של החזה ולא בצד השני. החבר’ה שלי מחלצים אותי. זו אחת הפגיעות שחוויתי”.

“מבצע אנטבה”
“נחטף מטוס, אני ביום ראשון בבית כי בשבת הייתי תורן ברמת הגולן. הייתי מח”ט הצנחנים. לא שמעתי את השם אנטבה אף פעם. פתחתי אטלס, ראיתי איפה זה אנטבה, הרמתי טלפונים לחברים שבחיל האוויר ואמרתי להם שאפשר להגיע במסוק לשם; הם אומרים לי שצריך חמישה תדלוקים ולכן אי אפשר להגיע במסוק לשם. אף אחד לא אמר לי מילה על זה, ואחרי זה התחילו לגלגל את הנושא בלוח זמנים של כולם, לזכותו של יצחק רבין, שקידם את ההחלטה, ושל דן שומרון, שפיקד על הכוח.

"אני הייתי סגנו בשטח. קודם כול איבדנו את יוני, ואני נוהג להגיד שיוני בילה את הלילה האחרון שלו במיטה איתי. הדרך לאנטבה היא שבע שעות טיסה, יוני ואני שכבנו עם חגור מלא, ראש לרגליים, כמו שחיילים שוכבים, ובילינו שם את השעות האחרונות. מבחינת יוני אלה היו חייו ומבחינתי זה בדרך לעוד מבצע.

יוני נתניהו ז''ל צילום: .

"השמועה שהגיעה לירושלים לאחר מכן הייתה שנהרג קצין בכיר בצנחנים, בן של פרופסור מירושלים. זה היה יוני או מתן. עד היום אני זוכר את הכניסה שלי לשכונה עם פיאט 132, רכב של אלופי משנה, עושה את הסיבוב לשכונה שגרתי בירושלים. החטופים היו מחוקים לגמרי. זה היה מטורף לגמרי. קודם כול כשירדנו מהמטוס אתה מבין שאתה רחוק בצורה מדהימה.

"אתה טס לפני זה שעות מעל הג’ונגלים בגובה נמוך; אתה יושב בקוקפיט, אתה רואה את הצמרות של העצים עוברות מתחתיך ואתה אומר לעצמך, ‘אתה טס לכיוון ההפוך, אתה צריך לטוס הביתה, לאן אתה טס?’. ואחרי זה החטופים, זה רק המדינה שלנו יודעת לעשות. הם היו מחוקים, מותשים ולא יודעים מה הולך לקרות להם. כשהם ראו שזה אנחנו, כי היינו עם כובעים לבנים כדי שלא נירה זה בזה, היה שם משהו אדיר”.

גראדים בדרום
“זה לא רק גראדים, אלא גם קסאמים. שום מדינה לא יכולה לסבול שיורים על תושביה יום־יום, לפי איך שמתחשק להם. אנחנו צריכים לעשות את הכול כדי להפסיק את זה. אני חייב להגיד לך שהאוכלוסייה שלנו מגלה אחריות ובגרות בלתי רגילה; ממש מחמם לי את הלב לראות את האנשים שם.

"אומר לי אחד מראשי הערים: ‘נפל גראד ותפסו ילד בבית ספר ושאלו אותו מה קורה אצלך, והילד אומר להם: אני קודם כול נמצא באזעקה במקום המקלט שלי, ואחרי זה אני יוצא להתקשר לאמא שלי לשמוע שהיא בסדר כי אני אחראי על אמא שלי’. כולה ילד בן 12, את מבינה איזו עוצמה? הלוואי שזה לא היה קורה לנו, אבל האוכלוסייה מתנהגת בצורה יוצאת דופן ואני משקיע לא מעט ממרצי ומזמני כדי לחזק אותם. זו משימה לא פשוטה. במקביל כמובן אני מנסה למנוע את הירי. יש קשת רחבה של פעולות שאנחנו עוסקים בהן כל הזמן”.

חופשה
“אין מושג כזה. כשהגיעו הנכדים והילדים יצאתי לחופשות משפחתיות, אבל חמישה ימים ולא מעבר לזה”.

ביקורת
“אני יודע להקשיב וגם להיזהר מאוד כשאני מבקר אחרים. אחד הדברים שמרגיזים אותי בפוליטיקה שלנו היא היכולת להעיף ביקורת חופשי, מבלי לדעת על מה מדברים בכלל. אני תמיד אומר למי שמדבר איתי ‘יש לך יתרון עצום, אין לך מושג על מה אתה מדבר. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה. אני אחראי, אני יודע על מה אני מדבר, לכן אני לא יכול להגיד מה שאני רוצה’. אי אפשר לקיים חברה רחבה, מודרנית, ללא ביקורת ראויה. הדגש הוא שתהיה ביקורת ראויה ולא קנטרנית או כזו שמאבדת את הגבולות”.

עיתונות
“חלק מהחיים שלנו, זו דמוקרטיה והיא מעל הכול, ואני חסיד של דמוקרטיה. אין לי ספק בזה בכלל. אני מכיר את הקושי והבעיות, ואין לי ספק שדמוקרטיה ללא עיתונות ותקשורת ראויה אין לה מקום. ברור שזה צריך להיות שם, לעתים זה מרגיז מאוד. אני עדיין מבין, הבנתי וחינכתי את עצמי שזה חלק מהחיים”.

העיר העתיקה
“חזרנו לירושלים, זה הכול. הטיולים האין־סופיים שם, אף פעם אתה לא יכול להגיד גמרתי להכיר את העיר הזאת. בכל סיור אני מגלה משהו חדש; בכל שבוע אני מגלה משהו חדש ובלתי נגמר. יצא לי לדבר על זה עם דיפלומט זר שמשרת כאן, שבעיר הזאת מסתובבים כל מיני דמויות, חלקן חצי הזויות, מכל הדתות העולם. אתה רואה אותם הולכים בסמטאות עם עיניים בוהקות כאלה, זו חוויה בלתי רגילה”.

מתן וילנאי
“ילד בן 67, שחיי את החיים וכל הזמן מנסה לעשות את הדבר שלדעתו נכון. לא תמיד אני צודק, לא תמיד אנשים מבינים אותי. אבל בסך הכול אני מרגיש איתו טוב מאוד”.