ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

תחקיר: המגדל הלוהט של שלומי לחיאני

כשהקבלן שלומי לחיאני בנה ב-97' את "פרויקט הצוק" בבת ים, הוא זכה לליווי פיננסי מבנק המזרחי. אלא שחלק מכספי מכירת הדירות לא הגיעו לחשבון שיועד לכך. איך זה נגמר? הבנק גילה שהקופה חסרה, המדינה נתנה עשרה מיליון שקלים, ולחיאני, היום ראש העירייה, נשאר עם דירות היוקרה ביד ואומר: "עמדתי בהסכם מול הבנק במלואו"

משהו בפרויקט הבנייה היוקרתי של שלומי לחיאני, על חוף ימה של בת ים, הלך עקום כמעט מהרגע הראשון. קודם היו אלה דיירים ששילמו לו במיטב כספם ומצאו את עצמם בלי ערבות לכסף שהשקיעו ועם קושי לרשום את הדירות על שמם.

בהמשך נאלץ לחיאני להיגרר לבית המשפט, רגע אחרי שבנק מזרחי, שהעניק לו את המימון לפרויקט, חשד שכספי מכירת הדירות זורמים לחשבונות שהוא לא מכיר. אחר כך נאלצה מדינת ישראל להעביר כספים מהכיס של כולנו כדי לממן את החורים הללו שנוצרו במיזם הפרטי של לחיאני. ואז הגיעו עדויותיהם של הדיירים על סכומים במזומן ששילמו למי שמכהן היום כראש עיריית בת ים וסיבכו אותו בחקירות של המשטרה ושל רשות המסים.

יש מי שמכנים את המגדל המרשים הזה "פרויקט הצוק", יש מי שקוראים לו "מגדל אוסקר שינדלר", על שמו של חסיד אומות העולם, מי שכאשר בחרה עיריית בת ים להנציח אותו על שלט הרחוב, ודאי לא תכננה לסבך את זכרו בפרשייה מעין זו.

16 קומות, 59 דירות, בנתה חברת "אלשב" של לחיאני במקום הכי יפה שאפשר. שורת דקלים ו-30 מטר, פחות או יותר, מפרידים בין חלונות הדיירים לקו המים, כששביל של אבנים משתלבות שחורות מוביל מפתח ביתם היישר אל החוף.

תחילת הפרשה הזו בשלהי שנות התשעים, כששלומי לחיאני וחברת אלשב שבבעלותו רכשו את המגרש ותכננו עליו את פרויקט החלומות. לחיאני ואחיו עסקו אז, עוד בטרם עלה הטרקטור הראשון על הקרקע, בגיוס אינטנסיבי של לקוחות. בשיטת חבר מביא חבר הגיעו בין השאר מכרים של לחיאני, עובדים שלו ומקורביהם.

לחיאני, שלא היה מסוגל להרים פרויקט כזה בכוחות עצמו, השתדך עם בנק המזרחי, שהעניק לעבודות הבנייה שלו ליווי פיננסי. בהסכם שנחתם בין הצדדים סוכם אז כי הבנק יפתח חשבון מיוחד ואליו יעבירו לחיאני וחברת אלשב את כל הכסף שיתקבל ממכירת הדירות. הבנק, דרך חשבון אחר, אמור היה לשחרר כספים להמשך הבנייה לפי קצב ההתקדמות שלה. מדובר בנוהל שמטרתו הענקת ערבות מטעם הבנק לרוכשי הדירות, לפי חוק מכר דירות, כשגובה הערבות שקול לגובה התשלומים ששילם רוכש הדירה.

לחיאני, כאמור, לא המתין עד שהבניין יהיה גמור ועוד לפני שהונח בו הבלוק הראשון החל למכור את הדירות. אט אט, דירה אחר דירה, הלך המגדל והתמלא. אלא שאז, יום בהיר אחד, גילו בבנק המזרחי ש-48 מתוך 59 הדירות כבר נמכרו, 34 מהן אפילו אוכלסו, אולם הכסף, משום מה, כך לפחות טען הבנק, עושה את דרכו למקומות אחרים במקום להיכנס לחשבון הליווי, כפי שסוכם. בבנק נכנסו ללחץ. אחרי השקעה גדולה שכזו הנפילה הפיננסית יכולה הייתה להיות גדולה וכואבת.

בתחילת 2002 מיהרו עורכי הדין של הבנק לבית המשפט המחוזי בתל אביב וביקשו למנות כונס נכסים לכל הנכסים והרכוש של חברת אלשב. בבקשה שהוגשה לשופטת ורדה אלשיך פרט הבנק את חובותיה של אלשב, שעמדו אז על כ-45 מיליון שקל. "כספים בסכום ניכר שנגבו מהלקוחות ואמורים היו להיכנס לחשבון הליווי הפיננסי בבנק", כתבו פרקליטי המזרחי בבקשתם, "לא הגיעו ליעדם".

בסיטואציה שנוצרה, גם חלק ממי

ששילמו ללחיאני עד הגרוש האחרון עבור הדירה, לא קיבלו מהבנק אישור לרשום אותה על שמם, כל עוד לא הגיע הכסף ליעדו. חלק מהרוכשים, שזיהו בשלב מסוים שהם בבעיה, פנו בהיסטריה אל לחיאני וביקשו תשובות. הבנק, מצדו, מיהר לשלוח מכתבים לכל אותם רוכשים, כשהוא מבהיר להם את חובתם להפקיד את תמורת הדירה אצלו.

כשאלשב הסבירה, בתגובה לבית המשפט, שהעבירה את הכספים לבנק, הסביר הבנק שמדובר בהתחכמות. הכספים אולי הועברו, טען, אבל לא לחשבון הסגור שנקבע אלא לחשבונות שמהם יכולים היו לחיאני וחברת הבנייה שלו למשוך כסף. בדיקה שערך הבנק ונמסרה לבית המשפט העלתה שמתוך 48 הדירות שנמכרו, רק 17 עברו את התהליך באופן תקין וכספי התמורה שלהן נכנסו עד השקל האחרון לחשבון הבנק.

אלא שלבור הזה לא נפל בנק מזרחי לבדו. גם מדינת ישראל נפלה איתו. נשמע מוזר? ובכן, כמה שנים קודם לכן הצליח מישהו לארגן לפרויקט הזה ערבות מדינה, שתכסה הפסדים לא צפויים במידה שיהיו כאלה. הערבות, חשוב לדייק, ניתנה לבנק, לא ללחיאני.

בשבועות האחרונים ביקשתי מכמה גורמים שהיו מעורבים בסיפור להבין כיצד פרויקט יוקרתי שכזה, על חוף הים, מקבל ערבות מדינה, כזו ששמורה בדרך כלל למיזמים שלמדינה יש עניין לקדם, בצד סיכון שייפלו. במשרד האוצר הסבירו שבאותה תקופה עשתה המדינה הכל כדי לעודד בנייה לעולים חדשים, ששטפו אז את אדמת המולדת, וכי הפרויקט הזה עמד בכל הקריטריונים לקבלת הערבות.

הטענה הזו, חייבים להודות, תמוהה במקצת, נוכח העובדה שלא זו בלבד ששום עולה חדש לא התגורר מעולם במגדל הזה, אלא שמדובר במיזם יוקרתי במיוחד. נדמה שדי לספר שאיש הרהיטים משה קסטיאל רכש את דירת הגג שלו שם בסכום של למעלה ממיליון דולר, כדי להבהיר שבין הבניין הזה למגורי עולים חדשים אין ולא כלום.

כך או כך, אחרי משא ומתן ממושך בין הצדדים, חתמו במרס 2003 בני הזוג שלומי ודורית לחיאני וחברת הבנייה שלהם על הסכם פשרה עם הבנק. אלשב התחייבה בו לפעול למימוש נכסים, מאלה שעוד נותרו וטרם נמכרו, בשווי של לפחות מיליון שקל לשנה, כאשר ההסכם קובע את מנגנון המכירה ואת הדרך שבה תודיע החברה לבנק בראשית כל חודש על מצב מכירת הדירות.

בהסכם, שקיבל תוקף של פסק דין, נקבע כי "קבוצת אלשב תממש נכסים המשועבדים לבנק בתקופה של כארבע שנים עם אפשרות להארכה" וכן שהחברה תשלם לבנק סכום מינימום של 20.6 מיליון שקל, מהם 8.6 מיליון בדרך של הזרמת כספים מהחברה ו-12 מיליון נוספים באמצעות אותן דירות שיימכרו. להסכם גם צורפה רשימה מסודרת של הדירות.

לפני כשנה נעצר לחיאני לחקירה, במסגרתה נשאל, בין השאר, גם על שורת הלוואות שנטל מעובדי עירייה וממקורבים פוליטיים שלהם דאג לעבודה ואשר לפי החשד נלקחו כדי לממן את החוב הזה לבנק. כשהשתחרר הסביר ש"שמעון, הנהג שלי, שמע ויכוח שהיה לי בבנק מזרחי, וסיפר על כך לחברים, שהתגייסו בעצמם". מדובר בתשעה עובדים, שכל אחד מהם הלווה 50 אלף שקל.

השבוע טען לחיאני שלא שמע מעולם שלפרויקט שלו ניתנה ערבות מדינה. גם אם נביא בחשבון שהערבות ניתנה לבנק המזרחי ולא ללחיאני עצמו, הטענה הזו עדיין נשמעת מוזרה, בהתחשב בעובדה שהסכם הפשרה שלחיאני חתום עליו מול הבנק קובע, במרחק של שתי שורות מחתימתו של לחיאני עצמו, כי הוא כפוף לאישור המדינה ומשרד האוצר.

בהסכם, שכאמור קיבל תוקף של פסק דין, נכתב במפורש כי "לבנק ערבות מדינה בגין פרויקט הצוק. חלק מיתרת החוב בגין פרויקט זה, שתישאר לאחר השלמת ביצוע האמור בהסכם, יכוסה על ידי המדינה". שחור על גבי לבן.

בנק המזרחי, לפי חישוביו שלו, הפסיד מההתנהלות הזו של לחיאני לפחות 15 מיליון שקל. את החשבון על ההפסד הזה, מתוקף ערבות המדינה, הגיש הבנק למשרד האוצר. ערבות מדינה, כדאי לדעת, באה בדרך כלל להעניק מטריה של הגנה במקרה של ירידת מחירים, של הוצאות בלתי צפויות או של בעיות בשיווק. ספק גדול אם מישהו במשרד האוצר הניח מראש שמדינת ישראל, באמצעות הכיס הציבורי של כולנו, תצטרך לשאת בהוצאות התנהלותו של קבלן שבחר, כך לפחות לפי ממצאי הבנק, להשאיר אצלו את כספי מכירת הדירות ששיווק.

הפרויקט, לפחות כפי שבנק מזרחי מכיר אותו, לא נכשל כלל וכלל. הכישלון וההפסדים נמצאו בעיקר בחשבונות של הבנק, אלה שרוכשי הדירות מלחיאני היו צריכים להעביר כספם אליהם. לפי בדיקת "סופשבוע", לאחר שחישובי הבנק העלו כי הוא צפוי לסיים את הקשר הזה מול לחיאני עם המכנסיים למטה, העבירה מדינת ישראל לבנק סכום של 17 מיליון שקל, בשלב הזה כפיקדון על חשבון ההפסדים הצפויים. שבעה מיליון שקל מתוך הסכום הזה הוחזרו מאוחר יותר למדינה. השאר, נכון לעכשיו, על חשבוננו.

אז לאן הלך הכסף? אם שואלים את לחיאני, לא הייתה פרוטה שלא הועברה לבנק, כנדרש. יוסף בבילה, שעבד אצל לחיאני במשך שנים בסדרה של מיזמים ואף רכש ממנו דירה בפרויקט הצוק, הגיש לא מכבר תצהיר לבית המשפט בתיק שמתנהל בין אחד הדיירים ללחיאני ואלשב, שבו פרט ממה שידוע לו, לטענתו, בעניין הזה.

"בכל שנות היכרותי עם שלומי, נהג שלומי באופן קבוע לסכם עסקאות בלחיצת יד חברית ועל סמך אמון, אותו ניצל לקבל כספים הן במזומן והן תשלומים ישירות לחשבונו הפרטי, בניגוד לחשבון הליווי של הפרויקט אליו היו אמורים להיות מופקדים הכספים".

ב-1997 הציע לחיאני לבבילה לרכוש דירה בפרויקט. בבילה רכש וכבר בשלב סגירת העסקה העביר לידי לחיאני צ'ק בנקאי על סך 120 אלף דולר. רק אחרי שלושה חודשים, הוא מצהיר, "קיבלתי חשבונית ועשינו חוזה מסודר. בטחתי בשלומי ובתחושת האמון שהשרה עליי ואף הבאתי לו רוכשים נוספים, ביניהם אחי וחברים קרובים נוספים. גם עם רוכשים אלו עבד שלומי באותה 'שיטת עבודה' של חבר מביא חבר ויחסי אמון וחברות וגם מהם לקח כספים במזומן ו/ או בתשלומים ישירות לידו, במקום לחשבון הליווי של הפרויקט, אליו היו אמורים להיות מופקדים הכספים. למיטב ידיעתי וכפי שנאמר לי, שלומי כלל לא יידע את האנשים בדבר חובת התשלום לחשבון הליווי של הפרויקט וניצל את אמונם לקבלת הכספים ישירות לידיו".

לטענת בבילה, לקח לו שנתיים עד שהבחין שהפרויקט מנוהל "בצורה חובבנית", אז דרש מלחיאני לקבל ערבות על הכספים ששילם לו קודם לכן.

לחיאני, כך יעיד כל מי שפגש אותו פעם, הוא אלוף העולם ביחסים בין אישיים. אדם סוחף, כריזמטי, סחבק. אחד שגורם לאנשים בקלות ללכת אחריו. "מילה של לחיאני" היה ביטוי שחזר על עצמו כמעט אצל כל מי שעמו שוחחתי בהקשר לפרשה הזו. קודים מהסוג שלא לומדים בבית הספר למינהל עסקים. יש מי שסבור שהפער בין ההבטחות שפיזר האיש ובין המימוש שלהן בפועל, גרם לכמה מבין מי שראו את עצמם כאוהבים הכי גדולים שלו, להפוך לאויביו המרים.

השבוע פגשתי את לחיאני בלשכתו בעיריית בת ים. לבוש חולצת "לקוסט" סגולה, כשיהורם גאון חבוש בכובע בארט וצעיר ב-30 שנה מרקד על מסך המחשב שלו, ניהל איתי ראש העירייה משא ומתן ממושך בדרישה שהפגישה לא תתועד. בשיחה בעל פה יכולים לברוח לך דברים שלא התכוונת, הסביר מי שאמנות השיחה היא אחד מנכסיו הגדולים. לחיאני טען שלא הייתה אגורה שלא העביר לבנק המזרחי כנדרש, שהבנק בכלל היה המרוויח הגדול בפרויקט הזה ושאם מישהו לא היה בסדר בסיפור הזה זה המזרחי, שלקח ממנו 30 מיליון שקל ריביות, מתוכם 25 מיליון שלא כדין.

בבנק מזרחי השתוממו לשמע הטענות. "אנו מצרים על ניסיונו של מר לחיאני להפוך את היוצרות. ברור לכל בר דעת, כי אילו הועברה מלוא התמורה בגין מכירת הדירות לחשבון הליווי של הפרויקט, כפי שמתחייב במקרים שכאלה, לא הייתה נוצרת כל בעיה בחשבון ובוודאי שהבנק לא היה נזקק להליכים משפטיים ממושכים כדי לגבות את כספו בחזרה. עובדה היא, שחלק מהכספים לא הופקדו בחשבון הליווי וכתוצאה מכך נכנס החשבון לפיגור, שהלך והעמיק ככל שחלף הזמן, עד שלא נותרה לבנק ברירה אלא לבקש את עזרת בית המשפט. העובדה שבית המשפט הורה על מינוי כונס נכסים לדירה בבעלותו של מר לחיאני, אשר הייתה משועבדת לבנק כנגד האשראי שהעמיד, מדברת בעד עצמה. בית המשפט לא היה מאשר מהלך דרסטי כזה לו סבר שיש ממש בטענותיו של מר לחיאני".

את טענותיו של לחיאני על גביית הריבית מגדירים בבנק "תלושות מהמציאות". את העובדה שהסכימו להגיע איתו לפשרה מסבירים בבנק בכך ש"לאחר מאמצי גבייה של שנים ותשומות ניהוליות רבות שגזל העיסוק בנושא, נכון וראוי לחתור להסדר גם במחיר ויתור מסוים".

אלא שכאן לא הסתיים הסיפור. בשנת 2004, פחות משנה מאז חתימת ההסכם, קיים לחיאני בלשכתו פגישה עם מנכ"ל בנק איגוד דאז, שאותו הכיר אצל עו"ד יורם דנציגר, חבר משותף של השניים והיום שופט בית המשפט העליון. לחיאני ביקש אז ממנכ"ל הבנק הלוואה לצורך סגירת החוב שלו בבנק המזרחי.

ב-2006 העניק הבנק ללחיאני את הכסף המבוקש ואיפשר לו להיפטר מהחוב שעוד נותר לו במזרחי, אחרי שזה ויתר על עוד מיליון שקל. אלא שבהמשך התברר שבין הפגישה עם מנכ"ל הבנק להסכמת הבנק להעניק לו את ההלוואה, החליטה עיריית בת ים, בראשותו של לחיאני, להרחיב את פעילותה בבנק איגוד. לחיאני לא חשב שיש בעיה עם המהלך הזה, ואפילו לקח חלק פעיל בישיבות שבהן הוחלט לפתוח שני חשבונות של העירייה בבנק איגוד. אחת מההחלטות הללו התקבלה על חודו של קול, זה של לחיאני. השנייה ברוב של שני קולות.

בכתבה על לחיאני שפרסם לפני כמעט שנה גידי וייץ ב"הארץ", טען בפניו לחיאני שלדעתו כלל לא נפתחו חשבונות כאלה, של העירייה, בבנק איגוד. כשוייץ העיר לו שיש בידו שלושה פרוטוקולים ממועצת העיר, שמעידים גם על פתיחת החשבונות וגם על החלק החשוב של לחיאני עצמו בהכרעה, הבהיר לחיאני שבראייתו "אין בעניין הזה שום דבר דרמטי ואפילו לא גרם אחד של ניגוד עניינים".
 
בואו נסכם לרגע את מה שאנחנו יודעים עד כאן על גורלו של הפרויקט הזה וגורלם של השחקנים המעורבים בו. בנק המזרחי, שליווה את הפרויקט מבחינה פיננסית, הפסיד מהעסקה והיה מוכן להגיע עם לחיאני לפשרה. מדינת ישראל, שהעניקה ערבות לפרויקט, הפקידה בינתיים מקופתה עשרה מיליון שקלים עבור הבנק. ולחיאני עצמו? זה אולי הסיפור הכי מעניין.
 
לחיאני, כזכור, קיבל על עצמו בהסכם הפשרה למכור דירות שנותרו ברשותו, ולהעביר את התמורה לבנק המזרחי. אלא שנכון לעכשיו, ולאחר שסיים ענייניו עם בנק המזרחי, מוחזקות כמעט כל הדירות הללו עדיין בידו. עבור רובן הוא מקבל במשך כל השנים הללו שכר דירה נאה. כמה מהן נמכרו בשנים האחרונות במחירים גבוהים משמעותית מאלו שהיה יכול להשיג אז.
 
השבוע סירב לחיאני לספר כמה דירות מוחזקות עדיין ברשותו. "מה זה עניין שלך?", שאל. ממידע שנמצא בידי "סופשבוע" עולה שמדובר בשש דירות. בשנה האחרונה מכרה אלשב, שהיום מנוהלת על ידי רעייתו של לחיאני, שתיים מהדירות במחיר של כשני מיליון שקל האחת.

בינתיים מתנהלים בבתי המשפט כמה הליכים משפטיים בין אלשב לכמה מן הדיירים במגדל אוסקר שינדלר. אחד מן ההליכים הללו מנהלת אלשב מול מוריס צדוק, בן 60, שמחזיק בבת ים חנות קטנה וגם בתואר "מלך המטקות העירוני". אלשב תובעת מצדוק להסיר מהדירה את הערת האזהרה שרשם על הדירה.

הדירה שרכשו צדוק ורעייתו מלחיאני הייתה עסקת הנדל"ן הראשונה שלהם. "אין לנו הבנה עסקית, תכנונית, משפטית או אחרת", סיפר בתצהיר שהגיש לבית המשפט.

באמצע 1997, אחרי שהביע עניין בפרויקט, הגיע לפגישה במשרדו של לחיאני. לחיאני, מספר צדוק, שכנע אותו לרכוש דירת חמישה חדרים ב-295 אלף דולר ובסוף הפגישה מסר לו ביד מסמך שכותרתו "הצעת רכישה". כעבור שלושה ימים שב למשרדי אלשב להשאיר תשלום ראשון על סך 150 אלף שקל, תמורתם קיבל חשבונית "עבור אופציה לדירה במגדל הצוק".

אלשב , טוען צדוק, לא ערכה הסכם מכר ולא דיווחה לשלטונות על העסקה. כעבור שבוע שב צדוק וביקש לשדרג את הדירה לקומה גבוהה יותר. לחיאני ביקש עוד 12 אלף דולר. צדוק, כך הוא מצהיר, שילם אותם במזומן. ההסכם, הוא קובע, לא שונה ושום חשבונית לא יצאה בעקבות התשלום. "תשלום דולרי זה במזומן 'נעלם' כלא היה בכיסי שלמה לחיאני ו/או בקופת אלשב", הצהיר.

צדוק ממשיך ומגולל בתצהירו כיצד הגיע בחודשים הבאים למשרדי אלשב ושילם עוד ועוד כסף "בדולרים, במזומן. תשלומים אלו כולם נמסרו אישית לבעלי ומנהלי אלשב, בני משפחת לחיאני, האחים שלומי וגדי וגם האחות רותי, ואלשב לא הוציאה בגינם חשבונית", כתב לבית המשפט.

צדוק מתאר בתצהירו את השיטה שבה, לטענתו, עבד לחיאני. לפי השיטה הזו, בכל פעם ששילם, היה מופחת סכום התשלום מ"הצעת הרכש" הקודמת שהחזיק ולידיו נמסרה "הצעת רכישה חדשה": "כל מסמך כזה היה נמסר לידי, כנגד קבלה מידי של המסמך הקודם, שהייתי מביא איתי, והשמדתו".

צדוק סיפר לבית המשפט כי במסגרת חקירת המשטרה נתפס אצלו רישום מדויק שערך של כל התשלומים שהעביר ללחיאני במזומן. "בסך הכל שולמו על ידנו באופן זה, של תשלום בדולרים במזומן, ללא חשבונית, כנגד עדכונים והפחתות על ידי לחיאני של הצעת הרכישה, מספר תשלומים בסך מצטבר של 117 אלף דולר".

העדכון האחרון, מתאר צדוק, היה בספטמבר 1997, אז העמיד לחיאני "הצעת הרכישה" על 190 אלף דולר. בסך הכל, לגרסתו, יחד עם התשלום הראשוני ששולם תמורת חשבונית, שילם 171 אלף דולר, כל זה בלי שקיבל ערבות חוק מכר. ברור לכולם, כתב, שהמחיר שמופיע על הצעת הרכישה האחרונה של לחיאני, 190 אלף דולר, איננו הצעה אמיתית והוא רחוק מלשקף את מחירה של דירת יוקרה רחבת ידיים של 134 מ"ר על שפת הים.

בשלב מסוים, כשהתברר לצדוק שמועד סיום הבנייה יהיה הרבה מעבר למה שהובטח לו, הציע לחיאני להשכיר לו דירה אחרת בעיר. אחרי שלושה חודשי שכירות פנו בני הזוג אל אחיו של לחיאני והסבירו לו שנטל העיכוב בבנייה מרושש אותם. גדי, מספר צדוק, בדק עם שלומי וחזר עם תשובה. "שלומי אוהב אותך ולא ייקח ממך עבור השכירות".

53 חודשים , מתאר צדוק, התגורר בדירה הזו ללא תשלום, כשבמקביל הולכת הדירה במגדל הצוק ונבנית על ידי אלשב על סמך תוכניות אדריכל מפורטת שהגישו הוא ורעייתו. צדוק, כך הוא מעיד, המשיך לשלם עוד כמאה אלף דולר, הפעם תמורת חשבוניות. שלוש שנים אחרי תחילת התשלום כבר הוציא מכיסו 277 אלף מתוך 307 אלף דולר שעלתה הדירה. ערבות לא קיבל.

באפריל 2002 הזמין אותו לחיאני לפגישה. זה היה חמש שנים אחרי רכישת הדירה וכמעט שנתיים אחרי התשלום האחרון. לחיאני, כך צדוק, סיפר שיש לו בעיות עם הבנק וביקש לעדכן את מסמך "הצעת המכירה" מ-190 מיליון ל-220 אלף דולר, שכן ההצעה הקודמת נמוכה מדי. עוד הציע לבני הזוג לרשום הערת אזהרה על הדירה כדי להגן מפני טענות שיהיו לבנק.

לקראת סוף 2002 נראה היה שהעסק הולך בכיוון טוב, כשבני הזוג נקראו למסירת מפתח לדירה. צדוק, שבינתיים התמקם במקום אחר בעיר, חשש לטענתו לשלם את 30 אלף הדולר שנותרו לו לשלם, כשהחל לשמוע על הבעיות של לחיאני עם הבנק. כמה חודשים אחר כך פנתה אליו רותי, אחותו של לחיאני. "שלומי רוצה את המפתח, יש לנו אחות שרוצה להיכנס לכמה חודשים". מוריס, שראה בלחיאני חבר, לא היסס ונתן את המפתח אלא שהדירה, גילה לדבריו, הושכרה לדייר אחר ולא לשום אחות.

לחיאני ניסה להסביר, גם בהליכים אחרים, שרעייתו היא שאחראית לניהול החברה. צדוק לא עושה לו הנחות גם בנקודה הזו. "הוא זה שניסח לבדו ואף רשם בכתב ידו את 'הצעות הרכישה' שהחליפו זו את זו, עד לאחרונה על סך 190 אלף דולר. הוא זה שקיבל מידינו תשלומים בדולרים, במזומן, ותחת הנפקת חשבוניות 'עדכן' את מחיר העסקה בהצעות הרכישה שרשם.

"הוא זה שסידר לנו את דירת העצמאות (הדירה המושכרת - ק"ל) למגורים ואף ויתר לנו על שכר הדירה, הוא זה שב-2002 קרא לנו בדחיפות, החתים אותנו על זיכרון דברים בו נקב בסכום שונה, 220 אלף דולר, ושלח אותנו לרשום לטובתנו הערת אזהרה כדי להציל אותנו מהבנק, איתו היו לו בעיות. הוא זה שאיפשר את מסירת הדירה לידינו על אף שנותרנו חייבים 30 אלף דולר והוא גם זה שביקש, באמצעות האחות רותי, לקבל מאיתנו את הדירה עבור אחות אחרת - וקיבל".

בשנת 2008, כשלצדוקים היה נראה שמחיר ההשכרה של הדירה שלהם, שממנו נהנית אלשב, עובר כבר מזמן את החוב שהם עצמם נותרו חייבים ללחיאני, קבעו איתו ועם רעייתו פגישה בבית קפה. צדוק הציע ללחיאנים למכור להם בחזרה את הדירה. כמה ימים אחר כך, הוא מספר, הגיעה אליהם דורית וביקשה להחתים אותם על מסמך שמאוחר יותר, כך לדבריו, הבין שגלום בו ויתור על הערת האזהרה שנרשמה לטובתו על הדירה.

המסמך הזה, הצהיר, נמצא היום אצל חוקרי המשטרה. בפגישה הבאה שנערכה בין בני הזוג לבין רעייתו של לחיאני העלתה האחרונה הצעות חדשות. השניים ביקשו להיוועץ בעורך דין. למחרת שמעו על מעצרו של לחיאני.

סכסוך אחר עמוס אמוציות והליכים משפטיים, שעד עתה הייתה בהם ידו של לחיאני על העליונה, מנהל ראש עיריית בת ים מול צביקה נמני ובת זוגו עליזה הרוש, המתגוררים גם הם במגדל. בני הזוג נפגשו עם לחיאני ב-2002, בתיווכו של מכר משותף. לחיאני הראה להם דופלקס ענק בשתי הקומות העליונות של המגדל, שבאותו שלב גרו בו הפועלים, ונדרשה השקעה גדולה כדי להכשיר אותו למגורים.

לחיאני, סיפר נמני, הבהיר שקיימת בעיה לשחרר את הדירה מהבנק אולם הבטיח שבעתיד, כשהמצב ישתפר, יוכלו לרכוש אותה. בינתיים נחתם בין הצדדים הסכם שכירות שהוארך מדי שנה. נמני טוען שהשקיע בדירה למעלה מ-150 אלף שקל כדי להכשיר אותה למגורים ואף פירט לבית המשפט את מסכת השיפוצים שנאלץ, לדבריו, לבצע.

העוינות שהתפתחה עם השנים בין הצדדים הביאה איתה מלחמת גרסאות שנראה שלא ניתן כלל לגשר עליה. נמני, מצידו, מתאר בתצהיר שהגיש לבית המשפט כי "נהגנו בנתבע ובנתבעת (שלומי ודורית לחיאני - ק"ל) כבני משפחה קרובים ממש וסייענו לנתבע בכל דרך אפשרית. סייענו לו רבות במרוץ לראשות העיר, בין היתר בגיוס תמיכה כלכלית, מחשוב מערכת הבחירות, התנדבות בשטח ובמטה המפלגה".

עוד מספר נמני כיצד ערך עבור לחיאני, לבקשתו, מסיבת גיבוש ותודה לצוות המפלגה במסעדה שבבעלותו, "ברוב פאר והדר, בלי לבקש מהנתבע אגורה", וכיצד כשחגג לחיאני מסיבת בת מצווה לבתו, ביקש את עזרתו של נמני באבטחת האירוע והאחרון, שהחזיק בבעלותו חברת אבטחה, הציב במקום שמונה מאבטחים, "כמובן, גם הפעם, בלי לבקש כל תמורה".

ללחיאני גרסה אחרת בתכלית. הוא, מצדו, לא מבין באיזו מערכת יחסים מדובר ולא יודע על שום עזרה שנמני העניק לו בבחירות. הוא לא ביקש ולא קיבל שום שירותי אבטחה בבת המצווה של בתו ("אבטחה בבת מצווה? מה זה פה, שיקגו?") ועל המסיבה במסעדה הוא שילם עד הגרוש האחרון.

כך או כך, מערכת היחסים בין השניים עלתה על שרטון כשבתחילת 2007 פתחה בת זוגו של נמני את הדלת לשוטרים שעמדו בכניסה וביקשו לפנות אותה בעקבות פסק דין שהוצא נגדה במעמד צד אחד בבית המשפט, לאחר שלטענת רעייתו של לחיאני היו חייבים תשלומי שכר דירה גבוהים. נמני מיהר אל לחיאני ובעקבות השיחה נחתם חוזה שכירות חדש שדוחה את הפינוי בכמה חודשים.

בינתיים, נערכה בלשכתו של לחיאני פגישה שעוררה מלחמת גירסאות חדשה ושלל פרשנויות באשר למה שהתרחש בה. לפגישה הזו הגיעו נמני וחברו יוסי הררי, לשעבר מנהיג כנופיית רמת עמידר (השניים נעצרו לפני כשנה בחשד לסחיטה), וכן מכר נוסף. שני הצדדים מאשרים שבפגישה התנהל משא ומתן שבו עלתה ההצעה שנמני ירכוש כעת את הדירה. נמני, מגובה בתצהיר של יוסי הררי ושל המכר הנייטרלי שהיה בפגישה, טוען שסוכם על סכום של 650 אלף דולר ושהצדדים נפרדו בלחיצת יד ובברכת מזל טוב לחיאני טוען, מצידו, שהצעת רכישה הייתה, אבל סיכומים לא היו.

"לחיאני ביקש ממני לקבל לידיו סכומי כסף במזומן, כאשר יתרת התמורה תשולם באמצעות משכנתה במעמד העברת הזכויות ולפיכך הוסכם בין הצדדים כי אחת לתקופה שתוסכם בין הצדדים יעבירו התובעים לנתבע 1 (לחיאני - ק"ל) סכום כסף במטבע דולרי מזומן וזאת עד למועד בו יתאפשר רישום הזכויות ונטילת המשכנתא" כתב נמני בתצהיר.

"הסכמנו להעביר לידיו סכומי כסף במזומן מבלי שנקבל אישור ו/ או קבלה על התשלומים שביצענו". נמני טוען כי בשלב הזה החל להעביר ללחיאני סכומי כסף נכבדים בדולרים, ובסך הכל כמעט 270 אלף דולר. לחיאני, חשוב לציין מכחיש הכל.

לדברי נמני, החל מאמצע 2009, כשהיה ברור שלחיאני נכנס לצרות, חשש להעביר עוד בלי לקבל אישור שהדירה שלו בפגישה הבאה, הוא טוען, הודיע לו לחיאני שהמחיר עולה למיליון דולר וכשנתקל בתשובה שלילית חידש את ההליכים המשפטיים להוצאתו מהדירה. נמני זומן ליחידה הכלכלית המנהלת חקירה נגד לחיאני ומסר את הדברים. בלי לקבוע עם מי הצדק, ברור שנמני בבעיה. ראשית, משום שאין בידו שום נייר שמוכיח את גרסתו. שנית, משום שעסקת מקרקעין מחייבת לפי החוק חוזה כתוב וכזה, גם לשיטתו, לא היה לו מעולם.

נמני, שפנה להוצאה לפועל ואחריה בערעור לבית משפט השלום וטען ששילם את הכסף, נדחה ונאלץ לשלם ללחיאני הוצאות משפט, כשבית המשפט קובע שלא הצליח להוכיח את טענתו לתשלום. כעת, לתביעה שהגיש לבית המשפט המחוזי מסר תצהירים של הררי, של גורם נוסף שהלווה לו את הכספים לתשלום ושל המכר המשותף לו וללחיאני שהיה בפגישה ומעיד על שסוכם בה.

לחיאני, אם שואלים אותו, לא מבין על מה המהומה. בפרויקט הזה, מבחינתו, הכל נעשה כשורה, מדובר בכלל בהיסטוריה בת 15 שנה והוא עצמו כבר מזמן לא מנהל את חברת הבנייה. "אתה רוצה לדעת מה יצא מחקירות המשטרה נגדי?", הוא שואל ומשיב: "זה מה שיצא", ומסמן באצבעותיו אפס גדול. במשטרה, מיותר לציין, רואים את הדברים קצת אחרת.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...