ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

דודו בוסי: "האלכוהול מרגיע אותי ומכבה את השופל שבמוח"

ההתמדה בזוגיות הנוכחית, השיעורים שהוא מעביר לבני נוער, וההתמודדות עם הביקורות שקוטלות את הספר החדש. דודו בוסי מדבר על החיבה לאלכוהול ועל "מחוברים". ראיון לא שגרתי

לפגישה עם בוסי איחרתי בכמה דקות והוא התקשר להגיד שהוא כבר מחכה בפאב "המנזר", ישוב על הבר. אמרתי שאני בדרך וכשהגעתי עליתי במהירות לבר, התיישבתי לידו, הזמנתי בירה, הדלקתי סיגריה והתחלתי לראיין אותו תוך כדי שהוא, שתוי למדי, מעליב את הבחורה שלידו ומאשים אותה שיש לה ריח של בצל מהפה.

הריאיון לא התרומם, הבחור עישן "קאמל" בשרשרת ולא ממש התייחס אליי. בדיוק בשלב שבו תהיתי אם לפוצץ את הריאיון או לכתוב כמה ההצלחה והפרסום עלו לו לראש, ניגשה האחמ"שית ואמרה לי שבוסי מחכה לי למטה בשולחן.

כן. רגע של עיתונות במיטבה. ניסיתי לראיין את האיש הלא נכון. ועוד התרגזתי עליו. בכל מקרה, נפרדתי מחברי החדש שבדיוק ניסה לבדוק כמה בצל יכולה חברתו לבלוע בלי למות, והתיישבתי מול בוסי, שלהגנתי ייאמר היה דומה מאוד למאכיל הבצלים רק הרבה יותר נחמד ושקט.

"אז מה המצב במעריב?" פותח בוסי את השיחה בשאלה, שכמו רוב שאלותיו ותשובותיו מתאפיינת בחדות ואפילו בצמצום מסוים. כאילו הוא נמצא בחקירה. לא באווירה בלתי נעימה, להפך, הוא מתמסר מאוד, אבל יורה צרורות קצרים.

מאוד שונה מהדמות שנחשפה ב"מחוברים" על התפלספויות השכרות שלו. בריאיון הזה אגב הוא נראה מאוד סחי. שותה חצי היינקן ולא מתפתה להצטרף אליי לבושמילס (איכשהו מרגיש לא נעים להזמין לה פרויג ב'מנזר'").

"כולם שמחים עכשיו, שדנקנר קנה אתכם?"

לא יודע. מצד אחד כן, ברור; מצד שני, בפעם הקודמת שקנו את מעריב פיטרו חצי עיתון, אז לך תדע. "כן, טוב. שמע, עולם העיתונות המודפסת זה עניין שאין לו סיכוי. בתוך כמה שנים הוא לא יהיה. יהיה עולם חדש. ירוק. אינטרנט, אייפד".

כן. ברגע שייעלם הדור של אבא שלי, אלה שעוד צריכים לקחת את העיתון לשירותים, ולכולם יהיה אייפד זול וקל וזמין, אולי באמת לא יהיה צורך בעיתונות מודפסת.
"לצערי, או אולי לא לצערי, זה יקרה הרבה קודם. הם למעלה, הקדקודים, הם לא יחכו לאבא שלך. הוא לא יקבל את העיתון, הוא יצטרך ללמוד. אלא אם כן אתה תקריא לו כתבות מהעיתון הדיגיטלי".

לא עצוב?
"לא יודע, זה אבולוציה".

כן, אבל זה ישנה את פני העיתונות. היא תהפוך שטחית יותר. אף אחד לא ישב לקרוא כתבות ארוכות באייפד. זה עניין פיזיולוגי.
"נכון, אבל קודם כול שתדע שגם היום אף אחד לא קורא. כתבות של 4,000 מילה קוראים רק המקורבים, או של העיתונאי או של המרואיין. אלא אם כן הבאת ריאיון לא יודע... עם גלעד שליט. אבל כמה פעמים זה כבר קורה? אז נכון, זה ישטיח עוד את העיתונות, אבל

מצד שני איפה שמשטיחים בצד אחד זה מרים בצד שני.

"אני חושב שהדור של הילדים של היום לדוגמה, שבאמת לא קורא הרבה, הוא מבחינות מסוימות שטחי יותר מהדור שלי ומבחינות אחרות דווקא הרבה יותר חכם ומתוחכם ומהיר תפיסה. אז אין רע בלי טוב".

כן . טוב, אז מה שלומך?
"ספר לי על המדור שלך. מי המרואיין הבא אחריי?"

חברת הכנסת עינת וילף.
"זאת היפה שהלכה עם ברק?" 

כן .
"וילף המילף. תגיד, בת כמה היא? רגע, אני הולך להשתין".

כשבוסי חוזר מהשירותים ומזמין עוד בירה ואני עוד ויסקי, אני שואל אותו אם הבירה זה המשקה הקבוע שלו או שזה עניין של שעות. בכל זאת, מדובר באיש שהאלכוהול הוא חלק נכבד מחייו.

"אני תמיד מתחיל עם בירה", הוא עונה. "בבית שתיתי כבר שתיים לפני שבאתי ופה עוד שתיים. ברוב הימים זאת הרוטינה. אחרי כמה בירות אני יכול לעבור לצ'ייסרים של ערק עם מים. לפעמים ויסקי".
 

ואלה הכמויות?
"ברוב הימים. אני לא שותה לעולם לפני הערב. לאורך כל היום כשאני כותב או מלמד אני סחי לגמרי. לפעמים יש ימים, בעיקר סופי שבוע או חופשות וכאלה, שאני מתפרע יותר".

ואז כמה אתה צריך לשתות כדי ממש להשתכר?
"הרבה. בערך חצי בקבוק. בדרך כלל ערק. תמיד עם מים, לעולם לא עם קרח".

אז ביום-יום הממוצע שלך אתה חוזר הביתה בערב, שותה שלוש-ארבע בירות ושלושה-ארבעה צ'ייסרים של ערק כל ערב כל ערב... זה לא קשה לקום ככה בבוקר?
"לא. אני יודע את הכמויות שלי, אני לא ילד קטן, אני חי ככה הרבה שנים כבר".

או-קי, אבל אפשר לשאול למה?
"למה מה?"

למה אתה שותה כל כך הרבה.
"זה הרבה?"

אתה סתם מתחכם. לרוב האוכלוסייה לשתות ככה כל ערב - זה הרבה.
"זה עניין של הרגל. יש כאלה שלוקחים ואליום או ציפרלקס. יש כאלה שעושים מדיטציה והולכים לטיפול. הכול בשביל להירגע. אותי האלכוהול מרגיע. יש כאלה שכשהם שותים נעשים אלימים. אני לא. להפך. אני נרגע. זה המנוחה שלי".

מה קורה אם אתה לא שותה?
"לאורך היום אני כמו שאמרתי צלול לגמרי. אבל בערב, אם אני לא שותה, המחשבות מתרוצצות בראש יותר מדי וזה לא נעים. קשה לי להירדם, קשה לי להירגע. האלכוהול מכבה את השופל שבתוך המוח. זה עושה הבדל בין קודש לחול. מתי עובדים ומתי נחים".

אתה חושב שאתה פגיע יותר מאחרים? רגיש יותר?
"יכול להיות. יכול להיות שאני לוקח דברים יותר קשה מאחרים, לא יודע. לא התעמקתי בזה אף פעם. אבל האמת היא שאני גם לא רוצה להשתנות. אני בן 40 פלוס. לא בן 20. גמרנו להתלבט ולהתחבט. מה שיש זה מה שיש".

יכול להיות שזה קשור גם לחוסר היכולת להתחייב לאישה אחת? אם אתה רגיש יותר מאחרים אז אתה מקים יותר חומות?
"גם יכול להיות", הוא עונה אחרי שתיקה ארוכה. "בהחלט יכול להיות אבל גם בזה לא התעמקתי. לא קיבלתי דיאגנוזה מקצועית. האמת שאני לא כזה מחליף נשים כל החיים כמו שיצאתי בסדרה ("מחוברים" - י"א). בסדרה מצלמים בהפרשים של זמנים ואז עורכים ואפשר להציג אותך רגע עם זאת ורגע עם זאת אפילו שעבר זמן.

"אז נכון, היו לי תקופות של הרבה חברות והרבה עניינים, אבל היו לי גם תקופות של מערכת יחסים ארוכה ומונוגמית. עם האמא של הבת שלי הייתי חמש שנים, וכרגע אני נמצא במערכת יחסים כמעט חמישה חודשים. זה פשוט לא מצטלם כל כך טוב".

איך היחסים שלך עכשיו עם נטלי עטיה?
"אין יחסים. היא בחורה מקסימה ואני לא רוצה לדבר עליה יותר מזה".

ההבדל בין בוסי בחיים לבוסי ב"מחוברים" הוא, לפחות על פי פגישתי עמו, שמים וארץ. בוסי של "מחוברים" הוא סוג של אלכוהוליסט, מעשן בשרשרת, מדבר בסוג של חוסר צלילות קבוע ומחליף בחורות כמו גרביים כשהוא מצהיר שהוא לא גבר של אישה אחת. שלא לדבר על מערכת היחסים התלותית, כמעט אדיפלית, שלו עם בתו המתבגרת קים.
 

בוסי של הבר לעומת זאת אמנם שותה ומעשן אבל עונה לעניין ובחדות, שם לב לכל פיפס ומצהיר שבאופן מודע הלך לתכנית כדי למכור דימוי מסוים של עצמו ולא את האני האמיתי שלו.

"בהתחלה זה הרגיז אותי, איך שמציגים אותי", הוא אומר. "דיברתי על זה עם דורון צברי ושאר היוצרים של הסדרה והרגיעו אותי שזה יתאזן בהמשך. האמת היא שזה נכון. זה התאזן. הוסיפו עוד צדדים שלי. אבל ברור שמי שראה את הפרק הראשון אז נחרט לו בראש איזה דימוי שלי.

"זה דימוי שיש בו כמובן שורש מסוים של אמת אבל שמגזימים אותו מאוד, מקצינים אותו מאוד ומתמקדים רק בו ומורידים את כל השאר. הלכו לאיזה מקום חד-ממדי. הסופר הנהנתן השיכור. זה היה התפקיד שלי. אבל לא רצו להראות את הגוונים בתוך הדבר הזה.

"לדוגמה בקושי ראו אותי עובד. אם לא היית קורא בהתחלה שאני סופר לא היית יודע שזה מה שמרכיב את רוב החיים שלי. אבל מה לעשות, אני מבין אותם - לצלם בן אדם יושב מול מחשב וכותב זה לא מעניין מבחינה טלוויזיונית. ברור שיותר מעניין להראות איך קימי מנהלת לאבא שלה את החיים, ואיך אני מתייעץ אתה וכאלה. זה לא שזה לא נכון וזה לא קורה, זה כן. אבל גם היא מתייעצת אתי ואנחנו מדברים כמו שווים. אני אבא חבר. לטוב ולרע. אבל שוב, מבחינת התכנית עדיף להתמקד רק בצד אחד ולא לאזן. זה טלוויזיה".

אז למה בעצם הלכת מראש לתכנית?
"שמע אני לא אתחסד, היה אלמנט חזק מאוד של הכסף. זה הרבה כסף בשבילי והייתי צריך אותו. חוץ מזה, היה לי מעניין לבדוק איך אני חושף את עצמי בצורה אחרת. לא דרך הכתיבה כמו בדרך כלל אלא דרך המצלמה. זה היה כמו שיעור בקולנוע. ואני תמיד אהבתי קולנוע".

ראית את "מחוברות 2"?
כן , ראיתי את שני הפרקים הראשונים ואני חושב שזה מאוד שונה מהעונה הראשונה. יותר מרוכך ויותר נשי כזה. אבל זה יתפוס חזק. לא פחות חזק מהעונה הראשונה. יש שם בנות שאולי מודעות קצת יותר לחוקי המשחק, אבל זה טבעי כי הייתה כבר עונה ואי אפשר להתעלם. גם הקהל כבר מודע.

"גם צריך לזכור שמה שמופיע בהתחלה זה לא בהכרח מה שצולם בהתחלה אלא אחרי שהבן אדם צילם כבר 150 שעות את עצמו אז ברור שהוא נהיה כבר יותר מודע. אבל בכל זאת זה יותר רגוע ונשי לדעתי וזה יתפוס לא פחות, למרות שנאמר שדי נמאס וכאלה".

את מי הכי אהבת?
"אין לי עדיין פייבוריטית. זו רק תחילת הסדרה. אסור להיקשר כבר בהתחלה, צריך לשמור על האופציות פתוחות".

לאחרונה פרסם בוסי את ספרו החמישי "חלומות מזכוכית", שכמו קודמיו - "הירח ירוק בוואדי" ו"פרא אציל" - מתרחש בשכונת התקווה ועוסק בדמויות שחיות בה. הוא לא מכחיש שהסדרה הייתה יכולה לקדם את הספר, אבל התוצאה, לדבריו, מאכזבת למדי:

"מה שיצא לי מהתכנית זה כמה אלפי חברים וירטואליים, שמתוכם כמה מאות קוראים ספרים, שמתוכם בין עשרה ל-20 קנו את הספר שלי. אז קידום המכירות הזה הוא די לא מוצלח הייתי אומר אם מכרתי בזכותו בערך 40 ספרים. האמת, חשבתי שיהיה יותר".

אגב מכירות ספרים, הספר קיבל ביקורות די רעות.
"כן נכון. כשהייתי סטודנט לתאטרון אצל יורם לוינשטיין חייתי ומתי לפי הביקורות שהיינו מקבלים, זה היה מרים אותי ומרסק אותי בכל פעם מחדש. אבל זה חישל אותי בדיעבד. אולי יחד עם הגיל. היום ביקורות זה לא משהו שמאוד מעסיק אותי.

"ברור שנחמד יותר שאוהבים וכותבים טוב מאשר שלא. אבל תכלס זה לא העניין. להתפרנס גם ככה מתפרנסים ממשהו אחר. במקרה שלי מללמד ומלהרצות לילדים במסגרת סל תרבות. בעיקר. אז הביקורות זה רק עניין של אגו, ואם אתה מצליח להגיד לעצמך: וואלה, זה מה שחושב בן אדם אחד, אתה חי עם זה בשלום. ואני כללית משתדל לחיות עם עצמי בשלום".

אתה מרצה לילדים? אישיות חינוכית שכמוך? לא הורמו גבות?
"אולי הורמו, לא שידוע לי (צוחק). אצל הילדים יש כאלה שמוחאים כפיים איך שאני נכנס כי הם מכירים אותי מהתכנית, אבל אני משתיק אותם מאוד מהר. אני אומר 'תרגיעו ומיד'. השיחה לא מסתובבת סביב התכנית אלא על ילדות, שאיפות, על הסיפור האישי שלי עד שהתחלתי לכתוב ועל הכתיבה, בעיקר על הספר הראשון שלי.

"אני גם מקריא ממנו חלקים. אני מדבר אתם בגובה העיניים ובלי פוזה, אז הם קשובים בדרך כלל, 80 ילדים בערך. למרות שזה דור שכולו סובל מהפרעות קשב, אני מחזיק אותם יפה אני חושב".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...