ניצול השואה שהפך לאבי ההתיישבות: סיפורו של מתתיהו דרובלס
מתתיהו דרובלס התייתם מאמו ואביו בגיל עשר ונדד בפולין במלחמת העולם השנייה. כשהיה בן 19 עלה לישראל והיה ממקימי היישוב מבואות ביתר. אחרי שתי קדנציות כחבר כנסת הגיע למחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית ועם אריאל שרון הקים 380 יישובים, אף שכולם לעגו לחזונו. ביום העצמאות הקרוב הוא יתכבד בהדלקת משואה. לתפארת מדינת ישראל
אבל כאשר שומעים את דרובלס מספר את סיפורו ומדבר על ציונות בלי למצמץ וללא התנצלות, בכל זאת מבליח איזשהו ניצוץ של תקווה. אולי זה הגעגוע לאנשים של פעם, אלה שלא חיפשו מה המדינה יכולה לתת להם, אלא מה הם יכולים לעשות בשביל המדינה. בכל הקשור לדרובלס זאת לא קלישאה.
ביום העצמאות הקרוב, ה-63 במספר, יוזמן דרובלס להדליק משואה לתפארת מדינת ישראל. השנה יעמוד יום העצמאות בסימן "ערבים זה לזה - שנת הערבות ההדדית", ומרכז ההסברה המארגן את הטקס המרכזי בחר את מדליקי המשואות בהתאם.
דרובלס - כיום מנהל הארכיון הציוני וחבר כנסת בעבר מטעם חירות - נבחר כהוקרה על פעילותו הציבורית בתפקידיו השונים, בין השאר כראש המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. הוא מילא את התפקיד אותו במשך 17 שנה, ובמסגרתו פעל להקמתם של קרוב ל~400 יישובים בארץ.
הוא מספר כי כשבישרו לו שנבחר להדלקה התרגש מאוד, כי בשבילו זה סמל וסגירת מעגל. אבל דרובלס, כמו ציוני טוב של פעם, לא מתרגש ממה שעשה, אלא מהעשייה שהייתה לו הזכות להיות חלק ממנה. "את חיי השקעתי בשליחות הציבורית הזאת, וראיתי אנשים שעוזבים בתים חמים והולכים להתיישב בנגב ובגליל וביהודה ושומרון", הוא אומר.
"הם לא היו אנשים מסכנים. הם עזבו בתים חמים, נכנסו לאוהלים וקרוואנים ושילמו במלחמות ובנפשות. הם חיו בפיקוח נפש, ובלי אידיאולוגיה הם לא היו עומדים בזה. לא היה סיכוי למצוא שם נפט, וגם לא זהב ולא אוצרות. רק אידיאולוגיה של ארץ ישראל".
דרובלס נולד בוורשה שבפולין ב-1931, למשפחה מהמעמד הבינוני. הכול היה טוב ויפה, הוא מספר, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה. הוא היה אז בן שמונה, וכל בני משפחתו עברו להתגורר בגטו הידוע לשמצה בעיר הולדתו. בגטו אביו נרצח על ידי הגרמנים, אמו נפטרה וגם שניים מאחיו.
הוא ושני אחים אחרים נותרו יתומים מאב ואם. בשנת 1941 הם החליטו לברוח מהגטו. אסתר, האחות הגדולה, הייתה בת 12, דרובלס עצמו בן עשר וישראל, האח הצעיר, בן שמונה. "ראינו שנשארנו יחידים ושמתחילות האקציות למחנות עבודה, ובגטו ראינו איך אנשים מתים ברעב ובכל ערב אוספים אותם בעגלות, אז לא היה לנו מה לעשות. לקחנו קצת תכשיטים ומה שיכולנו
כך החלו השלושה נודדים ברחבי פולין. תחילה הסתננו לתוך רכבת והתחבאו מתחת לספסלים. כשהגיעו לתחנה התחילו ללכת, השאלה הייתה לאן. "הלכנו כשהרוח בגבנו", הוא נזכר, "כי היה קר מאוד והיו רוחות ויותר קל ללכת עם כשהגב לרוח מאשר ההפך. לא הייתה לנו מטרה ולא היה לאן ללכת, אז נדדנו. היינו כמו רובוטים, כמו חיות. המטרה הייתה לשרוד".
כך נדדו במשך שלוש שנים. בוורשה הם לא רצו להישאר. "חששנו מהעירונים", הוא מסביר. "היה הבדל עצום בינם ובין הכפריים הפולנים. האוכלוסייה העירונית הייתה אינטליגנטית יותר וידעה להבחין מי יהודי ומי לא".
לשלושת האחים היה מזל בעניין אחד: בניגוד למרבית היהודים בפולין הם ידעו לדבר פולנית על בוריה. זה מה שהציל אותם, כי שאר היהודים דיברו בעיקר יידיש ולכן היה קל יותר לזהות אותם והסגרתם לגרמנים הייתה רק עניין של זמן. לא שחסרו מכשולים אחרים. לפולנים באותם ימים היו שלושה סימנים לזהות יהודים, ודרובלס מונה אותם באצבעותיו הגרומות: כפי שכבר ציינו, יהודי לא ידע לדבר פולנית; יהודי הוא שחור; ויהודי לא אוכל חזיר.
הם התדפקו על דלתותיהם של איכרים והציעו עצמם לעבודה תמורת קצת אוכל ומחיה. לאסתר קראו ידוויגה, הוא זכה לשם מאניק ושמו של ישראל הקטן היה האניק. כששאלו אותם מה שלושה ילדים עושים לבדם בדרכים הם סיפרו שהוריהם נהרגו בהפצצות בוורשה והם בדרכם לדודים המתגוררים בעיר מרוחקת קמעה. הייתה להם שיטה: תחילה היו שולחים את האח הקטן לבקש קצת אוכל, ואם האיכרים היו מסכימים לצרף אותו לסעודתם הוא גם היה מבקש לצרף את שני אחיו שנותרו בחוץ, במרחק מה מהבית.
אלא שהמאכל הלאומי של הפולנים היה מחית תפוחי אדמה מעורבת בחתיכות חזיר מטוגן. כל אחד היה מקבל כף ואוכל מקערה מרכזית גדולה. "ידענו שאנחנו יהודים ואסור לנו לאכול חזיר, אבל ידענו שאם יראו שאנחנו לא אוכלים את החזיר חיינו בסכנה", מתאר דרובלס. באותם ימים הגרמנים היו מעניקים שני קילו סוכר או טובות הנאה אחרות תמורת הסגרתו של יהודי, "למרות שגם בלי הפרס זאת הייתה מצווה להסגיר יהודי".
את ההוראות כיצד לנהוג נתנה אסתר האחות הגדולה. היא הורתה לשני אחיה להשתדל לקחת עם הכף רק מהמחית, בלי לקחת מבשר החזיר, וכשבכל זאת היו מסתתרות חתיכות מהבשר בפנים צריך להוציא אותן מבלי שאיש יראה ולהכניס לכיס. כשהיו יוצאים מהבית הם היו מנערים את הכיסים. דרובלס לא גדל במשפחה דתית. "ידענו דבר אחד: אנחנו נמות ולא נאכל חזיר", הוא אומר.
"זה לא היה בגלל דת ולא קידוש השם, זה היה קידוש הלאום, ואת זה למדנו מהגויים. למדנו מהפולנים שיהודי לא אוכל חזיר אז אסור לו לאכול חזיר". כאשר היו באים במגע עם האיכרים הפולנים הם היו שומעים את השיחות שניהלו בינם ובין עצמם. "הם דיברו על זה שסוף כל סוף אין יהודים בעולם, שהגרמנים חיסלו כבר את כל היהודים", הוא משחזר. הנטייה שלהם הייתה להאמין לדבריהם, מאחר שבכל אותן שנים ששוטטו ברחבי פולין לא פגשו ביהודים כלל.
"האמנו שאנחנו שלושת היהודים היחידים שנשארו בעולם, והיו הרבה מחשבות. אם אין יותר יהודים, מה יהיה?", זה מה שדרובלס שאל את עצמו, וגם את אסתר אחותו. "אתה יודע", אמרה לו פעם, "שמעתי בבית שיש מקום שקוראים לו פלשתינה. אם נישאר בחיים ניסע לפלשתינה ונחיה שם כיהודים". דרובלס מעיד שזה מה שגרם לו להחזיק מעמד ולהישאר בחיים. "אם היה כדאי לסבול את הקור, הרעב, הרדיפות, את החייתיות, זה היה רק בשביל דבר אחד, בשביל לנסוע לפלשתינה. לא ידענו מה זה פלשתינה, מבחינתנו זה היה על הירח, אבל תודה לאל ששלושתנו נשארנו בחיים".
עם תום המלחמה הגיעו שלושת האחים ללובלין. הם שמעו ששם יש יהודים שעוזרים ליהודים. בלובלין חברו לקבוצת ילדים יתומים בעלי גורל זהה לשלהם, ששליחי התנועה הציונית וחיילי בריגדה יהודים סייעו בחילוצם מפולין. תחילה נדדה הקבוצה לצ'כיה, אחר כך לאוסטריה ומשם לאיטליה.
באיטליה הם נקלטו על ידי אנשי המוסד לעליית הנוער בבית היתומים סאלווינו, ועם עוד כ~700 ילדים המתינו לאישורי עלייה לארץ. אסתר פנתה בינתיים למדור לחיפוש קרובים ומסרה פרטים על אודותיהם. ואכן, כפי שקיוותה, פרטי המידע שמסרה הפגישו אותם עם בני משפחתם.
שני אחיו של אביהם הגיעו מבואנוס איירס כדי לאסוף אותם והציעו להם לבוא לארגנטינה במקום לפלשתינה. אלא שדרובלס, שהיה אז רק בן 14, כבר הספיק לספוג את המשנה הציונית ששמע מפי המדריכים והמורים שניהלו את בית היתומים ולהפוך לאידיאליסט מושבע.
"האמנתי שאסור ליהודים שניצלו בשואה לא ללכת למולדת", הוא מודה. "מי שלא נסע לארץ ולא היה נאמן למולדת היה בשבילי בוגד". את זה, הוא אומר, למד מהרוסים. ועוד דבר הוא למד מהם, "מי שלא נאמן למולדת צריך לעשות איתו דבר אחד: להעמיד אותו נגד הקיר ולירות בו". אלא שפתאום זה קרה לו. אסתר הודיעה שהיא נוסעת לארגנטינה ולוקחת איתה את האח הקטן, וזה מה ששבר אותו.
"ידענו בזמן המלחמה שיהיה יותר קל לשרוד יחד ולא נפרדנו. פתאום נקלענו לסיטואציה שאנחנו צריכים להיפרד ולא עמדתי בזה", הוא מספר. בשל כך, אף שבהתחלה הכריז שהוא לא נוסע שינה את עמדתו והגיע לבואנוס איירס. מה ששכנע אותו היה שאמרו לו שעם סיום לימודי התיכון יוכל לנסוע לישראל, וזה אכן מה שעשה.
בגיל 18 הוא ניגש לשגרירות ישראל בארגנטינה, קיבל מהם תעודת מסע - כי לא היו לו כל ניירות או מסמכים עמו - ועם גרעין "נילי" של תנועת הנוער בית"ר עלה לישראל ב~1950. אז כבר היה יכול ליישם את האידיאולוגיה הציונית שפיעמה בו.
התחנה הראשונה בישראל הייתה כפר חיטים, שם עברו תקופת הכשרה שנמשכה שישה חודשים. לאחר מכן התאחדו חברי גרעין "נילי" עם גרעין "חד נס", שהיה מורכב מעולים מצפון אמריקה, כדי להקים את יישוב יחד. את נקודת ההיאחזות איתר ראש גרעין "חד נס" מישה ארנס במהלך מרדף אחר מסתננים. מדובר היה בכפר הערבי הנטוש ראס אבו עמר. הישוב הקרוב ביותר היה בית נטיף, כיום נתיב הל"ה, במרחק 17 ק"מ מהמקום, וכל יתר האזור היה שומם מכל נקודת יישוב יהודית.
לא הרחק היה ממוקם הכפר הערבי בתיר, ומאחר שמדובר היה בחברי תנועת בית"ר, כולם החליטו שזה מתאים להם מאוד וששם הם יקימו את הישוב שחלמו עליו. ראש המחלקה להתיישבות באותם ימים היה לוי אשכול, והוא התנגד לרעיון.
הוא הסביר למתיישבים הלהוטים שאין במקום קרקע וגם לא מים והציע להם ללכת לנגב. הם סירבו. הסוכנות היהודית מצדה סירבה לתת להם אישור ולעזור להם, אבל היישוב הוקם בכל זאת. "קנינו אוהלים ו~50 מ' מקו שביתת הנשק הקמנו יישוב. קיווינו שזה יהיה קרש קפיצה ליישובים נוספים באזור", מסמן דרובלס את נקודת ההתחלה.
כך הוקם הישוב מבואות ביתר. בתחילה הוא היה יישוב שיתופי, אך בעשור הראשון להקמתו הוא עבר הרבה טלטלות ומשברים. "יותר מפעם אחת הייתה סכנה שנעזוב כי לא היה שום דבר, אבל החלטנו שבשום צורה ואופן היישוב הזה לא יכול לרדת ושאנחנו נחזיק אותו בשיניים", מספר דרובלס.
"לא הייתה לנו כל עזרה מהסוכנות, וגם כשהתחילה להגיע עזרה המצב היה קשה מאוד. מה שגרם לחברים להחזיק מעמד הייתה הרבה אידיאולוגיה. דרך גישה לא הייתה, נסיעה מהר טוב דרך כביש רומי לקחה שעתיים. היום זה לוקח 25 דקות. אבל הייתה לנו המון ציונות, המון אידיאולוגיה, וככה החזקנו מעמד". היישוב במתכונתו השיתופית פורק במשבר הכלכלי של 1996.
חזית גם בחלום וגם בשברו.
"הייתי חלק ממנו, וגם עברנו משברים. אנשים באו והלכו. אידיאולוגיה זה אידיאולוגיה, אבל לפעמים היא חולפת ועוברת כמו מחלה שחולפת אחרי חצי שנה, שנתיים או כמה שנים. אנשים מחליטים שהספיק להם להיות חלוצים".
אף על פי שהאידיאולוגיה במבואות ביתר באה אל קצה בשלב מסוים אצל דרובלס היא לא פסקה מעולם, והוא רק חיפש למנף את פעילותו במישורים ציבוריים לאורך השנים. כאשר כיהן כרכז משק וכגזבר במבואות ביתר היה מגיע לפחות פעמיים בשבוע לתל אביב. משום שדרכי הגישה ליישוב היו משובשות כל כך הוא נשאר ללון בעיר, ולאחר שהיה מסיים את ענייניו היה מתפנה לשמש מדריך בשורות תנועת הנוער בית"ר.
עקב כך, ובשל היכרותו עם ראשי התנועה, הגיע גם לשורותיה הפוליטיות של תנועת חירות. בשנת 1968 הוא הפך לחבר כנסת מטעמה, וכיהן בתפקיד במשך תשע שנים. המהפך ב~1977 ועלייתו של מנחם בגין קראו לדרובלס לממש את חזון ההתיישבות בפועל. הוא פנה לבגין וביקש ממנו לעזוב את הכנסת ולשמש ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. מכשול אחד עמד בדרכו:
למחלקה להתיישבות כבר היה יושב ראש - פרופ' רענן וייץ - שכיהן בתפקיד מטעם מפלגת מפא"י שנים רבות. בגין עוד ניסה לדבר אל לבו, תהה בפניו 'בשביל מה אתה צריך את זה?' וגם הזהיר אותו מפני וייץ: "הוא יאכל אותך". אבל דרובלס לא התרגש. אנשי מפא"י מצדם כמובן לא אבו להיפרד מהתפקיד המסמל יותר מכול את הזרוע הביצועית של תנועת ההתיישבות. "הבנתי אותם, זה כל האידיאולוגיה שם", אומר דרובלס.
בסופו של דבר הוחלט שיהיו שני ראשים למחלקה וכך אכן היה. בין דרובלס ובין וייץ שררו יחסי הערכה, אבל הם גם ידעו הרבה מחלוקות פוליטיות שלא פעם הניבו כותרות עסיסיות. החלוקה ביניהם הייתה לפי אזורים גיאוגרפיים חלוקה. וייץ טיפל בהתיישבות שבתחומי הקו הירוק.
לדרובלס הייתה נגיעה גם באזורים אלה, ובמיוחד בכל הקשור ליישוב הגליל, אבל את עיקר מרצו ופועלו הקדיש להתיישבות ביהודה, שומרון ועזה. למעשה נראה כי ניתן לקבוע באופן חד~משמעי שאם יש להצביע על אדם אחד האחראי להקמתם של היישובים באותו שטח שנוי במחלוקת הוא דרובלס. בעצם אולי גם אדם אחד נוסף ושמו אריאל שרון, ואליו נגיע מיד.
כאשר נכנס דרובלס לתפקידו במחלקה להתיישבות ב~1978 התגוררו בכל רחבי יהודה ושומרון, כולל גוש עציון, 3,400 יהודים בלבד. שנה אחת בלבד לאחר כניסתו לתפקיד הוא כבר הגיש לאישור הממשלה תכנית אב ליישוב יהודה ושומרון. התכנית זכתה לכינוי "תכנית המאה אלף", על שם מאה אלף מתיישבים שהיו אמורים לאייש את האזור בתוך ארבע שנים.
"האמנתי שמה שאנחנו יכולים ניישב. הגבול היה עד עבר הירדן והכול היה ריק. זאת הייתה ממשלה שלי וזכותנו על ארץ ישראל לא ניתנת לערעור, והיה צריך להקים יישובים. מן הים התיכון ועד ירדן זה ארץ ישראל", הוא מכריז בגאון את האני מאמין שהנחה אותו.
תוך שהוא אומר זאת הוא מניף ידו לעבר תמונת דיוקנו של זאב ז'בוטינסקי מאת הצייר אורי ליפשיץ, התלויה על הקיר מולו. כאשר הוא נושא מבטו לעבר הדיוקן ניכרת הערצתו לאיש ולחזונו האידיאולוגי, שכנראה לא שככה או התעמעמה ולו לרגע אחד מאז ימיו הראשונים כחניך צעיר ונלהב בתנועת בית"ר. גם היום דרובלס מאמין ששתי גדות לירדן ושתיהן שלנו, והוא גאה להודות בכך. מאחוריו תלויה תמונת דיוקן נוספת, של הרצל. שני האישים הללו, הוא מציין, שימשו לו לאורך הדרך אבות רוחניים.
התגובות שזכה להן במערכת הפוליטית כאשר הציג את "תכנית המאה אלף" היו ספקניות במקרה הטוב ולעגניות במקרה הפחות טוב. "כמה צחקו על זה, אמרו שזה חלומות באספמיה", מספר דרובלס. "אמרו לי: 'תקימו יישובי רפאים, מי יבוא לגור שם?'". כיום הוא לא מסתיר את הנאתו נוכח כל המלעיגים, ומודה שכל מי שצחק - צדק.
"נכון, הם צדקו. אין מאה אלף מתיישבים, יש 370 אלף ביהודה ושומרון", הוא מתגאה. התכנית נתחמה לשנים שבין 1978 ל~1982 ונסקה במהירות מסחררת הודות לכהונתו של אריאל שרון, שהיה אז שר החקלאות וגם שימש יו"ר הוועדה לענייני התיישבות. בזכות פעילות זו שרון אף זכה לכינוי "אבי ההתנחלויות". "הוא דחף ואני הייתי המבצע", מתאר דרובלס את חלוקת התפקידים ביניהם.
כיום, אם היה יכול, דרובלס היה שואל אותו שאלה אחת: "אתה זה שדחפת אותי ועשיתי ימים כלילות ליישום. מה פתאום שינית את עמדתך?". אלא שגם כאשר זה היה אפשרי, לאחר תכנית ההתנתקות ופינוי של ישובי חבל עזה, לא אמר דרובלס לשרון את אשר על לבו. "הוא ידע מה אני חושב עליו", הוא מציין במילים קצרות. לפי המבט המושפל נראה שמדובר בנושא שלא נוח לו לדבר עליו. דרובלס מציין שמאז ימי תכנית ההתנתקות הקשר ביניהם התנתק. "פעם הייתי חסיד שלו. בתנועה שידרנו על אותו הגל. אבל לא הייתי קיצוני כמוהו, קצת פחות, כי בשבילו לא היו גבולות", הוא מעיר בעוקצנות.
כך עבדה השיטה, לפי דרובלס: סוללים דרך, מניחים קו מים, בונים ארבעה מבני ציבור, מביאים 15-10 קרוואנים ומתיישבים במקום. בהמשך המתיישבים היו בונים גם מבני קבע ומפתחים את היישוב. על פי דגם זה הקים דרובלס 140 יישובים ברחבי יהודה, שומרון ועזה וקרוב ל~80 בגליל מצפים שהפכו ליישובים. "בין עכו לכרמיאל, על צלע ההר, היה חושך. רגל יהודית לא דרכה שם. היום יש שם שרשרת של יישובים וכל ההר מלא אורות", הוא מציין בגאווה.
קולגות ומכרים שהכירו את דרובלס לאורך 17 שנות פעילותו כראש המחלקה להתיישבות מספרים על אדם רגשני, כזה שפועל מכל הלב, מסור לעניין, מאוהב בהתיישבות ובמתיישבים. אהבתו זו אף גרמה לו לא פעם למתוח גבולות עד כמה שניתן למען הצלתה של עוד נקודת יישוב שהתגלעה מחלוקת סביב קיומה. "מתי (כך הוא קרוי בפי כל מכריו - נ"ס) היה מסובב את כל הסיבות, ולא היה מוכן להוציא מתיישב מביתו בקלות. הוא היה נלהב לתת והרבה פחות נלהב להוציא מישהו החוצה", מספר יצחק עופר, שפעל לצדו של דרובלס כמנהל חבל במחלקה להתיישבות.
כך קרה למשל בסיפור עם אלון מורה. לאחר פנייה לבג"ץ החליט בית המשפט העליון כי הפקעת הקרקעות במקום נעשתה באופן בלתי חוקי וכי תוך 120 יום יש לפנות את המתיישבים. ההוראה לבצע את פסק דין בג"ץ הגיעה ישירות מראש הממשלה דאז מנחם בגין, אבל דרובלס ניסה בכל דרך למצוא פתרון שיותיר את המתיישבים באזור.
הוא החליט להעביר אותם להר כביר, הממוקם בסמוך. לא הייתה שום דרך גישה למקום, אבל לדרובלס היה רעיון. "אמרתי לבגין שאני לא יכול להיכנס עם הבולדוזרים והטרקטורים ואני מבקש שייתן לי הליקופטרים בשביל זה", הוא מתאר.
"בגין צלצל לעזר ויצמן, שהיה שר הביטחון, ואמר לו: 'מתי יושב אצלי, תעזור לו בכל מה שהוא רוצה' ככה קיבלתי הליקופטרים כדי לבנות את אלון מורה". אלא שהזמן היה קצר והמלאכה מרוב, ודרובלס צפה שתוך 120 יום הוא לא יצליח להשלים את המלאכה. בשל כך הוא ביקש לעבוד גם בשבתות, ואפילו ניסה להשיג לכך היתר הלכתי מהרב הראשי הצבאי דאז שלמה גורן בטענה כי מדובר במלאכת קודש.
"דרובלס טוען שהרב גורן סיפק לו את ההיתר שביקש לאחר שהבטיח כי יעסיק דרוזים לשם ביצוע העבודות. אלא שאז המפלגות החרדיות הקימו קול צעקה ואיימו במשבר קואליציוני, וההוראה מבגין להפסיק את העבודות לאלתר לא איחרה להגיע. דרובלס מספר כי לאחר שבגין התנער לחלוטין מההחלטה גם גורן, שכנראה ראה כי נותר לבדו בעניין, התריע בפניו שבשום פנים ואופן לא יזכיר את שמו בסיפור.
לסיום היינו חייבים לשאול את דרובלס את השאלה הבלתי נמנעת: מה יש לו להגיד לכל מי שאומר שההתנחלויות הן מכשול לשלום? דרובלס מתחמק ממתן תשובה.
במקום זה הוא מעדיף להתמקד בעשייה שהיה שותף לה. הוא שולף מפה שהוכנה במיוחד עבורו על ידי מחלקת המיפוי הממשלתית ובה מסומנים בנקודות כחולות כל הישובים שהקים. במפה מסומנות הרבה נקודות כחולות המרצדות לכל אורכה ורוחבה, 380 במספר למען הדיוק.
בעוד שלושה שבועות דרובלס יחגוג את יום הולדתו ה-80. מנקודת ציון זו בחייו הוא מביט לאחור ומחייך. בכלל, דרובלס מרבה לחייך ולצחוק בצחוק משוחרר ומאושר במהלך השיחה עמו. "כשבאתי לארץ כחלוץ הקמנו את מבואות ביתר והיינו אז הישוב היחיד באזור. לא היה כלום מסביב. נלחמנו והיינו מרוצים, ולא ביקשנו שום דבר בתמורה. רק חיפשתי איך לעשות עוד.
זאת הייתה ציונות גרידא. זה מה שחיינו. שרנו שירים והיינו מרוצים ולא היינו צריכים דברים אחרים. היינו דור אחר לגמרי. כשאני מסתכל אחורה אני נזכר בימים שהייתי ילד בשואה וחשבתי שלא נשארו יותר יהודים בעולם, ואולי אני האחרון. זה מה שחשבתי, ומזה שאין יותר יהודים בעולם הקמתי משפחה. יש לי שני ילדים, שישה נכדים ונינה אחת. אז יש בן אדם יותר מאושר ממני?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם