"פלסטיני לטוב ולרע": השכול האישי של עו"ד אליאס חורי
לעו"ד אליאס חורי יש חלק נכבד במשפחת השכול: אביו נהרג בפיגוע של הפת"ח בשנת 1975. בנו גורג' נרצח על ידי בני עמו כמעט 30 שנה מאוחר יותר. עכשיו, כחלק מההתמודדות עם השכול תרגם חורי לערבית את ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך". ראיון
במילים אלה בוחר עורך הדין הירושלמי אליאס חורי להגיב לסערה שהתפתחה סביב "סיפור על אהבה וחושך" - הספר שעמוס עוז נתן במתנה למנהיג הפלסטיני מרואן ברגותי. דבריו של עורך הדין אולי יעצבנו אחדים, אבל בהתאם לתרבות השכול הישראלית אפשר לקבוע כי חורי קנה את זכות הדיבור שלו בדם.
גם אביו וגם בנו הם קרבנות הסכסוך. השניים נהרגו בהפרש של כשלושים שנה על ידי בני עמם. תרגום "סיפור על אהבה וחושך" לערבית הוא מפעל ההנצחה שיזם חורי לבן ג'ורג'. אילולא מותו של ג'ורג', ייתכן כי הספר לא היה מתורגם לערבית. אילולא נתן עוז את הספר מתנה לברגותי, איש בישראל לא היה יודע כי הספר תורגם.
השיחה עם חורי התקיימה במשרדו רחב הידיים, במקום הטוב ביותר בעיר, על רחוב קרן היסוד. המשרד משקיף לימין משה ולגן הפעמון. כל עורך דין מצליח בירושלים, ערבי או יהודי, יקנה במקום הזה. חורי עבר למשרד ב~2004, לאחר שתקרתו במשרדו הישן בצלאח א~דין פשוט קרסה. יש כיום כ~400 עורכי דין ערבים במזרח ירושלים. רובם אזרחי ישראל שהגיעו מהצפון אל העיר הגדולה ו"מתפרנסים מהסכסוך".
הם עובדים עם תושבי הגדה המערבית ומזרח ירושלים שנזקקים לאין~ספור שירותים מול הרשויות הישראליות המציקות. עורכי הדין מספקים להם ייצוג וייעוץ ומתחרים זה בזה. המשרד הוא סמל סטטוס חשוב לעורך דין. משרד בחלק היהודי של העיר הוא חותמת סופית להצלחה. חורי מצדו כבר לא צריך לנקר עיניים כדי להשיג לקוחות. הוא מהוותיקים, אלה שפרצו את הדרך.
כיום הוא אחד הבכירים, אם לא הבכיר שבהם. קודם לכן היה בין הסטודנטים הערבים הראשונים ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית, בין הראשונים שעבדו אצל עורכי דין יהודים ובין הראשונים לפתוח משרד עצמאי.
אבל המעבר לעיר גם גבה קרבנות. ג'ורג', בנו של אליאס, היה סטודנט לכלכלה ויחסים בין~לאומיים באוניברסיטה העברית. "ילד מצליח מאוד, בן 20, ספורטאי, נהג לעשות ג'וגינג", נזכר חורי בערב ה~19 במרס 2004.
"באותו יום של האירוע הוא היה עסוק בכתיבה של עבודה, לכן לא התאמן בלרנר בבוקר והחליט לרוץ אחר הצהריים במקום בבוקר". רוצחיו של ג'ורג' היו תושבי מזרח ירושלים משכונת כפר עקב. הם הסתובבו פעמיים ברחבי העיר וטווחו בקרבנות עם אקדח.
ב~2003 רצחו את דוד מרדכי בשכונת מוסררה ופצעו את בנו מנחם קשה. מותו של ג'ורג' הייתה מה שנקרא תאונת עבודה. הם חשבו אותו ליהודי. שלושת חברי
במשפט נטען כי לא היו קשורים לארגון מסוים וכי פעלו על דעת עצמם. למרות זאת, באווירה של אותה העת מצאה ההנהגה הפלסטינית צורך להגיב. יאסר ערפאת התקשר לחורי, התנצל והבטיח למצוא את האשמים ולהעמיד אותם לדין. בפת"ח הציעו להכריז עליו כשהיד.
האב השכול לא מצא בכך נחמה וסירב לראות את בנו כקרבן לאומי. "אסור שזה יהיה מס שפתיים כדי לצאת ידי חובה", הוא אומר. "צריך להנחיל לדור הצעיר ולהסביר שגם במלחמה יש כללים שאסור לעבור עליהם. אסור לפגוע בחפים מפשע, לא למען הישראלים ולא למען היהודים אלא למעננו, כחברה".
ניסיונו המר של חורי מדבר. בשנת 1975 באחד מהפיגועים הראשונים של הפת"ח בירושלים נהרג אביו דאוד בפיצוץ של מקרר תופת בכיכר ציון. עורך הדין המבטיח כבר היה על סף נסיעה לאוקספורד כדי להשלים תואר שני במשפטים. הוא יצא מהמשרד כדי למשוך מטבע זר בבנק דיסקונט. אביו נפרד ממנו לשלום ממש לפני שהמטען התפוצץ. חורי נשאר בארץ.
-איך אתה מרגיש שבשני המקרים האלה פלסטינים הם שהרגו?
"האירועים האלה לא יוצאים לי מהראש. הם יישארו איתי ואני אצטרך לחיות איתם. זה קשה. זו האירוניה של כל הסיפור: אבי נלחם כל חייו לשחרר את אדמותיו בכפר מעלול. מכיוון שהוא נלחם, הוא סבל מהממסד הישראלי בצורה הכי קשה מבחינת הגבלות ואי קבלת עבודה. בסוף הוא חטף דווקא מהצד הפלסטיני".
כאשר נשאל חורי על כך שברגותי מורשע ברצח, הסבריו הם קודם כול פורמליים ומתייחסים לדרך השפיטה של עבירות ביטחון: "לא התנהל שם משפט. החומר חסוי. הדברים שהוא עשה לא נבחנו, ולכן אני לא יכול להתייחס אליהם", הוא אומר.
וברמה המהותית הוא טוען כי ברגותי "עשה את זה כי ראה בכך התקוממות נגד הכיבוש. הוא ראה את עצמו כמנהיג פוליטי. אני לא יודע מה קרה שם באמת. אם מרוואן ברגותי אכן שילח אנשים כדי לרצוח, הוא בוודאי רוצח. מי שעשה פיגוע בקרב אזרחים באוטובוס עשה פשע נתעב, ומי שעשה דבר כזה לא צריך להיכלל בחברת בני האדם".
את האבל שלו על בנו בחר חורי לבטא בדרך ההולמת את מעמדו כמי שחי בתוך שני עולמות: תרגום לערבית של התנ"ך המודרני של הציונות. ספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז נמכר ביותר ממיליון עותקים בעולם ובמאה אלף עותקים בישראל.
נוכחותו על מדפי ספרים ישראליים רבים הפכה לטבעית כמו נוכחותו של ספר הספרים. חורי, בדיוק כמו החרדים והמזרחים, אינו נמנה על הקבוצה שעוז מספר את סיפורה. אך כמו עורך דין מדופלם הוא לקח על עצמו את תפקיד המתווך. "זהו הסיפור הישראלי, הנרטיב הציוני שמובע בצורה הכי ברורה", הוא מסביר.
מה אהבת בספר הזה?
"עורך דין הוא בעל מקצוע שיודע להביע את עצמו בצורה קצרה ביותר כדי להביע את המסר, וספרות היא צורה שבה אני נעזר לעתים קרובות כדי להביע את עצמי. הכתיבה של עמוס בסיפור היא כתיבה קשה, הדורשת התעמקות.
"אני אוהב מאוד שפה ואוהב את פרטי הפרטים שהוא נכנס אליהם. מה שהוא כותב שם הצטייר מול עיניי תוך כדי הקריאה". חורי מכיר את עוז באופן אישי ולעתים מרצה יחד איתו בכנסים וחוגי בית שונים. "עמוס מבין את הבעיה", הוא טוען.
"הוא רואה את טובת ישראל, כפי שרוב השמאל הישראלי רואה אותה. קודם כול צריך להגיע למצב של חיים ביחד, מכיוון שחיים ביחד אחד עם השני נראה כדבר בלתי אפשרי, לכן הפתרון של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל".
ולמרות הדברים האלה הוא עצמו כבר לא מאמין שהפתרון הזה אפשרי. "הרעיון של שתי מדינות לשני עמים הוא לא ישים ולא יהיה ניתן לממש אותו", חורץ חורי. "לא בגלל שהערבים לא רוצים, אלא בגלל שממשלות ישראל חתרו באופן עקבי ואינטנסיבי למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית בת קיימא".
חורי קורא רומנים עבריים באופן קבוע, בין היתר את א"ב יהושע ודוד גרוסמן.
את "סיפור על אהבה וחושך" קרא כבר עם יציאתו ב~2002. הרעיון לתרגום הגיע מיד אחרי הרצח. חברו של חורי, עורך הדין ישראל קנטור, הציע לו ליזום את הפרויקט. חורי מימן וארגן, ולאחר כמה שנים שבהן תרגם המתרגם ג'מיל ע'נאים מבקעה אל~גרבייה יצא הספר לאור ב~2010 בביירות. מאז הספיקה להימכר המהדורה הראשונה במלואה.
הספר הזה היה אירוע יוצא דופן בעולם הערבי. התופעה של סופרים ישראליים מתורגמים לערבית אינה חדשה, אבל גם אינה נפוצה כל כך. בעבר כבר תורגמו ספרים אחדים של עוז, כמו "מיכאל שלי". "ויקטוריה" של סמי מיכאל תורגם גם הוא בשנים האחרונות וכך גם הרומן "יסמין" של אלי עמיר בקהיר ב~2007.
"הזמן הצהוב" של גרוסמן, יותר ספר תיעודי מרומן, היה להיט בקרב הפלסטינים בישראל כאשר יצא בערבית. מלבד עוד כמה ספרי עיון, אין תרגומים רבים של ספרים. אך זה לא אומר שאין סקרנות, וכנראה שהיא גדולה יותר מהסקרנות בצד הישראלי.
מה שיותר מקובל לראות הוא תרגום של מאמרים עיתונאיים. בעיתון "אל קודס" הפלסטיני למשל אפשר למצוא מדי יום עמודים שלמים של מאמרים ממעריב, ידיעות אחרונות והארץ, מכל קצוות הקשת הפוליטית.
חורי, יליד שנת 1951, עדיין יודע לפזם את "עיד איסתיקלאל בלאדי אחלא אעיד", לכבוד יום העצמאות ששרו התלמידים בנצרת בימי הממשל הצבאי. במקור משפחתו מהכפר מעלול ליד נצרת. הם גורשו ממנה ביולי 1948 ולבסוף הגיעו לנצרת. אחר כך היו מגיעים מדי שנה לפיקניק זיכרון על אדמות המשפחה בכפר. לירושלים הגיע חורי ללמוד משפטים ב-1969 "במחזור הראשון על הר הצופים".
כשרק הגיע לעיר לא מצא כאן דירה. ערביי העיר לא רצו להשכיר לו כי עבורם היה בוגד עם אזרחות ישראלית. הם חששו שהוא מהשב"כ, ובכל מקרה האמינו שהכיבוש הוא עניין זמני ואין מה לטרוח ולהשכיר חדר למישהו שבכל מקרה ייאלץ לעזוב בקרוב. היהודים לא רצו להשכיר לו דירה כי היה ערבי. היו אלה הימים שלפני גדר ההפרדה, וחורי עבר לגור אצל דודתו בבית ג'אלה.
אבל הנסיעות באוטובוס החורק היו ארוכות מדיי. חבר ללימודים נחלץ לעזור: "מי שיהיה אחר כך נשיא בית משפט השלום בנצרת, השופט כתילי, היה אז סטודנט שנה שלישית. הוא אמר לי 'אליאס, אתה צריך להביא את כל החפצים שלך, לשבת אצל דיקן הסטודנטים ולהגיד שאני לא יוצא מכאן עד שאקבל חדר'. וזה מה שעשיתי", הוא חוזר לתחילת דרכו בירושלים.
כשחורי מתבקש לספר על קטע שהוא זוכר במיוחד מ"סיפור על אהבה וחושך" הוא מדבר קודם כול על "קופת הקרן הקיימת", שאליה היה הילד עמוס וחבריו משלשלים מטבעות. משכה אותו "ההרגשה של השייכות והחובה להיות שותפים כדי שיוכלו לרכוש קרקעות".
הקופה והקרן שמאחוריה היו לאורך ההיסטוריה מקור לצרותיו של חורי כאזרח ערבי וגם מקור עקיף לפרנסתו כעורך דין. בשנים מאז סיים את לימודיו, הקרקע הייתה המרכיב המרכזי בעיסוקו המשפטי. חורי סירב באופן עקבי לייצג פלסטינים שאחזו בנשק, ולכן הרבה מעבודתו הייתה על ענייני אדמה ונדל"ן: נכסי נפקדים והפקעות.
עבודה בתחום המקרקעין לא חסרה עד היום, אך למרות הצלחתו האישית אין ספק כי ההיסטוריה של משפטי המקרקעין במערכת המשפט הישראלית היא רצף של מפלות ומפחי נפש עבור לקוחותיו של חורי. הוא לא מכחיש זאת: "הפלסטינים בארץ לא יכולים לזכות במשפט צדק, כי החוק והמדיניות נועדו לקחת את הקרקע מערבי ולתת אותה ליהודי".
את מלאכתו כעורך דין הוא עושה במה שהוא מגדיר כ"מרחב התמרון של היוצא מן הכלל" בחוק הישראלי. שם הוא נאבק ולעתים מצליח להשיג משהו, אבל הוא מזהיר כי גם החלל הצר הזה הולך ומצטמצם: "האידיאולוגיה הימנית הולכת ומקבלת מעמד די משפיע בתוך בתי המשפט. אני חייב להדגיש שיש לנו שופטים מעולים, אבל יש כאלה שלא מסוגלים להתנתק מהרקע שלהם והם לא פוסקים צדק".
איך אתה מגדיר את עצמך?
"אני כאן חייב לומר דבר אחד: התנועה הציונית וממשלת ישראל מעולם לא התכוונו ליצור ישות לאומית חדשה אחרי קום מדינת ישראל. העם היהודי הוא שהפריד את עצמו לגמרי ורצה לקבוע מצב שבארץ הזו יש יהודים ויש ערבים, ואין ישראלים. ישראליות זה מושג שאין לו שום יישום בשטח. אתה רואה את זה בתעודות הזהות. כששולמית אלוני וגורמים מהשמאל ביקשו לרשום את עצמם כישראלים, היועץ המשפטי לממשלה אמר שהם חותרים תחת קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. היהודי שיושב בארצות הברית הוא בדיוק כמו היהודי שיושב כאן".
-אולי ברמה פילוסופית אתה כן ישראלי?
"אני לא יכול להיות דבר שאיננו קיים. אני פלסטיני לטוב ולרע. היום זה כבר מאוחר מדיי, כי ההתגבשות של הזהות הלאומית הפלסטינית הלכה והתפתחה כבר אחרי 1967 בצורה יותר משמעותית והתחילה לקבל תוכן משלה. גולדה מאיר, שאמרה שאין עם פלסטיני, הייתה בחברה טובה עם סוריה, שגם אמרה את זה עד שנת 1972.
"הישות הזו הלכה וקמה. היינו אולי שבטים, היינו משפחות, אבל לאט~לאט בגלל הנכבה, בגלל הנידוי בעולם הערבי - כל הדברים האלה גיבשו ישות לאומית חדשה. היום אתה לא יכול להחזיר את התמורות האלה אחורנית. יותר טוב לי להיות פלסטיני. הנה השורשים שלי כאן. אחרת אני אבוד, אני שום דבר".
מלבד "סיפור על אהבה וחושך", עד היום תורגמו לערבית שני ספרים של עמוס עוז, "מיכאל שלי" והספר לבני הנעורים "סומכי". "'סיפור על אהבה וחושך' תורגם עד היום ל~27 שפות", אומר עוז.
"מכולם התרגום לערבית הוא היקר לי ביותר. ההחלטה של משפחת חורי לממן את התרגום של הספר מרגשת אותי מאוד. ההקדשה שהם כתבו לזכר בנם ג'ורג' בתחילת הספר היא הקדשה נפלאה". על השוני של ההיסטוריה הלאומית והאישית בינו ובין חורי אומר עוז כי "יש לנו ניסיון שונה. אני לא מצפה ממנו לאמץ את הסיפור שלי, אני מצפה מחורי להכיר את הסיפור שלי".
עוז אינו יודע בכמה עותקים נמכר הספר בערבית אך מרוצה מההדים שהוא עורר: "הגיעו לכאן ביקורות ממדינות ערב, הייתה תגובה. בשביל הקוראים הערבים זה היה ניסיון לא פשוט לקרוא ספר ישראלי וציוני. אני יודע מניסיוני שספרים יכולים לשנות עמדות. גם עמדותיי השתנו בעקבות ספרים".
כאשר שלח עוז את "סיפור על אהבה וחושך" למרואן ברגותי, הוא כתב לו בהקדשה כי "הסיפור הזה הוא הסיפור שלנו. אני מקווה שתקרא אותו ותבין אותנו טוב יותר, כפי שאנחנו משתדלים להבין אתכם. בתקווה שניפגש בקרוב בשלום ובחופש". נכון להיום, עוז לא קיבל תגובה על המתנה: "אני עוד לא בטוח אם העבירו לו את הספר או שהוא עדיין אצל השב"ס".
הספר ניתן כאקט פוליטי, או שזה היה עניין פרטי שהתגלה בטעות?
"רציתי שברגותי יקרא אותו. אמרתי לג'ומס (שדרכו הגיע הספר לברגותי - א"א) שלא אכפת לי אם זה יתגלה או לא יתגלה".
- נפגשת פעם עם ברגותי?
"נפגשתי איתו לפני מעצרו, לפני האינתיפאדה ולפני הכול. הכרתי אותו כאדם מתון ובעל גישה פרגמטית מאוד לפתרון הקונפליקט".
-אתה מקווה שהוא יצא מהכלא ויביא שלום?
"אני בהחלט מקווה שימשיך להיות מנהיג מתון".
מה היחס שלך להגדרה המשפטית של ברגותי בישראל?
"אני אפילו לא מתווכח עליה".
אתה מכיר את הביקורת משמאל על המתנה?
"לא, לא שמעתי עליה".
שהיא לא באמת מייצגת את "כולנו".
"אין ספר מייצג. אין דבר כזה. הספר הזה מייצג רק אותי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם