אימו של הנער שנפגע מהטיל של החמאס: "ילד שלי, תהיה חזק"
הם לא משים ממיטתו, כמעט לא אוכלים ושותים. רק מתפללים ומקווים שהוא ייצא מזה. תמר ואיציק ויפליך היו בטוחים, כמו כולם, שלהם זה לא יקרה. ביום חמישי שעבר טיל שירה חמאס על אוטובוס התלמידים, פצע אנושות את בנם האהוב, דניאל
נכון לכתיבת שורות אלה (יום חמישי), מצבו מוסיף להיות קריטי. יש לו פגיעת ראש קשה. הרסיס שחדר, חצה את הראש ונח בגזע המוח. תמר ואיציק ויפליך מתפללים לנס.
"אני מסתכלת עליו", אמרה אתמול תמר. מאז נפגע דניאל, לא התראיינה. נסגרה בחדר טיפול נמרץ עם בנה. אישה צעירה שנולדה באנגליה, וגדלה בהונג קונג. שום דבר לא הכין אותה לטיל שייפול, ויחצה את חייה לשניים. לפני האסון ואחריו.
"הוא יפה כל כך", היא אומרת על דניאל. "אני מלטפת אותו. אני מנסה לדמיין. 'שום דבר לא השתנה'. אני אומרת לו, 'תכף נלך הביתה, דניאל'. ' אמא כאן'. הוא כמעט לא נפגע בגוף. הוא שלם. אני מדברת אליו. אני אומרת לו, 'ילד שלי, שיהיה לך כוח. תהיה חזק, דניאל. עוד מעט תבוא הביתה, עוד כמה ימים. הכל יהיה טוב'. אני מבטיחה.
"אני אומרת לו,'אל תדאג'. 'אתה מיוחד, דניאל'. 'אתה ילד טוב'. אני אומרת 'אחותך מחכה לך בבית. היא מתגעגעת אליך, היא אוהבת אותך'. אני אומרת,'גם אנחנו מחכים'. ואני מבקשת שיקום".
לפעמים הם קוראים פרקי תהילים, לפעמים מתפללים בשקט, בלב. מבקשים ממי שיכול, שיתפלל איתם. אפילו חברי קיבוץ רוחמה, הקיבוץ החילוני שבו איציק גדל לפני שחזר בתשובה, ואליו נסע דניאל. "כוח התפילה", אמר איציק ויפליך.
"אנשים חושבים שצריך לכוון ל'תיקון' או לפרק מסוים בתהילים, אבל זה לא נכון. כל מה שבא מהלב יש בו כוח אדיר. אני קיבלתי החלטה שיהיה בסדר. אני מתמקד בדבר אחד, רק שיהיה טוב. דניאל יחזור בריא ושלם, ואפילו טוב יותר. את כל המחשבות השליליות אני זורק הצדה. אני מנסה להתרכז רק בזה. מנסה, כי אני לא תמיד מצליח. מחשבות אחרות כל הזמן קופצות. אבל זה מבחן".
ביום חמישי שעבר, בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים, צלצל הטלפון בבית משפחת ויפליך ברמת בית שמש. איציק היה בהפסקת צהריים. יש לו עסק לאספקת אוכל סיני. גם תמר הייתה בבית. היא זוכרת שענתה לטלפון.
על הקו אידה ויפליך, אמא של איציק. דניאל היה אצלה באותו זמן בחופשה בקיבוץ. "שמעת? ", אמרה אידה לתמר, פעמיים, "שמעת? ". " שאלתי אותה'שמעתי מה?'", משחזרת תמר."' קיבלתי טלפון מציון', אמרה ,'נהג האוטובוס. ירו על האוטובוס. הילדים נפצעו. הם בדרך לבית חולים'".
"בבת אחת", אומר איציק, "התהפכו החיים. בדקה". הוא הדליק רדיו לשמוע חדשות. "הודיעו שילד בן 13 נפצע, והוא במצב קריטי. הייתי בטוח שהאוטובוס היה מלא ילדים ודניאל רק אחד מהם. הוא לא בן 13. הייתי רגוע. מפני שאתה אף פעם לא חושב שזה יקרה לך. אתה תמיד חושב שזה יקרה, אולי, למישהו אחר. לא ידעתי. הפעם זה קרה לנו. הפעם זה קרה לילד שלי".
איציק ויפליך נולד וגדל בקיבוץ רוחמה. אחרי הצבא נסע להונג קונג. חי שם הרבה שנים. למד אמנויות לחימה והתמחה בקונג פו. דניאל, הוא מספר, עד שנפצע, על אף
כשהיה בהונג קונג, הכיר את תמר. שם גם חזרו בתשובה. אחר כך כשדניאל כבר נולד והיה בן שנתיים, החליטו לעלות לישראל. גרו בירושלים, ואחר כך עברו לרמת בית שמש. יש שם קהילת אנגלוסקסית גדולה. תמר השתלבה בה בקלות, גם הילדים. "קיבלתי החלטה", סיפר השבוע איציק, "כשחזרתי בתשובה, שאני ממשיך בקשר עם כולם. אני גם לא מחזיר בתשובה אף אחד".
דניאל , אמר, גדל על הבסיס הזה. "זה לא פשוט", הוא מודה. "אני יכול לעמוד בקשר החזק שיש לי עם העולם החילוני, אבל ילד קטן? יש בזה מידה מסוימת של סיכון. אנחנו לקחנו את הסיכון הזה. אם נותנים לו חינוך מסוים, ובאים למשל לקיבוץ לשבת, וזה בגיל צעיר, אז זה מעלה המון שאלות. דניאל שאל, ואנחנו הסברנו. עכשיו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא נסע לבד לקיבוץ. עד אז הוא היה בפיקוח שלנו. שלא יחזור מבולבל".
איציק סיפר לי סיפור על דניאל. "באחת הפעמים פגשנו חבר קיבוץ ותיק. נכנסו אליו לביקור, ודניאל באופן טבעי, בכניסה, חיפש את המזוזה. ואין מזוזה. לא הייתה. דניאל לא אמר שום דבר. כאילו לא חיפש. לא לבייש. ואז כנראה הבן אדם, לא דיברתי איתו, זה כל כך נגע לו. הלך וקנה מזוזה".
דניאל למד בישיבת "היכל התורה" במושב מחסיה. ישיבה שבה לומדים רק לימודי קודש. נחשב "עילוי". מאיר פנים, אדיב, עדין וטוב לב. ילד של אמא. בפורים האחרון הזמין אחד הרבנים בישיבה את בני הזוג ויפליך לשיחה. "נשמה שלא רואים בעולם", מצטטת תמר את דברי הרב על דניאל, "יותר מדי נשמה. טוב מדי בשביל העולם הזה".
"הוא אמר לי,'הבן שלכם לא שייך לדור הזה'", מספר איציק, "'הוא מיוחד גם בין ילדי הישיבה. אתה מדבר אליו, תמיד הוא הולך עם העיניים למטה'. בגלל זה, גם בישיבה כולם המומים. דניאל, הם אומרים, זה האחרון האחרון שמגיע לו דבר כזה".
ביום שני, לפני קצת פחות משבועיים, ראש חודש ניסן, יצא מהישיבה לחופשת "בין הזמנים". ביום שלישי הסיעה אותו תמר לקיבוץ רוחמה. היה אמור לחזור לשבת הביתה. "שכן של אמא שלי, ציון, הוא נהג האוטובוס שבו פגע הטיל", אומר איציק. "מכיר את דניאל מגיל אפס. בכל פעם שאנחנו באים לקיבוץ, הוא הולך אליו. ציון לקח אותו לסיבובים באוטובוס, ימי כיף". ביום חמישי, היום שבו התהפך הכל, קם דניאל בחמש וחצי בבוקר. נסע עם ציון לראות כדורים פורחים.
הוא היה מאושר. אחר כך חזר לקיבוץ. אז גם דיבר בטלפון עם תמר בפעם האחרונה. "בדיוק אכל צהריים עם סבתא", היא משחזרת. "אמרתי לו,'קמת מוקדם. לך תנוח'. הוא אמר 'אמא, אני לא עייף'".
זה היה בסביבות השעה אחת או שתיים בצהריים. ציון בדיוק הגיע ואמר שהוא יוצא באוטובוס לסיבוב. 20 דקות. דניאל יצא איתו. הורידו את הילדים בנחל עוז, והוא נשאר לבד באוטובוס עם ציון. נסעו חזרה לקיבוץ. האוטובוס, זה האוטובוס שנפגע מהטיל, חנה תמיד קרוב לבית של אידה. סבתא של דניאל.
בדרך, סמוך לקיבוץ סעד, קרתה הפגיעה. טיל נ"ט פגע בחלקו האחורי של האוטובוס. הרסיסים פגעו בראשו של דניאל. הוא הובהל לבית החולים סורוקה. ציון עדכן את אמו של איציק. היא התקשרה ודיברה עם תמר. "לא נבהלתי", אומרת תמר. "חשבתי'או-קיי, הילדים נסעו לבית חולים', לא הבנתי שזה רק דניאל.'הם בטח הולכים לצ'ק אפ כללי', לראות שהכל בסדר".
התארגנו ויצאו לדרך, לסורוקה. איציק נהג. "כמו מטורף", הוא אומר. בדרך התקשרה אליו העובדת הסוציאלית של בית החולים. "היא אמרה לי", הוא מספר,"' אני מחכה לכם'. הבנתי שזה רציני. לתמר לא סיפרתי. מפני שהייתה לי תקווה".
תמר : "אני זוכרת שנכנסנו. אמרנו,'אנחנו ההורים של דניאל ויפליך, הילד שנפצע'. כולם הסתכלו זה על זה. קראו לעובדת הסוציאלית. היא הסתכלה בי, והיו לה דמעות בעיניים. זהו. הבנתי הכל".
הרופא שקיבל את דניאל במיון יצא אליהם. דניאל כבר היה אז בחדר ניתוח. "הוא אמר,'קיבלנו את דניאל במצב קשה מאוד, אבל הצלחנו לייצב את מצבו'", אומר איציק. "נרגעתי. אחרי 30 או 40 דקות נגמר הניתוח. המנתח יצא אלינו.'המצב', אמר לנו,'מאוד מאוד קריטי' ו' צריך נס'".
ככה נראים חיי משפחה אחת שבנה נפצע אנושות מפגיעת טיל בראשו. אין יום ואין לילה. אין שבת, וגם חג לא יהיה. בתם בת 13 ברמת בית שמש, והם בבית החולים ליד מיטת בנם. רבנים מגיעים אליהם לברך. מתקשרים מכל העולם. מגיעים גם שרלטנים. הם מקבלים את כולם בנימוס, בסבר פנים יפות. בעצת הרב דוד בצרי הוסיפו לדניאל שם. רפאל.
"מאז שהגענו לכאן, אנחנו צמודים לדניאל", אומר איציק. "לא יודעים אפילו איזה יום היום. בהתחלה גם לא אכלנו. לא שתיתי. כלום. איך אפשר לאכול ולשתות, והילד ככה שוכב? עכשיו קצת אוכלים. ישנים בקושי. מנסים לא לבכות. כי אסור. צריך לחשוב רק טוב".
מה קרה בדיוק, הכל סיפרו להם, אבל להם אין כוח לשמוע. הם לא עסוקים בזה, גם לא בחמאס. "מי שיורה על אוטובוס של ילדים הוא פחדן", אומר איציק, "מה הוא עשה? בסך הכל ילד שנסע לבקר את סבתא שלו. אמא שלי ניצולת שואה, היא אומרת'רדפו אותי בתור ילדה כי אני יהודייה. עברתי גיהינום. כמה שמחתי שיש לנו מקום משלנו ועכשיו רודפים את הנכד שלי, כי הוא יהודי? ".
שיתפללו , הם מבקשים. כולם, למען רפאל דניאל אריה, בן תמר. הבן שלהם. "אנחנו מסתכלים עליו", אומר איציק. "הוא שוכב ולא זז. הוא מחובר לכל המכשירים, אבל זה אותו דניאל שלנו. זה הילד שאנחנו מכירים. הוא לא השתנה. אני אומר לו,'דניאל, אתה יודע, זה חודש ניסן. ניסן הוא חודש של נסים. אל תדאג, כבר היו נסים, ויקרו עוד נסים בעתיד. ילד, תראה שיקרה לך נס".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם