מה נשתנה הלילה ההוא: חזרה לזירת התופת במלון פארק
תשע שנים חלפו מאז הפיגוע הקטלני במלון פארק בנתניה. מה עבר מאז ליל הסדר ההוא על משפחות ההרוגים, איך נראים החיים החדשים של הפצועים, איזה פרס קיבל השבוע המחבל שתכנן את הטבח וכיצד הצליח המלון להשתקם. בחזרה אל זירת התופת
פניו חמורות הסבר של המבזקן לימדו כי משהו נורא קרה. ואכן, בקול סדוק דיווח המבזקן כי מחבל פלסטיני חדר לחדר האוכל של מלון פארק בנתניה שהיה מלא באדם ופוצץ את עצמו. אווירת החג התפוגגה באחת.
בתום שעות של דיווחים שוטפים מזירת התופת, התבררו ממדי האסון: 30 הרוגים ו-140 פצועים. התמונות של חדר האוכל המנותץ ומפות השולחן המוכתמות בדם ריצדו שוב ושוב על המסך ולימים נצרבו בתודעה הציבורית כתמונות מליל הטבח. יומיים לאחר הפיגוע, החליטה הממשלה בראשותו של אריאל שרון לצאת למבצע חומת מגן, מבצע שנועד לבלום את גל הטרור שהשתולל באותם ימים במדינה.
תשע שנים עברו מאז ליל הדמים ההוא, ונדמה כאילו התרחש אתמול. ההלם והכאב ממשיכים להדהד. גם חיסולו של אחד ממתכנני הפיגוע, קייס עדואן, ותפיסתו של שותפו, עבאס סייד, לא תרמו לתחושה של סגירת מעגל. אגב, השבוע, בעיתוי כנראה מתוכנן, רגע לפני ליל הסדר, העניקה הרשות הפלסטינית תעודת הוקרה למשפחתו של המחבל סייד, שנשפט ל-29 מאסרי עולם.
המעשה הזה היה בבחינת זריית מלח על פצעיהם של בני משפחות הנפגעים. "אחרי אירוע כזה, החיים מקבלים פרופורציות", אומר גלעד חממי, בנו של עמירם חממי, מי שהיה מנכ"ל מלון פארק ונהרג בפיגוע. "הכול השתנה, אבל אנחנו חייבים להמשיך לחיות".
שעות ספורות לפני הפיצוץ שחירב את המלון עד היסוד, התכונן המנכ"ל חממי לארח את מאות האורחים שהיו צפויים להגיע ולחגוג את ליל הסדר. המלון, הממוקם בלב הטיילת בעיר, ערך מדי שנה ארוחת סדר חגיגית לאורחים רבים, ולחממי היה חשוב להשגיח מקרוב על ההכנות. "המלון היה הבית השני עבורנו", אומר הבן גלעד חממי.
באותה תקופה, כאמור, שטף גל טרור את המדינה. מחבלים מתאבדים פוצצו עצמם באוטובוסים ובמסעדות, וחממי חשש שמשהו נורא עלול לקרות גם במלון שלו.
ערב החג הוא התראיין
בערב ליל הסדר קיבל חממי את פני האורחים באופן אישי. בעודו מלווה אורחת שהתקשתה בהליכתה, חדר למלון המחבל חגור בחגורת נפץ ופוצץ עצמו במרכז חדר האוכל. חממי נפצע באורח אנוש. הוא היה מחוסר הכרה במשך 36 שעות עד שמת על שולחן הניתוחים.
גלעד ואיתי, שניים מבניו של עמירם, החליטו להנציח את אביהם. בשנת 2003, שנה לאחר הפיגוע, הם הקימו את "עמותת עמירם", המסייעת לנזקקים. "ביקשנו להמשיך את פועלו של אבינו שהיה ידוע בטוב לבו ובמסירותו למען הקהילה בנתניה", מספר גלעד.
"ההתנדבות טבועה אצלנו במשפחה. זה התחיל מסבא שלי וזה עבר לאבא. רק אחרי המוות שלו גילינו בעצם את כל הדברים הטובים שהוא עשה למען אנשים. החלטנו להקים את העמותה בשביל שכולם יידעו על הדברים שהוא עשה. העמותה פועלת בכל השנה ועוזרת לנזקקים. בחגים אנחנו מחלקים 300 חבילות למשפחות נזקקות. מלון פארק הוא עסק משפחתי. רוב המשפחה שלי עדיין עובדת בו".
מי שמנהל כיום את מלון פארק היא קורין חממי, אלמנתו של עמירם. פנינו אליה השבוע כדי לשמוע מה עבר עליה מאז הלילה ההוא וכיצד הצליחה להמשיך בחייה. קבענו להיפגש ביום שני בבוקר, אולם זמן קצר לפני הפגישה היא התקשרה כדי לבטל אותה. "די, זה היה ואני לא רוצה להיזכר בזה יותר", אמרה בקוצר רוח. "הפיגוע הזה נדוש, בכל פעם שאני נזכרת בו הוא עושה לי רע".
"אני יכול להבין את אמא", אומר הבן גלעד. "היא עדיין עובדת במלון, וברור שהעובדה הזאת משפיעה עליה. בעבר החיים שלנו סבבו סביב מלון פארק. כל האחים העברנו שם את הילדות. עבדנו בקיוסק של הבריכה. הבאנו חברים והכרנו את האורחים. היום זה כבר שונה".
באותו ערב שהתרחש הפיגוע אניה יישביין הייתה המלצרית. היא הצליחה לשרוד את הפיצוץ, אולם נותרה מרותקת לכיסא גלגלים. תשע שנים אחרי, והיא עדיין נזקקת לטיפולי פיזיותרפיה. חרף מגבלותיה, היא החלה לרקוד ריקודים סלוניים לנכים ונכללת בנבחרת ישראל. "אני רוקדת וזה מה שעושה לי טוב", היא אומרת. "חמש שנים בערך אני רוקדת בנבחרת, וזה ממלא אותי. יש לי בן זוג שעומד במהלך הריקודים ואני על הכיסא".
את האוכל שהגישה אניה לאורחים בחדר האוכל הכין השף של המלון, ארקדי ויזלמן. דקות לפני שהמחבל המתאבד פוצץ עצמו, ויזלמן ירד למחסן, וכך ניצלו חייו. כששמע את הפיצוץ מיהר לעלות לחדר האוכל וסייע בטיפול בנפגעים ובפינויים מזירת התופת.
"חייו ניצלו בנס באותו ערב", אמר השבוע אחד מבני משפחתו. אך מהגורל האכזר, כך נראה, לא ניתן לברוח. שלושה חודשים לאחר האירוע במלון פארק, מצא ויזלמן את מותו בפיגוע שהתרחש בשוק העירוני בנתניה. "זה פשוט גורל אכזרי. כאילו שנכתב בשמים שארקדי צריך למות", אומר בן משפחתו. אי-אפשר להבין איך אדם ניצל מפיגוע אחד ומת בפיגוע אחר. זה דבר בלתי נתפש".
בין האורחים הרבים שגדשו את חדר האוכל במלון באותו ערב הייתה גם משפחת בן-ארויה. בפיגוע איבדה המשפחה את אביה שמעון, שהיה בן 45 במותו. שרי, בתו, נפצעה באורח קשה מאוד. היא פונתה לבית החולים רמב"ם בחיפה ולאחר חודש של אשפוז, הועברה להליך שיקום ממושך בבית לוינשטיין ברעננה.
"אמרו לי שהייתי בין החיים למוות", היא משחזרת השבוע. "שבועיים הייתי מחוסרת הכרה לחלוטין ושבועיים ערה לסירוגין. באותה תקופה עליתי במשקל והגעתי ל-100 קילו. בהתחלה לא הצלחתי לדבר. עבדו איתי לאט-לאט כדי להשיב לי את יכולת הדיבור. המטפלות ישבו ליד המיטה ולימדו אותי להגיד את כל המילים מחדש: 'אבא', 'אמא'. מילים שכל ילד יודע".
שרי, חיילת בשירות חובה בעת הפיגוע, לא ויתרה. היא שבה לצבא כמתנדבת ושירתה כקצינת נפגעים בחיל האוויר. שם הכירה את דן חלוץ, שהיה מפקד חיל האוויר ולימים הרמטכ"ל. חלוץ ליווה את שרי בתהליך השיקום, ביקר אותה בבית לוינשטיין ועד היום שומר על קשר עימה. בשנה שעברה הוענק לה אות גיבורת ישראל בכנס ירושלים.
"שרי הייתה פקודה שלי, אם כי לא הכרתי אותה אז באופן אישי", סיפר השבוע רא"ל במיל' חלוץ. "אני זוכר שב-2002, בעודי יושב סביב שולחן הסדר באחד הבסיסים של חיל האוויר, קיבלתי הודעה על הפיגוע במלון פארק ומכאן והלאה הדברים התגלגלו.
"הלכתי לבקר אותה לראשונה בבית החולים כמפקד חיל האוויר, ומאז שמרתי איתה על קשר לכל אורך תקופת ההתאוששות שלה. עד היום אני מטפל בשרי ועוזר לה במגעים מול המוסדות. אני מבקר אותה בבית, ואני נפגש מדי פעם על בסיס חברתי גם עם אמא שלה".
כשחלוץ מתבקש לספר על הקשיים ששרי נאלצה לעבור בדרך לשיקום, הוא מתמלא כבוד והערכה. "היא הקסימה אותי בזכות הנחישות שלה להילחם ולנסות לשקם את עצמה. לאחר שהיא התאוששה וחזרה לתפקד, אני טיפלתי בחזרתה לשירות הצבאי. אני חושב שהביקורים שלי אצלה בהיותי מפקד חיל האוויר הועילו למורל שלה. היא נטעה בי אנרגיות להמשיך ולפעול נגד הטרור.
כשהיא עברה לגור לבדה והלכתי לבקר אותה, כל כך התרגשתי לראות את הילדה אופה עוגה ומנסה לתפקד כבעלת בית. זה היה תענוג לראות אותה עצמאית ועומדת בזכות עצמה".
כשחלוץ כתב את ספרו "בגובה העיניים", הוא הקדיש בו קטע נכבד לשרי. "היה לי מובן מאליו להכניס את שרי לספר", הוא אומר. "כתבתי עליה כי היא חלק ממני. זה אירוע שמאוד-מאוד השפיע עליי. המפגש הזה עם שרי והליווי שלה. אני זוכר שכשסיימתי את תפקידי כמפקד חיל אוויר, שנתיים לאחר הפיגוע, שרי עלתה על הבמה בטקס וקראה דברים שהיא כתבה. היא עשתה
את זה בצורה כל כך מרגשת וסחטה דמעות מהרבה אנשים".
נמרוד וידר לא ישכח לעולם את ליל הסדר של תשס"ב. הוא לא ישכח איך נולדה ההחלטה של משפחתו לקיים את ליל הסדר במלון פארק. "סבתא הגיעה לגיל שהיה קשה לה להכין את ארוחת ליל הסדר עבור כולם, וכאשר היא שמעה שבמלון פארק בנתניה מארגנים ליל סדר, כולם במשפחה החליטו ללכת לשם".
וידר עצמו חגג את ליל הסדר עם חבריו בקהילה היהודית בפולין, שם התגורר במשך שש שנים וניהל עסק. למרות המרחק הגיאוגרפי, היה קשור למשפחתו בארץ והיה עמם בקשר רציף. כשהסתיים ליל הסדר בפולין, התקשר לווידר אחד מחבריו וסיפר לו שהיה פיגוע בנתניה. "חשבתי שזה מוזר", הוא אומר. "איך זה יכול להיות שאבא לא התקשר לספר לי שהיה פיגוע והכול בסדר? הוא הרי מעדכן אותי תמיד אחרי כל פיגוע שקורה בארץ".
כשהבין שקרה משהו נורא, על המטוס הראשון והגיע לארץ. אז התבשר כי שלושה אביו זאביק ואחותו נהרגו בפיגוע. גם אבי בקרמן, שהיה חברה לחיים של אחותו האחרת של וידר, גיל-לי, מצא את מותו. שאר בני המשפחה נפצעו בדרגות שונות. עם נחיתתו בשדה התעופה בן-גוריון, הוא קיבל את הבשורה המרה.
"ברגע שראיתי את הקצין מתקדם לעברי כבר ידעתי מה קרה. הוא היה החותמת לכך שהחששות שלי היו מוצדקים. לאחר אותה שיחה עם הקצין, הלכתי לפגוש את אמי. כולה הייתה כוויות. מבחינתי, זה היה הרגע הכי קשה שידעתי בחיים. אבא שלי כל הזמן היה אומר לי להתכונן למצבים כאלה. הוא תמיד אמר שבמצבים קשים קיימות שתי אפשרויות: להתמודד או לברוח. אני בחרתי להתמודד. בדיוק כמו שאבא היה עושה".
גיל-לי , אחותו של נמרוד, איבדה בפיגוע לא רק את אהבת חייה, אלא גם את אחת מעיניה. עד היום היא סובלת מפגיעות פיזיות ונפשיות. "אבי היה בן זוגה של גיל-לי במשך יותר משבע שנים והפך אצלנו לבן משפחה", מספר נמרוד.
"אין הבדל גדול בינו לבין סיוון, שניהם אחים שלי ואת שניהם אהבתי. בדרך לליל הסדר התווכחו גיל-לי ואבי על תאריך החתונה. יש משפט שאומר, אתה מתכנן והגורל צוחק לך בפרצוף. גם השנים שעברו מאז לא העלימו את הכאב. הזיכרונות עולים וצפים במיוחד בכל ליל סדר. התמונות עולות בראש, ואתה משחזר מה שהיה אז. מבחינתנו, ליל הסדר ייזכר לעד כאירוע הכי טראומי בחיים. בכל פעם שמתקרב ליל הסדר, אנחנו נכנסים לדריכות".
בשער מלון פארק עמד בערב הפיגוע ולרי אלחננוב. "חברת האבטחה שלחה אותי באופן חד פעמי למלון כדי להחליף את המאבטחים הקבועים ודווקא במשמרת הזאת קרה האסון", הוא נזכר.
"אחרי הפיגוע היו לי רגשות אדם כי לא הבחנתי שהמחבל נכנס למלון עם חגורת נפץ. המשטרה קבעה כי לא הייתי אשם. הורו לי לסייר בין שלוש הכניסות של המלון אחת לשעה, דבר שאילץ אותי לעזוב את הכניסה הראשית למשך עשר דקות בכל פעם. זה נראה לי קצת כמו חוסר אחריות, אבל אלה ההוראות שקיבלתי. נחקרתי במשטרה ושם אמרו חד משמעית שאין לי אשמה בפיגוע".
לאלחננוב נדרשה תקופה ארוכה כדי לחזור לשגרת חייו. "בשנים הראשונות שלאחר הפיגוע לא הצלחתי לישון בלילה. האירועים מאותו לילה הופיעו בראשי בלי הפסקה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. היום, ברוך השם, המוח שלי הרבה יותר שקט, למרות שאני לא יכול לשכוח את מה שהיה".
רוב הנפגעים בפיגוע היו תושבי נתניה. עובדה זו הכבידה על עובדי העירייה, שמלאכת התמיכה והסיוע לנפגעים נפלה על כתפיהם. ראש העירייה, מרים פיירברג, לא יכולה לשכוח את מה שהיה באותו לילה. היא הגיעה לזירת הפיגוע זמן קצר לאחר התרחשותו.
"האירוע במלון פארק היה הקשה ביותר מכל הפיגועים שהיו בעיר עד אותו יום", קובעת פיירברג. "במהלך שש שנים קשות מנשוא שבהן פקדו פיגועים את עירנו נתניה, הגעתי לכל הזירות, חזיתי במראות קשים, כואבים, קורעי לב.
"האירוע הקשה ביותר היה בליל הסדר במלון פארק. לעולם לא אשכח את המראות, הצעקות, הריח, הפצועים והמתים. לא אחת, המראות חוזרים ומרצדים מול עיניי. הימים שביליתי בבתי הקברות, לוויה אחר לוויה, תוך שאני מספידה כל אחד מקורבנות הטרור האכזרי הזה. רק האהבה שזיכיתי לה מתושבי העיר, שהעניקו לי את תעצומות הנפש, סייעה לי להמשיך בתפקידי".
חנה חקאק, ששימשה באותה תקופה כאחראית על הטיפול בנפגעי טרור מטעם העירייה, המשיכה לשמור על קשר הדוק עם המשפחות השכולות ועם הפצועים גם לאחר שיצאה לפנסיה. "מאז ליל הפיגוע הייתי צמודה אל הנפגעים ומשפחותיהם", היא מספרת. "עכשיו מתחילה תקופת האזכרות, ואני משתדלת להגיע לכל אזכרה. באותה תקופה לילות שלמים לא ישנתי. הייתי טרודה במחשבות על ההרוגים ובני משפחותיהם. השתדלתי להשיג עבורם כל דבר אפשרי".
חקאק מספרת כי חודשים לאחר הפיגוע, נפגעים רבים נקלעו למצב כלכלי קשה בגלל הליכים ביורוקרטים שנקט הביטוח הלאומי. "רק נפגעים שידעו מה בדיוק מגיע להם קיבלו במהרה את הכסף שמגיע להם", היא אומרת. "אנשים שלא ידעו את זכויותיהם, לא קיבלו כלום. אחרי שנכנסתי לתמונה, כולם קיבלו את מה שמגיע להם. היום, תודה לאל, כמעט כל הנפגעים משוקמים. מובן שכל פיגוע מחזיר אותם לערב ההוא. כל פיגוע מפר את שלוותם ומכניס אותם ללחץ".
בדומה לנפגעים ששרדו את הפיגוע, גם מלון פארק הצליח להשתקם מאז הלילה ההוא. זר לו ייקלע למלון בימים אלה, לא ינחש לעולם כי במקום התרחש פיגוע הרסני. עם זאת, נראה כי כמו אצל אותם נפגעים גם אצל אנשי המלון הצלקות טרם הגלידו. כשביקשנו לשמוע מה עבר על המלון לאורך השנים ועד כמה השפיע הפיגוע על תפקודו, לא רק המנכ"ל חממי בחרה להתעטף בשתיקה אלא גם אנשי הצוות שלה.
כשפנינו למחלקת ההזמנות כדי לשאול על התפוסה בערב ליל הסדר, נאמר לנו כי אין חדרים פנויים למעט יומיים במהלך חול המועד. "אני מצטער, הכול מלא", אמר נציג ההזמנות במלון.
אתה יכול להגיד האם האבטחה כיום יותר קפדנית מאז ליל הפיגוע ב-2002?
"בוודאי אדוני, אנחנו מחויבים על פי חוק".
אנשים לא מביעים חשש לבוא אליכם?
"עברו שמונה שנים מאז הפיגוע. גם במקומות אחרים היו פיגועים. אנחנו חיים במציאות שונה לגמרי, לא כמו באירופה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם