ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

הרוצח עדיין מסתובב חופשי, ניצולי הברנוער לא ישנים בלילה

כמעט שנתיים אחרי הרצח בברנוער, מועדון המפגש של הנוער ההומו-לסבי בתל אביב, והיורה עדיין לא נתפס. אמא של ניר כץ ז"ל מעדיפה להעביר מסרים של טוב ואהבה ולא לדרוש נקמה, אבל הנערים והמדריכים שניצלו עדיין מפחדים מכל דמות שעוברת ברחוב. העיקר שהשר לביטחון פנים ממשיך להודיע שהמשטרה מחכה למפגע בפינה

שנה שלמה אחרי הרצח בברנוער, אנה לא הצליחה להירדם בלילות. "פחדתי שהרוצח ייכנס אליי הביתה. הזזתי את המיטה שלי כך שתהיה סמוכה לדלת. אם הרוצח ייכנס אלינו הביתה עם אקדח וירצה להרוג אותי, אני אהיה האדם הראשון שהוא יפגע בו, והוא לא יצטרך לחפש אותי ולהיתקל באמי ובאחים שלי ולהרוג אותם לפני שהוא מגיע אליי".
 
ב-1 באוגוסט 2009 נהרגו ניר כץ וליז טרובישי, ו-11 אחרים נפצעו, כשאדם חמוש נכנס לברנוער, מקום מפגש של נוער הומו-לסבי בתל אביב, וירה בנערים ובמדריכים שהיו במועדון. כמעט שנתיים עברו והרוצח עדיין לא נתפס. אנה, תלמידת כיתה י"ב, חיה בחרדה. "אני פוחדת ללכת בלילות בעיר שלי. אני אחוזת חרדה שהוא יבוא אליי עם אקדח. כשמישהו מתחיל לשאול אותי שאלות על הפיגוע, אני חוששת שזה הרוצח או מישהו מטעמו ולא מסכימה לענות".

היא התחילה להגיע למפגשים בברנוער חצי שנה לפני הרצח. "ידיד המליץ לי להצטרף אליו. בפעם הראשונה שהגעתי לשם לא היה לי מושג לאן הולכים. מבחוץ לא ראו כלום, שמעתי מוזיקה שקטה בוקעת מבפנים, זה נראה מקום כל כך בטוח ופתוח ומקבל, שונה מאוד מהמקום שאני באה ממנו".

באותו מוצ"ש ארור היא הגיעה כהרגלה לברנוער. דקות אחדות לפני שהרוצח פתח בירי היא יצאה מהמועדון כדי להתקשר לסבא שלה, שחיכה לה בביתו בתל אביב וכשחזרה פנימה ראתה בכניסה את הרוצח עם נשק ביד. הוא פתח בירי, אנה נפצעה ביד.

"בדקות הראשונות הייתי בטוחה שהכל בצחוק, שהוא יורה פיינטבול והדם זה הצבע של כדורי הפיינטבול. הייתי נשארת לעמוד ליד הבר לולא ידיד שלי גרר אותי לאחד החדרים. נצמדנו לקיר, הוא אמר לי שנפגעתי. ביקשתי ממנו שישמור על שקט כדי שהרוצח לא יבוא בעקבותינו. לא הבנו מה קורה, הכל קרה כל כך מהר. אחד המדריכים ביקש מאיתנו לעזור לפצועים. הסתובבתי במועדון שטוף הדם ולא ידעתי מאיפה להתחיל".

אנה מתקשה להבין איך הרוצח עדיין לא נתפס. "משהו כאן לא עובד נכון. קשה לשמור על אירוע כזה בסוד. מתישהו הוא יספר את זה לפחות לאדם אחד. השאלה מה האדם הזה יחליט לעשות עם המידע. אני גם לא מבינה למה לא תפסו אותו אחרי שהוא יצא מהברנוער. שם הייתה הפאשלה הראשונה".

צו איסור פרסום מוטל על פרטי הפרשה, שנחקרת ביחידה המרכזית של מרחב תל אביב, בסיוע השב"כ. שלושה ימים אחרי הרצח כתבה אחת החוקרות בתיק הודעה בפורום הקהילה באינטרנט וביקשה מידע ממי שהיה עד לשיחות טלפון מוזרות או להתבטאויות חריגות. כל מי שהיה במועדון נחקר כמה פעמים, מצלמות האבטחה בבתי עסק בסביבתו נבדקו.

"אני מאמין שהרצח יפוענח", אמר דודי כהן, מפכ"ל המשטרה. שלושה חודשים אחרי הרצח נדמה היה שהפרשה פוענחה, כשיעקב טייטל נעצר בשכונת הר נוף בירושלים כשהוא תולה כרוזים שהיללו את הרוצח. "אחד מהאבירים הקדושים של ה', הדוב השחור, הרג שני סדומאים והציל את העם הקדוש שלנו מחרון אף ה'", נכתב בכרוז. טייטל הודה ברצח אולם לא הכיר את הפרטים המוכמנים מזירת הרצח והמשטרה הגיעה למסקנה כי הוא אינו הרוצח. לפני כחצי שנה המשטרה הודיעה שמספרם של החשודים צומצם וכי היא קרובה לפענוח, אולם עד היום הרוצח לא נתפס.

כולנו נרגיש בטוחים יותר כשיתפסו אותו, אומר חן לנגר, 24, סטודנט למדע המדינה ולתקשורת ועוזר לדובר משרד המשפטים שהיה באותו ערב המדריך האחראי בברנוער. "המחשבה שאי שם מסתובב רוצח שלא נתפס היא מחשבה מפחידה. הפחד נמצא בתוכי. הרוצח יכול להיות כל אחד. אני רואה אותו בדמיוני אבל בגלל צו איסור הפרסום אני לא יכול לתאר אותו".

לנגר נפצע בשתי רגליו. כמה שעות לפני כן הוא פתח את המועדון כמדי שבת והכין את המשחקים על השולחנות. "יחד עם המדריכים האחרים סידרתי טאקי וסנוקר, ולאט לאט בני הנוער הגיעו, היו גם כמה בני נוער חדשים, הראינו להם את המועדון, הסברנו להם שזה מרחב מוגן, שהם יכולים לפגוש שם חברים בני גילם והמדריכים שעברו הכשרה הם אוזן קשבת".

כמה דקות לפני שהרוצח נכנס למועדון לנגר יצא מהמתחם המרכזי לפינת העישון, "ופתאום שמעתי בומים. חשבתי שילדים מפוצצים נפצים אבל אז נתקלתי באדם שמכוון אליי נשק. נפלתי על הרצפה, לא הבנתי מה קורה סביבי, הייתי חסר אונים אבל עליתי צולע על רגל אחת להזעיק עזרה. למעלה היו כבר אנשים ששמעו את הרעש ופינו אותנו".

קשה לחזור לחיים אחרי אירוע כזה, אומר לנגר. "ביום שאחרי אתה פוחד לצאת לרחוב, כל רעש קטן נדמה לך כאילו מנסים לרסס אותך. חוויתי את זה אפילו חצי שנה אחרי האירוע כשבסרט פעולה ישבתי קפוא כולי והידיים רעדו ולא הצלחתי להוציא מילה מהפה".

היה קל יותר להתמודד עם הפחד אם הרוצח היה נתפס?
"ברור שהעובדה שהוא לא נתפס מחדירה פחד, אבל בשיחה אקראית עם הומופוב אני פוחד באותה מידה. העובדה שהוא לא נתפס הופכת את העולם למקום אפל ומפחיד אבל יש בעולם גם חלקים ורודים ושמחים. אפשר לראות את העולם דרך מי שירה בילדים, אבל אפשר לראות את העולם גם על פי מאות האנשים שניסו אחר כך לעזור וזאת הדרך הבריאה יותר לראות את הדברים".

"חלמתי על הרצח לא מזמן", אומר רזיאל מישקין, שנפצע בברנוער ברגליו ונותר בכיסא גלגלים. "חלמתי שמישהי שאני מכיר פגעה בי וסיפרה למה היא הגיעה למקום שהגיעה. הייתי רוצה שהרוצח ייתפס ויספר על התהליכים שהוא עבר. זה היה שופך אור על הרבה דברים. מפתיע שהוא לא נתפס. אני שומע סביבי פחד, אנשים מדברים על זה ופוחדים מהרוצח שעדיין מסתובב חופשי. התפיסה שלו לא הייתה מקלה עליי".

מישקין, שעבר שיקום ארוך, כותב בחודשים האחרונים ספר. "לנסוע באוטובוס בכיסא גלגלים", הוא כותב, "איזו חוויה מטלטלת. האוטובוס עוצר כל רגע ואני והכיסא שלי זזים אחורה וקדימה, מתנדנדים קצת מעלה ומטה. בארץ שלנו הוציאו ליין חדש של אוטובוסים שנועדו למנוע זיהום אוויר. עם ההתחדשות וההתחשבות בסביבה רק לחלק מהאוטובוסים יש גם התחשבות בנכים כמוני. זה באמת נפלא שמתחשבים בסביבה, אבל רגע, שכחתם אותי".

הברנוער הוקם ב-2005 על ידי האגודה לשמירת זכויות הפרט למען ההומואים, הלסביות, הטרנסג'נדרים והביסקסואלים. קשה להבחין במועדון מהרחוב. על שלט קטן נכתב "האגודה", בלי אף רמז לאופייה או לסוג המועדון, ועל הדלת שבמרתף אין סימני זיהוי. בשבוע שעבר, בשעת צהריים מוקדמת, המועדון הומה. כמה נערים מנסים למצוא תורמים לליל הסדר שייערך בקהילה, נער מבקש הצעות מחיר לפסנתר חדש.

שאול גנון, המייסד והמנהל של המועדון מיומו הראשון, אומר שמאז הרצח מספרם של בני הנוער המגיע לאירוע הושלש. "לפני הרצח הגיעו לכאן בכל מוצאי שבת כ-25 בני נוער, היום מגיעים כ-80".

הוא לא היה במועדון בערב הפיגוע. "המדריכים אמרו לי שלא יקרה כלום אם לא אגיע שבת אחת. נשארתי בבית, ופתאום אחד המדריכים התקשר אליי ואמרו לי שיורים במועדון. הייתי בטוח שהוא צוחק עליי, אבל אז שמעתי ברקע יריות וצרחות". בתוך דקות ספורות הוא הגיע לברנוער וסייע בפינוי הפצועים.

"בשבילי, ברנוער זה מקום של קדושה", הוא אומר. "אלימות אסורה כאן, אנחנו מחנכים לקבלת השונה, יש פה נערים ערבים, נוצרים ויהודים, אנשים עם לקויות שונות, נכים עם כל מיני תסמונות, מקבלים פה את כולם. ליז טרובישי, שנהרגה בפיגוע, לא הייתה מהקהילה, אבל היא באה לכאן מפני שהיה לה פה טוב, קיבלו אותה, אהבו אותה. ודווקא במקום כזה של קבלה בוצע פשע שנאה שגרם לנו קודם כל לחשבון נפש.

"עד אז חיינו בבועה תל אביבית וחשבנו שכאן זה לא יכול לקרות. התעלמנו ממעשי האלימות שבוצעו בטרנסקסואלים, אמרנו שאולי הם התגרו. הרצח הפך אותנו למאוחדים ועד כמה שקשה להגיד את זה, הוא היה כרטיס הכניסה שלנו לקונצנזוס הישראלי, כשם שהפיגוע בדולפינריום היה כרטיס הכניסה של העלייה הרוסית. אנשים אמרו שהם לא אוהבים הומואים אבל לא צריך לפגוע בהם".
 
היו לזה גם השלכות על תקציבים?
"בכלל לא. שבוע אחרי הרצח היה אירוע גדול בכיכר רבין בתל אביב, וכולם נאמו נאומים יפים, וראש הממשלה בא לבקר במועדון, אבל בזה זה נגמר. מלבד השר בוז'י הרצוג, שהיה שר הרווחה וזה היה תפקידו, אף אחד לא התעניין בנו. האירוע לא נחשב לפיגוע טרור, הפצועים מקבלים סיוע מביטוח לאומי שמכסה רק אחוז זעום מהצרכים האמיתיים. גם בתוך הקהילה לא הצלחנו לאסוף תרומות. בשנה וחצי מאז הרצח אספנו רק 50 אלף שקל לתמיכה בפצועים ויש אצלנו בקהילה אנשים עשירים. אני לא יודע להסביר את זה, אולי קהות חושים".

העובדה שלא תפסו את הרוצח מגבירה את הפחד?
"יש חשש שיבוא מפגע אחר או אותו מפגע וירה. יש לנו שומר בכניסה ולפני שאנחנו פותחים את הדלת אנחנו מסתכלים באינטרקום. אני חושש נורא שהפיגוע הבא הוא עניין של זמן ואני חושב שזה יקרה במקום אחר, אולי באחד הברים שלנו. התחושה, למעלה משנה וחצי אחרי הרצח, קשה. היו אנשים שחזרו לארון, אחרים הסירו את דגלי הגאווה מהמרפסות. באירועים שלנו לא מניפים בלונים מפני שבלון שמתפוצץ מפחיד את כולם, לא מנגנים את השיר של קלי קלרקסון, 'ברייק אוויי', שהתנגן במועדון בזמן האירוע".

גנון לא בטוח שהרוצח ייתפס. "ככל שהזמן עובר זה קשה יותר. הפענוח תלוי במידע מודיעיני. בכל מקרה, לחלק מהפצועים זו תהיה נחמה קטנה מאוד. אני עצמי לא יודע אם ארצה למלוק לו את הראש או שאבקש ממנו שיגיד לי למה הוא עשה את זה, מאין כמות השנאה הזאת, למה הוא פגע בילדים שלי ובבית הכנסת שלי. אני מחנך כאן לסליחה אבל יהיה קשה לסלוח לאדם כזה".

"אם יתפסו את הרוצח הילדים והמשפחות שלהם אולי היו נרגעים", אומרת מור, מדריכה בברנוער שיצאה מהמועדון זמן קצר לפני הפיגוע ושבה בבעתה כשנודע לה על הרצח, "אבל אז הייתה נפתחת תיבת פנדורה אחרת וסערה ציבורית סביב השאלה איזה עונש מגיע לו".

איילה כץ, אמו של המדריך ניר כץ שנרצח באירוע, כבר חוותה שכול. ביולי 1990 נהרג רמי, בעלה, באסון צאלים א', שבו נהרגו חמישה חיילי מילואים מפגז צה"לי שנורה לעברת בטעות. איילה נותרה עם ילדיה ניר וחן ונישאה מחדש. לבעלה גילי שני ילדים, ונולדה להם בת משותפת.

"אחרי התאונה בצאלים הייתי ילדה בת 29 והייתי בטוחה שאם אבין מי עשה ומי יכול היה למנוע, יהיה לי קל יותר להתמודד עם מותו של רמי. ישבתי בכל הדיונים בבית המשפט, למדתי את החומר, ידעתי בעל פה את כל תורת הלחימה של חיל הרגלים, הייתי בטוחה שזה יעשה לי שקט. והנה עברו שלוש שנים והמשפט הסתיים, ואנשים קיבלו עונשים, וזה לא עשה לי שקט. אני מסתכלת 20 שנה אחורה ולא מבינה מה גרם לי ולאחרים להיצמד לדבר הזה של לדעת ולהבין. אולי זה היה מנגנון הגנה שהרחיק אותי מהתמודדות עם האובדן.

"חשוב לסגור מעגל אבל המציאות לא תשתנה אם הרוצח ייתפס. צר לי שלא ידעתי את זה לפני 20 שנה, אבל לומדים. היום אני יודעת שתפיסת הרוצח לא תרגיע את הכאב. אני הרי לא אשים את החיים שלי על הולד עד שהרוצח ייתפס, זה יכול לקרות בעוד 20 שנה או בכלל אף פעם לא. את הרוצח של ענת פלינר תפסו במקרה. ענת ואני השתתפנו יחד בקורס בלזלי קולג'. כל היום בילינו יחד בקורס ובערב היא נרצחה ואת הרוצח תפסו במקרה, רק כי הוא גנב טוסטוס. אי אפשר לשבת 20 שנה ולחכות למקרה כזה".

את רואה את דמותו של הרוצח בעיני רוחך?
"אני הולכת ברחובות תל אביב וחושבת שזה יכול להיות כל אחד. זו תעלומה גדולה. אולי הרוצח לא בארץ, אולי הוא מת. יש פה אי ודאות מוחלטת ואני לומדת לחיות איתה. מבחינתי, הרוצח לא נמצא במקום מרכזי. הילד שלי איננו וזה מה שמשמעותי בעיניי, ועם זה אני צריכה להתמודד".

איך?
"בחודשים הראשונים הגברתי את הפעילות בתהל"ה, קבוצת תמיכה של הורים לילדים הומואים ולסביות, היום אני כותבת. לשמחתי, הרצח לא נשכח. השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ מזכיר את האירוע כל הזמן. לפני כמה שבועות הוא אמר ש'או שמי עשה את זה יעשה טעות או שתהיה טיפת מזל'. זה מגוחך, מה, אתה סומך על המזל? אבל ברור לי שהמשטרה לא עזבה את זה והיא ממשיכה לחקור את המקרה. לא מעדכנים אותנו בפרטים אבל זה גם לא מעניין אותי יותר מדי, ולא בגלל אדישות וחוסר עניין אלא מפני שהתפיסה של הרוצח היא לא המהות בעיניי".

את ההודעה על האסון קיבלה כץ בביתה ברעות. "בת דודה של ניר התקשרה ואמרה שהוא פצוע קשה באיכילוב. נסענו לשם בלילה. מבית החולים שלחו אותנו למטה מחוז תל אביב של המשטרה. ישבנו שם ארבע שעות על הרצפה בלי סיוע. בעקבות המקרה הם שינו את הנהלים. בארבע לפנות בוקר נסענו לאבו כביר ושם קלטתי שזאת המציאות, שניר איננו.

"מהרגע הראשון לא הייתה תחושה של נקמה. התחושה הייתה לקחת טוב ואהבה ולהעביר את הלאה עם הכאב הבלתי נתפס. מסר של אהבה הרבה יותר משמעותי מבחינתי מכל דבר אחר ואני מניחה שזה גם מה שניר היה רוצה. הוא היה רוצה שאנשים יבינו שחשוב יותר לא לשפוט אנשים על פי נטייה מינית יותר מאשר לראות את הרוצח נתפס".

מהמשטרה נמסר שהרצח נמצא תחת חקירה מאומצת שלהם ושל השב"כ.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...