ראשי » מקומי » לא יאומן כי יסופר

ברוך שעשה לי נס: למה אנחנו מאמינים בנסים?

בבתי הכנסת ובישיבות, בטלוויזיה וברדיו, בשיחות סלון ובספרות מתחרים ביניהם ישראלים רבים בסיפורי נסים ונפלאות. מתברר שלתופעה יש שורשים עמוקים במסורת היהודית

את סיפור הנס הבא שמעתי בשעתו מרב ירושלמי, בימים שקוששתי נסים וסיפורים בסמטאות נחלאות. הרב עצמו שמע את הסיפור מקשיש ירושלמי שלא שמע אותו מאיש, אלא חווה אותו על בשרו.

נס שכזה, נס מיד שנייה, הוא הישג מופלא ביחס לרוב סיפורי הנסים והנפלאות שאותם אפשר ללקט. רובם ככולם מזכירים מרוץ שליחים שבו המקל מועבר מיד ליד, ובמקרה זה סיפור הנס מועבר מפה לאוזן. רק מעטים מהם מסופרים מכלי ראשון.

אלא שאף שסיפור הנס דנן הגיע אליי לא מפי הגבורה, הוא מהימן עליי כאילו שמעתי אותו מכלי ראשון, אולי משום שגדלתי בעצמי בבית שבו האמינו בניסיון של רבי מאיר בעל הנס, זה שלקברו בטבריה עולים רבים עד היום לרגל. סיפור הנס הזה מיוחס לבבא סאלי, מחולל הנסים מספר אחת ביהדות מרוקו ואולי ביהדות בכללותה במהלך המאה ה-20.

מעשה שהיה כך היה: לפני עלייתו לארץ ישב לבטח אותו קשיש ירושלמי, המככב בסיפור ששמעתי מפיו של אותו רב, במחוז תיפללאלת שבמרוקו, באזור מגוריו של הבבא סאלי. אותו קשיש נחשב אז מבוסס מאוד מבחינה כלכלית, ובבעלותו היו נכסים רבים - בעיקר שדות תבואה וממגורות חיטה.

יום אחד נקש על דלת ביתו שמשו של הבבא סאלי, וביקש בשם אדונו סכום כסף גדול לצדקה, ואף נקב בסכום המדויק שכמעט והפיל את האיש מכיסאו. "מטבעי לא הייתי אדם נדיב במיוחד", סיפר אותו קשיש לרב שהעביר לי את הסיפור.

"בגלל זה אמרתי לו שאין לי את הסכום שהוא מבקש. כשהשמש יצא מהבית נאנחתי אנחת רווחה, אבל כעבור שעה חזר שוב השמש ובפיו מסר חד-משמעי ותקיף:'סידנא )אדוננו( בבא סאלי דורש ממך לתרום לו לצדקה לאלתר סכום של. . .' התנצלתי באי נוחות ועניתי לו שאין באפשרותי לעמוד בדרישתו של הרב". 

הקשיש חשב לתומו שבכך ניצל ממה שנראה לכאורה כחמדנותו של הבבא סאלי, אבל כעבור זמן קצר, ובעקבות רשלנות של אחד מבני ביתו, פרצה דלקה בשדותיו וכילתה את ממגורות החיטה ואת כל הונו. הקשיש הבין שהבבא סאלי חזה את העתיד להתרחש, ביקש לבטל את רוע הגזרה ולהמירה בסכום גדול של צדקה. "אבל בבורותי הרבה סירבתי לבקשתו, ובכך המטתי אסון כלכלי על עצמי", סיפר הקשיש.

פעם נשאל הרב הראשי לישראל, הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו המנוח, מדוע הוא דבק כל כך במשפחת אביחצירא ומקפיד להופיע לסעודות המצווה שעורך הבבא ברוך - הלוא הוא האדמו"ר השנוי במחלוקת, רבי ברוך אביחצירא - בעוד רבנים ידועים אחרים מקפידים שלא להתרועע אתו. הרב אליהו השיב כי הוא מכבד אותו אך ורק בגלל אביו הבבא סאלי, שעשה לו נס והצילו מאדם שרצה להתנקש בחייו.

בראשית דרכו הרבנית שימש הרב אליהו כאב בית הדין הרבני בבאר שבע. על דלת אולם בית הדין התדפק פעם שמשו של הבבא סאלי, וסיפר לדיין הצעיר כי הגיע במיוחד מנתיבות במצוות אדונו כדי להזמינו לסעודה חגיגית שהתעתד הרבי אביחצירא לערוך באותו יום.

"סידנא (אדוננו) מצווה עליך לעזוב מיד את בית הדין ולנסוע לנתיבות להשתתף בסעודה", אמר

לו השמש. הרב אליהו, שלא הכיר אז כלל את הבבא סאלי, השיב כי לא יוכל להיעתר להזמנה בשל הדיונים הרבים שנקבעו לאותו יום ובשל הקהל הגדול שגדש באותה עת את מסדרונות בית הדין. לאחר שעה ומחצה הופיע שוב שמשו של הבבא סאלי בבית הדין, וחזר על דרישתו:

"סידנא דורש ממך לזנוח הכול ולהתייצב לאלתר בביתו". הרב אליהו נרתע משהו לנוכח בקשתו הנחרצת של הבבא סאלי, הורה למזכיר בית הדין לדחות את כל הישיבות שנקבעו לאותו היום, ויצא מהבניין בדלת האחורית.

משהגיע הרב אליהו לנתיבות התקבל על ידי הבבא סאלי בכבוד רב, וזה הרבה למזוג לו ערק ולשתות אתו לחיים. במהלך הסעודה ניסה הרב אליהו לברר את פשר ההזמנה הבהולה שקיבל, אבל לא קיבל מהבבא סאלי שום הסבר. רק למחרת היום התברר לו פשר העניין:

דקות אחדות לאחר שעזב יום קודם לכן את בית הדין הגיע לבית הדין הרבני צעיר חמוש באקדח, שרצה לסגור אתו חשבון בעקבות אחת מהפסיקות שלו. הצעיר החמוש הצליח לחמוק מהמאבטחים ושלף את האקדח כדי לירות מטווח קצר ברב אליהו. אלא שהוא לא ידע שבאותה שעה ממש היה כבר הרב אליהו הרחק מכל סכנה וגמע להנאתו ערק במחיצת הבבא סאלי, שראה בעיני רוחו את הסכנה ומילט אותו לנתיבות.

ככל שהחברה הישראלית מתחברת יותר למשיחיות ולחזרה בתשובה ומתרחקת מהחילוניות הציונית, כך מתגברת האמונה במעשי נסים מחד ובתחושת החטא מאידך, וכך אסונות כמו הבונים או הדלקה הגדולה ביערות הכרמל מוסברים בחטאים ובהתרחקות מהדת, ואילו מעשי נסים מוסברים בהתקרבות לדת. למעשה יש מי שמנסה למכור לנו שיתרחשו לנו נסים רק אם נהפוך לאדוקים בדתנו.

יותר ויותר אנשים מאמינים במיסטיקה היהודית, ומתוקף כך במעשי נסים. וכך הופך מעשה הנס להילך חוקי בחברה הישראלית ככל שהיא מתקרבת אל הדת, מושפעת מהדת ומוזנת מהדת. ישראלים רבים מתחרים אפוא ביניהם בסיפורי נסים ונפלאות בבתי הכנסת ובישיבות, בערוצי הטלוויזיה והרדיו, בכלי התקשורת, בשיחות סלון וגם בספרות.

המילה "נס" הפכה למטבע עובר לסוחר שכמעט כולם משתמשים בה, כאילו חזרנו לימי המשנה והתלמוד, ובכל יום ויום אנחנו מקיימים את הפסוק ממסכת "ברכות", לפיו אדם העובר במקום שנעשה לו פעם נס חייב לברך: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה".

מעשי נסים הם למעשה חלק בלתי נפרד של ההוויה היהודית עוד מראשיתה. די אם נזכיר את המפורסמים והידועים שבסיפורי הנסים של התנ"ך: לידתו של יצחק אבינו לאמו שרה בת ה-90; סיפורו של יוסף הצדיק הנזרק על ידי אחיו לבור, מתגלגל למצרים, ושם באופן מפתיע הופך למשנה למלך המצרי; המכות הנוראות שמנחית אלוהים על המצרים כדי לאלצם לשחרר את בני ישראל מעבדות;

האותות והמופתים המלווים את היוצאים ממצרים, כמו קריעת ים סוף ומעבר בני ישראל בחרבה, טביעת פרעה וחילו בים סוף, ענני הכבוד שליוו את בני ישראל במדבר והגנו עליהם מכל צרה, מעמד הר סיני וראיית הקולות והברקים, המתקת המים המרים על ידי משה רבנו, נחש הנחושת שריפא את החולים ממגפות, ניצחונו של משה רבנו על עוג מלך הבשן ובליעתה של עדת קורח על ידי האדמה לאחר שחלקו על מנהיגותו של משה.

עוד ניסים מפורסמים: נפילת חומות יריחו לאחר שצבאו של יהושע סבב את העיר שבע פעמים; כיבוש הארץ מידי הכנענים; עצירת השמש על ידי יהושע בעמק איילון; גבורתו של שמשון הגיבור ומעלליו נגד הפלישתים; החייאת בנה המת של השולמית על ידי הנביא אליהו, מעשיו המופלאים בהר הכרמל מול נביאי השקר של המלכה איזבל ועלותו בסערה השמיימה; נפלאותיו של תלמידו אלישע; הריגתו של גוליית הפלישתי הענקי על ידי הנער דוד בן ישי; יונה הנביא החי בבטנו של הדג הגדול עד שהקיאו אל היבשה; נס פורים בשושן בירת פרס ומדי; נס פך השמן שדלק שמונה ימים ועוד.

ביהדות מבחינים בין נס גלוי לנס נסתר. הנסים מבטאים לפי התפיסה היהודית את שליטתו של אלוהים בטבע ואת שליטתו בהיסטוריה ובמהלכי השעה. כדי להטביע זאת היטב בתודעתם של המאמינים קבעו חז"ל את תפילת החובה בפורים ובחנוכה: "על הנסים ועל הגבורות ועל הנפלאות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". המשנה והתלמוד הכירו אף הם במעשי נסים המתרחשים ליחידים, וכאמור אף קבעו ברכה מיוחדת לכך.

התלמוד וספרות חז"ל אוצרים בתוכם מאות רבות של סיפורי נסים, הגם שהמאמין מצווה להיזהר ולא לסמוך על הנס או לחכות לו. במסכת "ברכות" מסופר למשל על חסיד אחד שרב עם אשתו והלך ללון בבית הקברות. בלילה שמע שתי רוחות משוחחות ביניהן. אחת אמרה לחברתה:

"בואי נתור למעלה מאחורי הפרגוד (כינוי לרקיע העליון) ונשמע מה נגזר על בני האדם החיים". כשחזרו הנשמות ממסעותיהן, החליפו רשמים ביניהן. "מה שמעת שם? " שאלה האחת את רעותה. "שמעתי שמי שיזרע בתחילת הסתיו, יכה מזג האוויר את יבולו, ומי שיזרע באמצעו - יצליח".

כולם זרעו בתחילת הסתיו והפסידו את ממונם, ואילו אותו חסיד ש"יירט" את שיחת הנשמות זרע באמצע הסתיו והצליח. נסים גדולים במיוחד התרחשו בעיקר לאח"מים של אותה התקופה.

כשרבי שמעון בר יוחאי ובנו אליעזר הסתתרו במערה בצפונה של ישראל מפני הרומאים נעשה להם נס: צמח לידם עץ חרובים וזרם שם נחל, וכך חיו יותר מעשור. גם חוני המעגל היה ידוע כבעל נסים. בשנות בצורת היה חג מעגל ולא היה יוצא משם עד שמטר היה ניתך מהשמים.

מפורסם אחר המוזכר בתלמוד כבעל נסים הוא רבי חנינא בן דוסא. הגמרא (מסכת "תענית") מספרת שהעולם כולו ניזון בזכותו של בן דוסא, אולם הוא עצמו היה עני מרוד ורעב ללחם. בכל ערב שבת היו הנשים היהודיות מסיקות את תנוריהן ואופות לחמים לשבת. לרבי בן דוסא לא היה לחם לשבת, אבל אשתו נהגה להסיק באש את תנורה כמו כולן כדי שהכול יחשבו שגם היא אופה.

שכנתה, שידעה שתנורה של אשתו של בן דוסא מלא רק בעצים בוערים ובגחלים לוחשות אך לא בבצק, ניסתה להביכה. היא נכנסה לביתה ופתחה במפתיע את התנור. נעשה נס והשכנה מצאה תנור מלא בלחמים ועיסת בצק גדולה מונחת סמוך לו. השכנה הזעיקה את אשתו של בן דוסא ואמרה לה: "מהרי להוציא את הלחמים שלך מהתנור, הם עומדים להיחרך". אשתו של בן דוסא השיבה לה בטבעיות, כמי שמורגלת במעשי נסים: "בדיוק התכוננתי לכך".

סיפורי הנסים המופיעים בספרות התלמודית הם כאמור רבים מספור, אולם חז"ל טענו שאין ארוחות חינם. לפי התפיסה התלמודית, הנס הוא מעין מקדמה על חשבון הזכויות הנזקפות לצדיק, וכשמתרחש לו נס מקזזים לו אותו מזכויותיו. הגמרא מעבירה את המסר הזה בסיפור רב-סמליות:

פעם אמרה אשתו של רבי בן דוסא לבעלה: "עד מתי נמשיך להצטער? " אמר לה: "ומה נעשה? " אמרה לו: "בקש עלינו רחמים". התפלל רבי בן דוסא עד שהופיעה פיסת יד עלומה והושיטה להם רגל אחת של שולחן של זהב, שהייתה עשויה להעשירם. באותו הלילה חלם רבי בן דוסא שכל הצדיקים סועדים בגן עדן העליון על שולחן בעל שלוש רגליים, ואילו הוא ורעייתו אוכלים על שולחן בן שתי רגליים.

"נוח לך שכל הצדיקים יאכלו על שולחן של שלוש רגליים, ואנו על שולחן של שתיים? " שאל את אשתו. וזו השיבה: "התפלל שוב וייטלו את רגל הזהב בחזרה". אחרי שהתפלל הופיעה שוב אותה יד עלומה ונטלה את רגל הזהב בחזרה. על אותו המעשה מוסיפה הגמרא: "גדול הנס האחרון )של נטילת הרגל( יותר מהנס הראשון )של נתינתה(. שמקובלים אנו שמן השמים נותנים ולא נוטלים ".

במאות האחרונות ובימינו הפכו מעשי נסים מרכזיים אף יותר בעולמם של המאמינים. המוטיבים המופיעים בסיפורי הנסים במזרח אירופה או ביהדות המזרח הם דומים. השוני טמון באווירה, ברקע הסיפורי ובחידודי הלשון הנלווים אליו. בתקופה המדוברת ניתן להבחין בין שני סוגי נסים: אלו המתחוללים לפתע; ואלו המתרחשים לאחר התערבות של מקובל, צדיק או אדמו"ר חסידי.

סיפורי נסים למכביר נרקמו סביב אישיותו של מייסד תנועת החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב. כך מספרים על עשיר מופלג, שבנו היחיד, שהפליא את כולם בכישרונותיו, חלה פתאום והתעוור.

מאמצי הרופאים לרפאו עלו בתוהו, ואביו כמעט ואמר נואש. פעם התגלגל לאותה עיירה הבעל שם טוב, והעשיר אמר לאשתו שהוא הולך לשחר את פניו של הרב הגדול, אלא שזו זלזלה באפשרות שהבעל השם יצליח היכן שהרופאים נכשלו.

כשהגיע הרב לביתם השתלחה האישה בבעלה על כך שהכניס איש מרופט לבוש לביתה, וביקשה ממנו לגרשו. הבעל שם טוב לא נעלב וביקש מהאישה להציג בפניו את בנה העיוור. הוא לחש באוזנו שמות של כמה קדושים, תקע לידיו ספר גמרא, והילד החל לקרוא כאילו מעולם לא איבד את מאור עיניו.

רגע לאחר שנשמעו צהלות השמחה של האם, העביר הרב את ידו על עיניו של הנער, וזה הפך שוב לעיוור. בכייה ותחנוניה של האם לא הועילו, כמו גם הבטחתה להעניק לבעל שם טוב מענק כספי גדול. זה טען שהוא אינו חפץ בכספה של האישה שלגלגה על שמות הקודש, והלך לדרכו.

על הבעל שם טוב מסופר מעשה אחר, והפעם עם סוף טוב: כשהגיע לביקור באחת העיירות היה אמור להתארח בבית משפחה אחת. שכשהגיע למקום התברר כי אחד מבני המשפחה נפל למשכב, והם הודיעו לרב כי לא יוכלו לארחו. הרב הפציר בהם על ידי שלוחיו לקבלו, אבל האישה סירבה, ואף גידפה את מי שניסה לכפות את עצמו עליהם. הבעל שם טוב לא ויתר, הפציר בהם לארחו, ונשבע להם שיצליח לרפא את בנם.

כשנענו להפצרותיו ציווה עליהם לפנות את הבית וללון בבית אחר. גם שמשו המסור הירש נצטווה להסתלק, אלא שזה חמק אל תוך הבית וראה את הרב רוכן שעות ארוכות למראשותיו של הילד הגוסס ומצווה על נשמתו לחזור אל גופו. "אפילו שהגיעה שעתו למות, תחזרי לגופו כי כבר נשבעתי להחיותו ולא תיתכן שבועת שווא", גער הבעל שם טוב בנשמה. לבסוף שב הילד לחיים והשמש נצטווה לקרוא להוריו. הפעם הבעל שם טוב קיבל את סליחתה של האם.

מרחק רב מאותן עיירות של מזרח אירופה, נפוצו גם ביהדות המזרח וצפון אפריקה סיפורים בעלי מוטיבים דומים, שנרקמו סביב צדיקים אחרים. הסופר הירושלמי הנחשב אלמוג בהר נמנה עם היוצרים שלא מהססים להכליל סיפורי נסים ברומנים שלו, בין השאר ב"צ'חלה וחזקל".

בקרב יוצאי עיראק, מספר בהר, נפוצו סיפורי נסים רבים שהתרחשו לאלה שעלו לרגל לקברי הנביא יחזקאל ועזרא הסופר. בשל אותם מעשי נסים מעולם לא הצליחו לפגוע במבנים המקודשים האלה, שגם מוסלמים עלו אליהם לרגל לבקש בקשות.

גם סופרים יוצאי מרוקו כמו מואיז בן הראש מגוללים בספריהם מעשי נסים ששמעו מסבותיהם. מסורת סיפורי הנס הייתה מושרשת עמוק בתרבות היהודית-מרוקאית. המשפחה הצפון-אפריקנית המזוהה ביותר עם נסים היא משפחת אבוחצירה. ראש השושלת אביחצירא היה רבי שמואל אלבז, יליד ירושלים שעקר לסוריה.

לאחר שהפליג באורח פלא על גבי מחצלת מאיסטנבול עד יפו שונה שם משפחתו לאביחצירא (אבי המחצלת). מאות סיפורים, ואולי אלפים, נקשרו בבנו רבי יוסף, נכדו רבי מכלוף, נינו רבי יחיא ויתר צאצאיו לאורך הדורות: רבי עיוש, רבי יעקב, רבי יחיא השני, רבי אברהם, רבי מסעוד, אביר יעקב, רבי מסעוד השני ורבי ישראל אביחצירא, הלוא הוא הבבא סאלי. חלק גדול של סיפורי הנסים הללו כונס בספרים, אבל אחרים מסופרים מפה לאוזן.

במיוחד פרנסו את הספרים מעשי הנסים המיוחסים ל"בבא סאלי". בצעירותו ביקר בפעם הראשונה בארץ, לפני שעשה עלייה. בדרך חזרה, השתטח על קבר סבו רבי יעקב אביחצירא במצרים, ומשם הפליג באונייה למרוקו. בערב שבת, כשהאונייה הייתה בלב ים, פרצה סערה גדולה. הבבא סאלי, שבאותם רגעים ישב בתאו וקיבל את השבת בתפילות, לא חש את טלטולי הגלים, הגם שהצוות החל כבר להכין את סירות ההצלה.

אחד המלחים קרא ל"משה הקטן", משרתו של הבבא סאלי, וביקש שהרב יזדרז בתפילותיו כיוון שהאונייה מחשבת לטבוע. הבבא סאלי נענה לבקשה, המשיך להתפלל וביקש משמשו להגיש לו את היין לקידוש. לאחר שטעם הבבא סאלי מהיין, הוא פקד על שמשו לעלות על הסיפון ולשפוך את שארית היין שבגביע אל הים הסוער.

ברגע שהטיל "משה הקטן" את היין אל הים שקטה מיד הסערה. רבהחובל שחזה בנס פנה בהשתאות אל השמש ושאל אותו: "מה הקסם שעשית? "השיב לו "משה הקטן": "אני לא עשיתי מאומה, כי אם את מצוות הרב".

בפעם אחרת, במהלך ה"תיקונים" העלומים שהיה עורך להצלת העם, הורה לפתע הבבא סאלי לשמשו להסיעו מיד לירושלים, למרות שעת הלילה המאוחרת. השמש לא שאל שאלות ומיהר לעשות כמצוות אדונו. במהלך הנסיעה היה הרב קצר רוח וביקש מ"משה הקטן" להאיץ ברכב. אלא שזה דווקא האט והסביר לבבא סאלי שעליו לחפש תחנת דלק קרובה כיוון שהדלק עומד לאזול. הרב אסר עליו לסטות מהדרך, בטענה שעליו להגיע לכותל במהירות.

הוא ביקש ממנו לעצור בצד הדרך, הגיש לו בקבוק מים, ואמר: "מי שאמר לבנזין שיבער - יאמר למים שיבער. הכנס את בקבוק המים אל טנק הדלק". השמש פעל בהתאם להוראת רבו, וכמו במעשה נס פך השמן היה בכוחו של בקבוק המים הקטן לספק אנרגיה לרכב עד שהגיעו לכותל ועד בכלל.

מחוללי נסים היו גם בקרב יוצאי תימן. המפורסם שבהם היה ראש ישיבת המקובלים "נהר שלום", הרב מרדכי שרעבי, יליד העיר שרעב שבתימן. עד היום, שנים לא מעטות לאחר שהלך לעולמו, זוכרים כמה קבלני בניין וסוחרי נדל"ן בירושלים את המחיר היקר שנאלצו לשלם על כך שהימרו את פיו.

האגדה הירושלמית מספרת ש"בית עיני" ברחוב אגריפס בירושלים - בניין הידוע כהשקעה נדל"נית כושלת - קולל על ידי המקובל. כשהחלה מלאכת הבנייה פנה הרב שרעבי, ששכן בבית פרטי בסמטה סמוכה, וביקש מהם לשנות את תכניות הבנייה כדי שהמבנה החדש לא יחסום את השמש. הקבלנים התעלמו מבקשתו של המקובל הקשיש, וטוענים שבשל כך הוא קילל את הבניין.

כמה משמשיו לשעבר של הרב שרעבי שומרים עד ימינו קמע ייחודי, עשוי כסף טהור, שעליו חקוקות נוסחאות קבליות עלומות. לקמע המפורסם סגולות מופלאות, והוא נחשב מצרך מבוקש על ידי חולים ואחרים הנזקקים לישועה. על פי האמונה, מי שזוכה לענוד את הקמע או להחזיקו - נרפא כליל ממחלותיו. עוד נס בשרשרת הנסים והנפלאות שחוללו לא רק המכבים אלא גם המקובלים.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

לא יאומן כי יסופר

"זמן מעריב" גאה להציג: הסיפורים שיותירו אתכם בפה פעור ועם אין-ספור סימני שאלה

לכל הכתבות של לא יאומן כי יסופר