ראשי » מקומי » לא יאומן כי יסופר

עמוק באדמה: מה פתאום ביקש אבי לפני מותו להיקבר בת"א?

למה בעצם החליט חילוני גמור כמוני לנסות ולהקדיש פרויקט שלם למעשי נסים ולכוח עליון

אורי שרצקי | 22/4/2011 7:03

תגיות: לא יאומן כי יסופר, פרופ' טוביה שרצקי, תל אביב

אבי זיכרונו לברכה, פרופ' טוביה שרצקי, לא הקפיד על קלה כחמורה, וזו בלשון המעטה. הוא לא האמין בגורל ולא האמין בדבר, סלד מכל אמונה דתית או אגדות על כוח עליון, ומיותר לציין כי טקסים דתיים - החל מקידוש מסורתי בערב שבת ועד תפילת הנעילה במוצאי יום כיפור בטרם יינעל שער - היו בביתנו לזרא.

כוח עליון צילום: שאטרסטוק

ובבית נטול כל זיקה למנהגים דתיים פגאניים, גם טקסי אזכרה ליקירים שהלכו לעולמם לא קוימו בשום דרך. אני כמעט משוכנע שאבי לא פקד את קבר הוריו, הקבורים זה לצד זה, מהיום שבו הלכו לעולמם (מה היה לו לחפש, כך בוודאי אמר לעצמו, מול מצבות שיש קרות ועצמות אדם הקבורות עמוק-עמוק באדמה), ובטוח במאה אחוזים שלא אני, לא אמי ולא אחיי ביקרנו באותו קבר, קבר הוריו.

כמה ימים לפני מותו ממחלת סרטן קשה ביקש ממני אבא להיקבר בתל אביב. כשהשתחרר משירותו הצבאי בחיל התותחנים והחל בלימודיו באוניברסיטה העברית הוא עבר לגור בירושלים, אך תמיד נשא עיניו מערבה וחלם על היום שיחזור לתל אביב. בחייו הוא לא הספיק לעשות זאת, ונותר לו לממש את הדבר רק במותו. איך קרה שלמקום קבורתו הייתה לפתע משמעות עבורו? לך תדע.

את השעות אחרי פטירתו העברתי במרתון שיחות עם חברה קדישא בניסיון כמעט נואש למצוא לו מקום קבורה בתל אביב, לא חשוב היכן. ואכן, אחרי משא ומתן מוזר ותשלום לא מבוטל, נמצאה לו חלקה בבית הקברות קריית שאול. ההלוויה נערכה, השבעה החלה. האורחים החלו לטפטף, ועמם הסיפורים, הזיכרונות ושאלה אחת שחזרה שוב ושוב: איך,

לעזאזל, הצלחתם לסדר שייטמן קרוב כל כך לקבר הוריו?

לא ידענו מה לענות, והסתפקנו בהנהוני ראש מנומסים. הרי מעולם לא ביקרנו בקברם ואפילו לא ידענו באיזה בית עלמין הם טמונים. בתום ימי השבעה עלינו לקברו של אבא להיווכח בעניין, והנה: רק מצבה אחת מפרידה בין קברו של אבא לקבר המשותף של הוריו, חיים ופלה שרצקי. קבר מכוסה בצמחייה כבדה שיד אדם לא נגעה בה 30 שנה.

ביררנו במשרדי חברה קדישא אם ידם הייתה במעשה או יד אחרת, נעלמה, יד הגורל כמו שוודאי היה אומר אבי. אנשי חברה קדישא, נדהמים מן ההתרחשות, אמרו כי יד האלוהים הייתה בדבר, היא ורק היא. 30 שנה חיכו סבא חיים וסבתא פלה לבנם היחיד טוביה שיבוא לבקרם, שיניח זר על מצבותיהם, ומשזה בושש להגיע, הם קמו מקברם ועשו מעשה. המומים, עקרנו את צמחי הפרא, ניקינו את שתי המצבות, והלכנו.

חזרנו ב"שלושים". חלקה מטופחת, שלוש מצבות, פלה, חיים וטוביה שרצקי זיכרונם לברכה. מולאה בקשתו האחרונה של אבי. נשאנו פנינו לשמים, השמש כמעט שקעה במערב, לרגע היה נדמה לנו שמישהו מחייך אלינו מבעד לענני החורף התל-אביבי. מחינו דמעה סוררת והלכנו - כדי לחזור בשנה שאחרי.