הילדה שהקסימה את טריני וסוזנה מסתערת על עולם האופנה
בגיל שנה וחצי ויולטה גלזר התחילה להתלבש לבד, כשגדלה הכינה בגדים ממפיות נייר לבובות הבראץ שלה. היום, ממרומי גיל 13, יש מאחוריה תצוגת אופנה ראשונה ברזומה והופעה שובת לבבות בפרק הירושלמי של "טריני וסוזנה". הילדה מדירת שני החדרים בקטמונים עשויה מחומר שממנו נולדות אגדות
הדוגמניות בתצוגה של ויולטה היו חברותיה לספסל הלימודים מהתיכון לאמנויות. את הבגדים המתוחכמים שהן לבשו - שמלות ערב, מעילים, חולצות מודפסות לגברים, שמלת כלה ועוד ועוד - היא תכננה, וגם בחרה את חומרי הגלם שלהם ותפרה אותם. הכול לבדה, עם קצת תמיכה מאמא דבורה.
הפרק של "טריני וסוזנה" ששודר לפני שבועיים צולם בתחילת החורף. החוויה נתנה לוויולטה את הדחיפה האחרונה כדי שרעיון התצוגה יתממש. אחרי יום הצילומים החל מרוץ של שלושה חודשים כדי להעלות את התצוגה בדיוק ברגע הנכון. "זה משהו שרציתי לעשות כבר הרבה זמן", היא מסבירה.
"אמרתי לעצמי, 'עכשיו יהיו לי כמה דקות של תהילה, אולי יהיה איזה מיליונר שירצה להשקיע בי'".
אגב, הדוגמניות שינו לה קצת את התוכניות לתצוגה: "זה היה קצת אבסורדי כי אני מנסה להעביר מסר של חוסר שלמות, לעצב דברים שיהיו כמה שיותר פתוחים לכולם, גם אם את לא בר רפאלי", היא מתפלספת כאילו הייתה ויוויאן ווסטווד ולא נערה בת 13.
"כי אני לא מרגישה הכי יפה ואני רוצה לעשות דברים בשביל בנות כמוני. האבסורד היה שהדוגמניות שלי הן יפות אחת~אחת ולא יכולתי להתאפק, אז עשיתי משהו יותר מתאים ליפהפיות שכאלה".
לכבוד התצוגה הספיקו לשלוח לה שתי הדיוות העסוקות ברכת וידיאו מצולמת. גם ערוץ 10 שלח צוות צילום (אפשר לצפות בתצוגה בבלוג של טריני וסוזנה בעברית). בסוף הערב, כדרך המעצבים, עלתה ויולטה למסלול עם אמה, הניפה שתי ידיים באוויר וזכתה למחיאות כפיים סוערות.
בתוך שלל העיסוקים שלה מצאה ויולטה זמן לשבת לריאיון על כוס שוקו בביתה בקטמונים. יש שמועה שהנדל"ן בקטמונים פורח. לבלוק של משפחת גלזר השמועה הזו טרם הגיעה. ויולטה ואמא שלה גרות בדירת שני חדרים של כ-40 מ"ר, משרידי הדיור הציבורי. שתיהן
דבורה מספרת שמחוץ לדלת הבית "שוברים את המנורה כדי לעשות באנגים בחדר מדרגות". לוויולטה אסור לצאת לבד בערב. גם מול הצלמת היא קצת מתלבטת האם להצטלם בחוץ, אבל בסוף היא מחליטה לנצל את ההזדמנות.
המחזה של ילדה מצטלמת עם אימום בשמלת תחרה שחורה עובר באדישות יחסית. בעל המכולת מברך אותה בלבביות, ואחת משוכנות החצר הנצחיות תוהה: "יש לילדה בת מצווה? מזל טוב. שתדעו רק נחת". דבורה מהנהנת בנימוס.
מאז שהיא זוכרת את עצמה ויולטה אוהבת בגדים. מגיל שנה וחצי היא מתלבשת בעצמה. כשגדלה הייתה לוקחת מטליות נייר ומכינה שמלות לבובת הבראץ. אחר כך החלה לתפור, לסרוג ולהכין תיקים וקשתות לשיער.
נדמה שבכל מקום שהגיעו אליו מישהו התגייס לעזרת השתיים. דבורה הסתובבה בקניון מלחה ופגשה את שלומי, בחור נחמד שעבד במקום והתגלה כמעצב חובב. שלומי הסכים להיות המורה הפרטי של הבת. הוא בא לביתן פעם בשבוע מצויד מכונה ולימד אותה לגזור מ"בורדה" ולהגיש ציור אופנה, ואף לימד אותה מה זה "אובר לוק" (התפר הנועל).
לכבוד בת המצווה ויולטה תכננה עם שלומי שמלה. כמה חודשים לפני האירוע הגיע שליח על קטנוע ודפק בדלת: "יש כאן חבילה מזוג צעיר שרוצה להישאר אנונימי", הודיע השליח. בתוך החבילה חיכתה מכונת תפירה.
גם היום מקיפים אותן בחום. מישהו תרם כסף כדי לקנות בגדים לתצוגה. אחת הדוגמניות מבית הספר היא בתו של גל בן~אור, מטפל בשיטת אלכסנדר. בן אור שמע על בעיות הגב של ויולטה והסכים לטפל בה פעמיים בשבוע. באחת ההפסקות של יום הצילומים הזמינו אותה טריני וסוזנה אל חדרן והודיעו לה שהיא יכולה להיפרד ממכונת התפירה המקרטעת שלה. במקום זה עכשיו יש לה מכונת "זינגר" מבריקה.
ויולטה חושבת שיש לה מזל, אף שהיא לוקה במחלת עצמות גנטית שבגללה היא נמוכה מכפי גילה וסובלת מבעיות ביציבה. היא לא רוצה להפוך את המחלה למרכז הסיפור: "חשוב לי מאוד להדגיש", היא מדגישה, "שלמרות שזה מגביל מאוד ומקשה מאוד ובלה~בלה~בלה, זה לא יהיה האישו. אני לא בן אדם שאוהבת שירחמו עליו ויגידו 'אווו, איזו חמודה'. אני לא אוהבת את זה".
עולם העיצוב הוא ארץ זרה לרבים בישראל, ובטח בירושלים. לרוב האנשים אין כלים לשפוט את היצירה של ויולטה. אבל יש בה משהו שמפליא גם את מי שהולך כל חייו עם שני ג'ינסים בלבד: היכולת של נערה צעירה להמשיג במילים מדויקות את מה שהיא יוצרת, להסביר למה משהו הוא יפה, מדוע היא אוהבת או לא אוהבת משהו.
כל זה עטוף במודעות עצמית שמספיקה לכמה בני עשרים פלוס. כך למשל כשהיא מסבירה למה היא אוהבת דווקא את ולנטינו: "הוא עושה שילובים מושלמים בין בדים והוא קולע בול. בקולקציה האחרונה הוא שילב בין עור, תחרות ובדים שקופים.
זה ערבוב של רך וקשה. קשה לגרום לזה להיראות לא כמו תחפושת. חוץ מזה שהייתי מתה ללבוש את מה שהוא עושה". כך קורה גם כשהיא מדברת על הגוף שלה:
"מצד אחד יש לי בעיה עם איך שהגוף שלי נראה, מצד שני יש לי את הכישרון של האופנה, את היכולת להתאים לעצמי דברים. אני רואה את עצמי כבובה, ואומרת שיש לנו כך וכך דברים שצריך להבליט וכך וכך דברים שצריך להסתיר, וככה אני מצליחה להיראות הכי טוב שאפשר. אפילו יפה".
להרבה בנות בגילך יש בעיה עם הגוף שלהן. יש לך משהו להגיד להן?
"אני לא חושבת שההגדרה התעשייתית והעולמית של יופי נכונה בכלל. עכשיו בדיוק יצאה פרסומת של 'אפריל' שאומרת משפט שמשקף את הדעה שלי: יופי זה עניין של ביטחון עצמי. ברגע שאת מרגישה יפה ואת גם בן~אדם טוב, את מקרינה איזשהו קסם שגורם לך להיראות יפה יותר ומסיט את ההתעסקות החיצונית הזו. זה גורם לאנשים לראות משהו עמוק יותר".
אופנה נראית כמו דבר חיצוני מאוד. מה התוכן שלה?
"בשביל הבן אדם שקונה בגד בחנות אין בזה תוכן. בשבילי, בתור מי שעושה את הבגדים, יש בזה הרבה. כמו שיש אנשים שהאמנות שלהם היא להתעסק בתיאטרון או לצייר או לצלם. האמנות שלי היא לתפור, לעצב, לראות משהו מוגמר ולהגיד, 'וואו, אני לא מאמינה שעשיתי את זה'. זה המקום שאני משתחררת מהכול ולא חושבת על שום דבר חוץ ממה שאני עושה".
במהלך כל השיחה דבורה איתנו, מעירה, מסבירה, עוטפת באהבה ומכינה שוקו. אביה של ויולטה נפטר לפני כמה שנים מסרטן. במקור הן מארגנטינה, שם הייתה דבורה אשת שיווק וניהלה תחנת רדיו קטנה. המשבר הכלכלי בארגנטינה והחיפוש אחר טיפול רפואי הולם הובילו אותן לישראל לפני כמה שנים.
דבורה ניקתה בתים וחיפשה עבודה מכניסה יותר, משום שהיא מתקרבת לגיל 50 ובגלל הצורך לצאת לטיפולים הרפואיים של בתה. לבסוף מצאה משרה חלקית בבית הספר של הילדה בתור משגיחה בבחינות ("היא לא נותנת לאף אחד להעתיק", מעידה מורה בבית הספר). המשכורת כמובן לא מספיקה והן נעזרות בקצבת נכות, בהשלמת הכנסה של ביטוח לאומי ובדירה של הדיור הציבורי.
אחרי שדבורה החלה לעבוד בבית הספר של בתה, ויולטה והחוש האסתטי שלה חשו אי נוחות בשל המראה הלא מטופח של האם החד~הורית העייפה. הבת העריצה את טריני וסוזנה כבר כמה שנים, שמה לב שמחפשים משתתפים לתוכנית בישראל, כתבה מכתב בלי שאמה תדע והן התקבלו.
אמה קצת כעסה בהתחלה אבל לבסוף התרצתה. ויולטה תפקדה במהלך יום הצילומים כ"מתמחה", למדה ונתנה עצות בעצמה. בקיץ טריני וסוזנה הודיעו לה שהן יבואו לכאן עם המשפחות ויפגשו אותה.
מה מיוחד בהן?
"הן קולטות אנשים, כמו מכשפות. הן לא בודקות את הצד השטחי והחיצוני. הן יורדות לשורש העניין, מה גורם לאותו בן אדם לא להשקיע. הן באמת גורמות לכל אישה להרגיש מיוחדת ושלמה עם עצמה וזה פורמט שאני תומכת בו מאוד. אם באה אליהן אישה גדולה, הן לא אומרות לה 'תעשי דיאטה ואז תוכלי להתלבש יפה'. הן אומרות, 'זה הגוף שיש לך, תקבלי אותו באהבה ואנחנו נעזור לך לגרום לו להיראות קצת יותר טוב'".
מה בכל זאת ההבדל בין מה שרואים בטלוויזיה לצילומים עצמם?
"מה שבקושי הראו זה שיש המון אנשים שלא קיבלו את השינוי טוב. יש הרבה אנשים שאמרו, 'לא, זה עושה לי תחת גדול', 'לא, זה צר מדיי', 'לא, זה שקוף מדיי'. זו העבודה שלהן. תסמכו עליהן, הן עושות את זה כבר 20 שנה".
הן הציגו את ירושלים בצורה...
מה הדבר הכי נורא שירושלמים עושים?
"יש כאן את התופעה הזו של ללכת בסנדלי הליכה וגרביים. זה פשוט מזעזע. בעעע, איכס".
בינתיים יש לוויולטה עוד כמה שנים להעביר בעיר הלא אופנתית שנקלעה אליה. בבית הספר לאמנויות היא מצאה את מקומה, יש לה חברים. בכיתה ז' כבר מותר לה לצבוע פס כחול בשיער, לשים לק בצבע טורקיז ונזם.
בקיץ, כמו כולם, היא תסתובב בין חנויות, "אפשר להגיד שאני שופוהולית, אבל אין לנו כסף אז אני נכנסת לחנות ומקבלת דיכאון", היא צוחקת, "אנחנו קונות בגדים משוק רמלה~לוד בחמישה שקלים והופכות אותם למשהו יפה כזה".
ויש עוד שינוי: בקרוב היא תשנה את שם משפחתה מגלזר השגרתי לפראדו הלטיני, שם משפחתו של אביה המנוח. גם כאות כבוד לאב האהוב וגם כי "אני רוצה הכרה, שיהיה לי שם, להיות כמו דולצ'ה וגבאנה. כן. זה נשמע ממש טוב: 'ויולט פראדו'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם