ראשי » מקומי » לא יאומן כי יסופר

סיפורו של אלוף, כמעט: דוד עובד חוזר במנהרת הזמן

מה עצר את דוד עובד מלהפוך למתאגרף הטוב בעולם? גם בגיל 75 הוא עדיין מחפש את התשובה אבל בדבר אחד הוא בטוח: "הייתי הכוכב הכי גדול. בפופולריות שלי, לא נפלתי לא מיעקב חודורוב ולא משייע גלזר ולא משום כוכב מוכר אחר. תשאל את ההורים שלך". חלק א'

איתי גודר | 24/4/2011 19:00

תגיות: דוד עובד

פרולוג: "השתתפות היהודים בספורט האגרוף הייתה רבה בכל הזמנים, ובכך הפריכו היהודים את הדעה שרווחה בין הגויים כי היהודים אינם מסוגלים למאמץ גופני ונפשי הדרוש לקרב עז. אחוז היהודים בבוקס המקצועי וגם באגרוף החובבנים היה תמיד גבוה. יצוין שהאגרופנים היהודים לא התנכרו למוצאם והדגישו את יהדותם, בענדם סמל 'מגן דוד' על תלבושתם הספורטיבית, אם כי דבר זה גרם להם לא פעם לקשיים בדרכם מצד שונאי ישראל".

דוד עובד בפעולה. סיפור מופלא צילום: ארכיון פרטי, משפחת עובד

("אנציקלופדיה לספורט ולתרבות הגוף" יוסף אבירם, מאיר בניהו, עמנואל גיל, רפאל פנון. הוצאת עם עובד. תשי"ט, 1959)

"כמו כדורגלנים מפורסמים, ובהם אלילים כפרנץ פושקאש, יוזביו או פלה, שצמחו וגדלו מתוך הדלות כדי לכבוש את עולם התהילה; כמו אספני כדורי הטניס, שהיו רעבים ללחם והפכו ברבות הימים לפאנשו גונזאלס או מנואל סאנטנה; וכמו רבים אחרים שעוני ודלות היו לחם חוקם, כך אומרים גם אנשי האגרוף: 'מתאגרף טוב הוא מתאגרף רעב'. אצל מתאגרפי ישראל קשה למצוא סיפורים נוסח 'סינדרלה' או 'בן המלך והעני'. קל יותר, לעומת זאת, לשמוע על סכסוכים בלתי פוסקים על 'החרמות', על תביעות שונות על הוצאת דיבה, בירורים משמעתיים וכדומה.

זה מוזר כיוון שאין לך ענף ספורט 'יהודי' יותר מאשר האגרוף. ממנדוזה עד רוברט כהן ואלפונס חאלימי שזורות תולדות האגרוף ב'סיפורים יהודיים'. רבים מבני עמנו עשו חיל בזירות תבל, רבים הפכו למיליונרים תודות לאגרופיהם. רבים גם הלכו לעולמם כאשר אין ידי קרוביהם משגת אפילו את תשלום הוצאות הקבורה. ככה זה בעולם הגדול של הזירה הקטנה, ונראה כי רק במדינת היהודים הפך האגרוף לבן חורג. היו אמנם ניסיונות להחיותו מדי פעם, בעיקר בזכות דוד עובד ודוד נחון - שני צעירים ישראלים שיצאו לכבוש את העולם, אך בסך הכול זכה לציון של 'למטה מבינוני'.

היו זמנים שאולמות בתי הקולנוע 'גן רינה' ו'עדו' בתל אביב שקקו מתאגרפים וקהל צופים. אז, כאשר אלוף בזירה נקרא עדיין רבן ארץ ישראל, הפילו מתאגרפים בכחול-לבן את חיתתם על כל מתאגרפי המזרח התיכון. שמות כמו אבינרי, מיקי, בגדד, יונה, ג'ק לוי ואחרים הרטיטו לבבות והעסיקו אותנו ימים ולילות. זמנים אלה חלפו כנראה לבלי שוב. היום מתווכחים על 'מאה לירות ישראליות להוצאות' או על השתתפות קבוצה זו או אחרת בתחרויות, שאת מספרן בשנה אפשר למנות על אצבעות כף יד אחת.

האם נסיק מכך שמתאגרפינו – תודה לאל - אינם סובלים חרפת רעב ומשום כך אינם ששים לקרבות מגע? לא. הסיבה היא אחרת: אין לנו מספיק מתאגרפים כי איש לא דואג לטפחם בשנים האחרונות.

("ענף הספורט היהודי ביותר גוסס בישראל". משה לרר, "ידיעות אחרונות", נובמבר 1967)

"הייתה להם תכנית שלמה לגביי. תכנית מלאה ומפורטת איך להפוך אותי לאלוף העולם. תדע לך, אני הייתי אמור להיות אלוף העולם הישראלי הראשון.

דוד עובד עם יצחק רבין. "הבן שינה לי את החיים" צילום: ארכיון פרטי, משפחת עובד

"אתה לא חיית בישראל של תחילת שנות ה-50, אז כנראה לא תצליח להבין. אנשים באו לראות קרבות אגרוף כמו שהיום אנשים באים לראות כדורגל. ויותר. תאמין לי שיותר. ואני הייתי הכוכב הכי גדול. הכי גדול. בפופולריות שלי, תאמין לי, לא נפלתי לא מיעקב חודורוב ולא משייע גלזר ולא משום כוכב מוכר אחר. תשאל את ההורים שלך, תשאל את סבא וסבתא שלך,

"אם אתה לא מאמין. בתחילת שנות ה-50 הייתי הספורטאי

הכי מפורסם בישראל. והממסד החליט. אני הייתי האיש של הממסד. הוחלט לייצר אלוף עולם ואני הייתי הבן אדם המתאים למשימה. האדם שהיה אמור להיות זה שיעשה את המהפך הבלתי אפשרי ויהיה אלוף העולם הישראלי הראשון. הכינו אותי לרגע הזה. נתנו לי הכול. היו לי פריבילגיות שלא היו לשום צעיר אחר בגילי. דחו לי את הגיוס בשנה רק כדי שאסע לחו"ל, אצבור ניסיון ואחזור לישראל מתאגרף משופר. יותר מזה?

אז מה השתבש בדרך?
שתיקה.

"לא יודע. זה פשוט נגמר".

(דוד עובד, אוסטרליה, מרס 2011. מתוך שיחה)

סיבוב ראשון:

"אני מגיע ממשפחה טבריינית שורשית. אבא שלי יעקב נולד בטבריה. סבא שלי נולד בטבריה. בכלל, המשפחה שלי חיה כבר כמה דורות טובים בארץ ישראל. במהלך שנות ה-20 סבא שלי שלח את אבא שלי לקולומביה. הייתה אז נדידה גדולה של יהודים לדרום אמריקה.

"כולם האמינו ששם נמצא הכסף הגדול ושם אפשר להתעשר. אבא שלי רצה להתעשר. הוא פתח חנות בגדים והלך לו טוב מאוד. אבא עשה הרבה כסף, שלח את הכסף לארץ ומהכסף הזה הוא הצליח בסוף לקנות בית שהושכר לצבא הבריטי. אני נולדתי באפריל 1936. זמן קצר אחר כך הערבים שרפו את הבית, ואני עברתי לגור בבית של סבתא ברחוב מקביל.

דוד עובד על שער 'העולם הזה' צילום: ארכיון פרטי, משפחת עובד

ילדות בטבריה. אתה יודע מה זה אומר? זה להיות בחוץ כל היום וכל הלילה. זה ללכת מכות עם ילדים ערבים מכפרים סמוכים. זה להיכנס ולצאת מהבית של החברים כאילו שזה הבית שלך. ימים מדהימים. אני חש בר מזל על שהייתה לי הזכות לגדול במקום כזה. והיה האגרוף. כמובן. איך אפשר שלא. אבא שלי התאגרף בצעירותו ולא הפסיק לעקוב. חמשת האחים הגדולים שלי התאגרפו בעצמם.

"ואני הייתי מטורף על העניין. אח שלי מרדכי, שהיה אלוף המכבייה השלישית במשקל קל, היה הגורו שלי. הלכתי אחריו לאימונים, הייתי אתו בכל הקרבות שלו. למדתי ממנו המון. את מה שלמדתי ממנו הייתי מיישם אחר כך במריבות עם החברים בשכונה. בשלב מסוים החלטתי שאני פשוט לא יכול בלי זה. לא הצלחתי ללמוד. לא הייתי מסוגל להחזיק בכיתה יותר מחמש דקות.

"הייתי עושה ישר בלגן והיו מוציאים אותי החוצה. הרגשתי שהאגרוף זה המקום היחיד שיכול להחזיק אותי ולשמור עליי. מקום שאני טוב בו באמת. גם בגיל שמונה או תשע איכשהו ידעתי שזה הדבר שאני צריך לעשות בחיים. להתאגרף. שיש לי סיכוי טוב להצליח שם. אבל זה לא היה קל. הייתי ילד נמוך ורזה. קטן פיזית. ההורים שלי מאוד דאגו. אבא תמיד אמר לי: 'דוד, אין לך מזל. אתה פשוט קטן מדי. אגרוף זה לא בשבילך'.

"בשלב מסוים אבא החליט שאני לא מגיע יותר לקרבות של מרדכי. הוא פשוט רצה לנתק אותי מהענף. אבל זה היה בלתי אפשרי. הדבר היחיד שעניין אותי היה להתאגרף. ללמוד כל פעם משהו חדש. ואני, תמורת החוויה הזו, הייתי מוכן לעשות הכול. סידרתי את הכפפות של אחי, צחצחתי לו את הנעלים. כל פעם הייתי מנסה למצוא תירוץ אחר כדי להגיע לקרבות של מרדכי. בשנת 1946, כשהייתי בן עשר, עברנו לחיפה.

"מכאן, אני חושב, כבר אי אפשר היה לעצור אותי. התחלתי להתאמן כל יום. בשלב מסוים כבר לא הייתי הולך לבית הספר. כל מה שרציתי היה להגיע למכון ולעבוד. לרוץ, להרים משקולות, לחבוט שעות בשק האגרוף. ההורים שלי כבר הרימו ידיים. הם הבינו שאי אפשר לעצור אותי. שאני כל כך רוצה להיות מתאגרף. שזו באמת מלחמה אבודה מבחינתם. חוץ מזה, האחים שלי התגייסו לפלמ"ח ושניים מהם נפצעו במלחמת השחרור. הדאגה אליהם הייתה הרבה יותר גדולה מאשר אליי. בגיל 12 כבכר הייתי עצמאי לגמרי ועשיתי מה שרציתי. אף אחד, אפילו ההורים שלי, כבר לא אמר לי מה לעשות.

חוץ מזה, באותם ימים להיות מתאגרף, לעסוק בפיתוח הגוף, היה חלק בלתי נפרד מהאתוס שניסו לבנות פה. להיות מתאגרף זה אומר למשוך תשומת לב. בנות מתעניינות, בנים מכבדים. זה לגמרי הלם את הערכים שגדלנו עליהם. מגיל מאוד צעיר הכירו אותי וידעו שאני מתאגרף.

"ידעו שאצלי אין הרבה מתאגרפים שנשארים הרבה זמן בעמידה. היו חבר'ה שפחדו אפילו להתאמן נגדי. התאגרפתי במשקל זבוב, נוצה, תרנגול וקל. ולאף אחד לא היה צ'אנס נגדי. אני לא אשכח את הקרב הראשון שלי. זה היה ברחוב הרצל בחיפה. הייתי בן 16-17. חשבתי שאני מרחף. הרגשתי שזה הרגע שהתכוננתי אליו כל החיים שלי. הבנתי שאני מעניין הרבה מאוד אנשים כי האולם היה מפוצץ. יצא לי שם טוב. הבחור המסכן, אני לא אפילו לא זוכר איך קראו לו, לא נשאר בזירה עומד הרבה זמן.

שייע גלזר ויעקב חודרוב. "הייתי יותר גדול" צילום ארכיון: דוד פליגל

"להיות מתאגרף באותה תקופה היה הדבר הכי גדול בישראל. אתה יודע שהייתה ליגה? אתה יכול לתאר לעצמך? מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, בית"ר תל אביב, מכבי נתניה, הפועל חיפה, מכבי חיפה, הפועל ירושלים. כמו שיש ליגה בכדורגל או כדורסל ככה היה גם באגרוף. כל שבוע מפגש בין קבוצות שונות, ואיזה שמות: חיים יהושוע מהפועל ירושלים, אשר בירנבלום מבית"ר תל אביב, חיים וייספיש, שהיה אתי במכבי חיפה, פיבקו ממכבי תל אביב. המתאגרף היחיד בישראל שניצח אותי, אגב. בפעמים הראשונות שיצא לי להגיע לזירה ולפגוש אותם חשבתי שאני הוזה. אלה היו האנשים שגדלתי עליהם וגדלתי אתם. עליהם חלמתי בלילות.

"בכל מקרה, מהר מאוד אנשים הכירו אותי וידעו מי אני. קראו לי 'התקווה שלנו בכחול-לבן'. התחילו לכתוב עליי בעיתון. פתאום הכירו אותי וידעו מי אני בכל הארץ, לא רק בחיפה ובצפון. הייתי טוב. היית פעם טוב במשהו בחיים שלך? באמת טוב. לא סתם. ככה הרגשתי כל פעם שעליתי לזירה. שאני הכי טוב. שאף אחד לא יכול באמת להתקרב אליי. היה לי ביטחון עצמי מטורף. כל מיני אנשים שחשבו שהם יותר טובים ממני בדברים אחרים, ברגע שהם נכנסו לזירה זה השתנה. אז אני הייתי הטורף. אני הייתי הקילר. לאף אחד לא היה באמת סיכוי. וחלמתי להיות הכי טוב בעולם. הרגשתי שזה אפשרי. מסביב גם נתנו לי את התחושה שהכול אפשרי.

"באותה תקופה היה נהוג לערוך תחרויות אגרוף בין מדינות וקבוצות מרחבי העולם. לא הייתה מסגרת רשמית של אליפות עולם או אליפות אירופה כמו שאנחנו מכירים כיום. במקום זה היו מגיעות לארץ משלחות ספורט מהעולם. בשנת 1953 הגיעה לארץ נבחרת בלגרד מיוגוסלביה. האווירה בארץ הייתה של היסטריה. אנשים חיכו בתור כדי לקנות כרטיסים. התחרות הייתה באצטדיון באסה ביפו. משקל מול משקל.

"זה היה כותרות ראשיות בכל העיתונים. כשאני אומר לך שהאגרוף היה אז הספורט הכי פופולרי בישראל אתה חייב להאמין. אלפי אנשים הגיעו. האצטדיון היה מלא. אני זוכר שהיו שתי תחרויות. בראשונה הם ניצחו ובשנייה סיימנו בתיקו. כמובן שאני ניצחתי את הקרבות שהשתתפתי בהם. בלב התחלתי להרגיש שכאן, בישראל, כבר אין לי כל כך לאן להתקדם.

"נהפוך הוא, כל עוד אני נשאר כאן ולא נותן לעצמי סיכוי אמיתי להצליח, הקריירה שלי תיגמר. הייתי כבר בן 17, שנה לפני גיוס. היה לי ברור שאם אני מתגייס לצבא הקריירה שלי נגמרת. לא ידעתי מה לעשות. לא רציתי להפסיק את החלום הזה. החברים מסביבי פנטזו על הצבא, אבל אותי מה שעניין זה להמשיך להתאגרף. הייתה לי הרגשה רעה מאוד שכל החלום הזה עומד להסתיים, אבל אז הגיעה המכבייה הרביעית".