כנגד כל הסיכויים: סיפורו של הילד המוכה שהפך לחייל מצטיין
איגור ופרצקי בן ה-21 מבת ים ידע הרבה מאוד סבל בחייו: אב שתיין שהכה אותו ואת אימו, אב חורג אלים אף הוא, מצוקה כלכלית חריפה ומעברי דירה תכופים. סבתא אחת מופלאה ושירות צבאי משמעותי הצליחו להחזיר אותו למסלול הנכון
למרות זאת וחרף עברו הכאוב, מצליח איגור לנהל חיים נורמטיביים ולסמן בגאווה את היעד הבא. זהו סיפור חייו של החייל המצטיין שנולד הרחק בגולה וצלח עד כה את המכשולים הרבים שנקרו בדרכו.
ופרצקי נולד בעיר חרקוב שבאוקראינה ב~7 ביולי 1990. לאימו, שהייתה בת 17 בסך הכל באותם הימים, סיפרו כי בנה חולה מאוד, כשבין היתר הוא סבל מאסתמה קשה. הימים היו ימי ברית המועצות והטכנולוגיה הרפואית כלל לא הייתה מתקדמת.
מעט לאחר שחגג את יום הולדתו השלישי, החליטה המשפחה לעזוב את ביתם ולעלות לישראל. מי שעמדה מאחורי ההחלטה הייתה סבתו של איגור מצד האם. הדמות הנערצת על הילד הרך עוד תשפיע רבות על עתידו ועיצוב אישיותו. נוכחותה ובעיקר האמונה שלה בצדקת הדרך, תוביל בסופו של תהליך את הנער, שבזמנו נחשב כחסר סיכוי, לעבר עתיד אופטימי.
בשנת 1993 הגיעה משפחת ופרצקי לנמל חיפה, ומשם לדירה בבת ים. "מאז שאני זוכר את עצמי, המצב בבית תמיד לא היה טוב", משחזר איגור. "בגיל שש כבר פיתחתי מודעות עצמית וזה השלב שאני מתחיל לזכור פרטים רבים.
"אני זוכר היטב שהחיים בבית לא היו פשוטים. אפשר אפילו לומר שהיה בלגאן אחד גדול. המצב הכלכלי לא אפשר להורים שלי הרבה. היה לי מה לאכול, אבל לא מעבר. הבעיות הבאמת גדולות החלו כאשר אבי החל להיות שתיין".
לרגע אחד נעצרת נשימתו של איגור והוא מכין את עצמו לקראת תחילת הסיפור הכואב. הנשימה הזו עוד תלווה אותו במהלך הראיון. "אבא הפך בשלב הזה להיות שתיין אמיתי. הוא היה חוזר הביתה והייתי יודע שמתחילות הצרות".
אילו צרות?
"הוא היה מגיע שיכור ומתחיל להרביץ לאימא שלי, בלי יותר מדי סיבות. אני זוכר את המקרים האלה בכל פעם שאני עוצם את העיניים. קשה מאוד למחוק את המראות הללו. אני מנסה שלא להיזכר בזה אבל לפעמים זה קשה. הייתי חוזר
איך זה השפיע עליך כילד?
"ההשפעה הייתה גדולה מאוד. אני חושב שכל מה שראיתי וחוויתי בבית היה בסיס להתנהגות האלימה שלי כילד עוד בימי הגן. הייתי ילד מאוד בעייתי, בלגאניסט כזה. נכון שילדים בגיל הזה עושים הרבה שטויות ומותחים את הגבול, אבל אני הייתי מעבר לילד הבעייתי הממוצע".
מה לדוגמה היית עושה?
"הייתי אלים ומכה ילדים אחרים, הייתי זורק אבנים גדולות על מכוניות חונות או נוסעות. זאת לא התנהגות רגילה של ילד. זה לא מצב שאתה יכול להגיד לעצמך שזה בגבול הנורמלי. ממש לא. אני חושב שזה היה קשור ישירות לאלימות שחוויתי בבית כמעט מדי יום. ילד לא יודע להבחין בין טוב לרע".
ההתנהגות שלך הייתה חיקוי להתנהגות של אביך.
"בדיוק".
דמות סבתו של איגור מרחפת מעל מרבית שנות חייו עד היום. בין מריבה אחת לאחרת בבית האלים, הוא ידע שמקום אחד יהווה עבורו מפלט לכל הצרות – היה זה הבית של הסבתא. "הסתכלתי על המצב וחשבתי שהאלימות היא חלק בלתי נפרד מהחיים", הוא אומר.
"לא הבנתי למה אומרים לי שמה שאני עושה לא בסדר. ראיתי מה היה בבית וחשבתי שככה מתנהגים. בתוך כל הרע הזה, ברחתי לסבתא כי שם היה לי מקום חם ואוהב. הייתי ישן אצלה במשך יומיים כדי שהמצב יירגע. אני זוכר אותה מאז ועד היום כאישה חזקה מאוד".
אתה מרגיש שפספסת את הילדות שלך?
"כן, אפשר לומר שכן. לא הייתה לי ילדות נורמלית. היום, כשאני עוד מעט בן 21, אני יכול להביט לאחור ולומר שזה היה ניסיון לחיים. אבל עדיין, לכל ילד מגיע שיגדל בצורה טובה ואוהבת יותר, ולא את החיים האלה. יותר מהכל, היה לי חסר יחס מההורים. כסף לארטיק אמנם לא היה, אבל יכולתי להסתדר בלי זה. היחס של ההורים הוא הדבר הכי משמעותי שנמנע ממני".
בגיל שבע החליטה אימו של איגור לסיים את חיי הנישואים עם אביו. ההחלטה על הפרידה הייתה מלווה ברגשות רבים, אבל הצעד שנעשה היה חד משמעי. לאחר כמה חודשים הבין האב את ההשלכות של האלימות בה נקט נגד בנו וניסה להפשיר את היחסים ביניהם. "בשלב הזה הוא הרגיש פספוס וניסה לבלות איתי. הוא היה לוקח אותי לסופרלנד ולמקומות בילוי וזה היה ניסיון לקנות אהבה של ילד. זה לא הגיע ממקום אמיתי".
את צעדיו הראשונים הוא עשה בבית הספר בבת ים, אך בעיות ההתנהגות שלו היו לו לרועץ. "לא הייתי תלמיד טוב", הוא נזכר. "אני זוכר שברחתי משיעורים כמעט כל יום. מחברת הקשר שלי הייתה מלאה בהערות משמעת. התחום היחידי שבו היה לי כיף היה התחום החברתי, זה החלק האחרון שנשאר לי ליהנות ממנו. המעגלים החברתיים היו בריחה מתקופות רעות".
לאחר הגירושים המצב הכלכלי הורע עוד יותר, והמשפחה הקטנה השתקעה בבית הסבתא, שבינתיים העתיקה את מגוריה לחולון. "באחד הימים סבתא עשתה שיפוץ בבית ואחד השיפוצניקים ראה את אמי והם התאהבו. זה הוביל מהר מאוד לחתונה", מספר איגור.
המשפחה החדשה עברה לגור בפתח תקווה ואיגור שוב נעקר לעיר חדשה. "ילד בכיתה ב' לא צריך לעבור כזו מהפכה בחייו", הוא מנתח. "זה לא נעים לעבור מקום כל כמה שנים, הרגשתי שזורקים אותי בכל פעם במקום אחר. הכל היה חדש לי. פתאום אבא חדש, שהביא איתו ילד מהנישואים קודמים, מקום מגורים חדש. לא ידעתי איך לעכל את זה"
למרות הכל, המצב, לפחות לפרק זמן קצר, היה רגוע. איגור סיים את שנת הלימודים עם תעודה חיובית, התאקלם באם המושבות והתרגל לאחיו החורג. הוא סוף סוף חש שזכה בדמות אב אמיתית, כזאת שאפשר להישען עליה. אבל דווקא אז האב החל לחשוף את פרצופו האמיתי. "הוא היה מחנך אותי הרבה פעמים באמצעות מכות", נזכר איגור. "לא חשבתי שזה לא בסדר או פסול. ידעתי שאם אעשה משהו שלא בסדר, אקבל חזק".
גם הפעם אימו של איגור ידעה לעצום עין בזמן שבעלה מפליא את מכותיו בבנה. איגור, מצדו, לא דיבר איתה על הנושא הכאוב הזה. עד מהרה מכותיו של האב החורג גלשו לאלימות קשה. "המצב הידרדר מאוד", הוא אומר. "עברתי בסוף כיתה ג' לבית ספר דתי בפתח תקווה, ובכיתה ו' החלו בעיות של ממש. האבא החדש הפריז באלימות שלו ואימא שלי הפכה מהר מאוד ליעד לאותן מכות. בשלב מסוים אימא גילתה שהוא מנהל מערכת יחסים עם אישה אחרת".
בשלב הזה הסבתא החלה ללחוץ על האם לסיים את מערכת היחסים ולהתגרש, שוב. איגור הצעיר, שבדיוק היה אמור לעלות לכיתה ז', עבר להתגורר עם סבתו בחולון בקיץ שלפני תחילת הלימודים.
"היא החליטה ללמד אותי במשך כל הקיץ. למדתי מתמטיקה, מדעים, הכל. סבתא שלי שמה לעצמה מטרה להחזיר אותי למסלול הלימודים בצורה הטובה ביותר ורשמה אותי למבחנים בבית הספר 'שבח מופת' בתל אביב. הלכתי למבחנים ולהפתעתי התקבלתי. וזה כמובן רק בזכות סבתא".
האמנת שתתקבל?
"לא. ממש לא.
איגור המשיך להתגורר בבית סבתו עד כיתה י"א. כשהיה בן 17, חזר להתגורר בבת ים עם אימו ועם אחיו למחצה שנולד מאותם נישואים כושלים עם בעלה השני. באותה שנה הכירה האם גבר אחר, שהפך לבעלה השלישי. הפעם היא השכילה לבחור בגבר מוצלח.
"ראיתי שמערכת היחסים ביניהם פורחת ושמחתי מאוד", מחייך איגור. "אמנם זה היה באיחור, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם". באותה שנה נולד לאיגור אח נוסף, אח זקונים, שאליו הוא מחובר מאוד עד היום.
את התיכון סיים עם תעודת בגרות מלאה והפרק החדש והמשמעותי בחייו עמד בפתח. למרות בעיותיו הבריאותיות, איגור היה נחוש לשרת בקרבי. "כשהגעתי לצבא, שאלו אותי אם אני רוצה בסיס קרוב לבית או רחוק. אמרתי שאני מעדיף כמה שיותר רחוק. לא רציתי לחזור כל יום הביתה".
התגייסת לצה"ל עם מוטיבציה?
"כן, אבל לא הרגשתי מחובר לארץ עצמה. היה לי חשוב לתרום, אבל פרט לפתח תקווה, בת~ים וחולון, לא ממש הכרתי את הארץ ולא הייתי מחובר. לא הכרתי מקומות אחרים. אני בא ממקום מאוד חלש, והחולשה הזו לא אפשרה לי לבטא את עצמי.
"אני זוכר שמתחילת הדרך רציתי להיות לוחם. לפני הגיוס שלחו לי זימון ליום גיבוש לסיירות, אבל לא הלכתי כי לא האמנתי. כשהגעתי לבקו"ם שלחו אותי לשריון. שאלו אותי אם אני רוצה ללכת לפלס"ר (פלוגת סיור, ר"ג) שריון ואמרתי שכן. הלכתי עם חבר ולאחר ארבעה ימים קשים מאוד של גיבוש, התקבלתי".
איך הייתה ההרגשה?
"מאוד שמחתי. לא האמנתי שאצליח כי לא הייתה לי אמונה בעצמי. המסלול עצמו היה קשה מאוד ולאחר שנה וכמה חודשים יצאתי לקורס פיקוד".
מה אמרו בבית על ההתקדמות וההשתלבות שלך בצה"ל?
"הם היו מאוד גאים בי. ראיתי את הגאווה בעיניים שלהם".
לאחר שירות קצר כלוחם, יצא איגור לקורס מפקדים, אותו סיים בהצטיינות. במהלך השירות התגלה כושר מנהיגותו. "הצלחתי לעמוד בצורה חזקה מול האתגרים שניצבו מולי. היה לי חיבור טוב לחיילים שאף אחד לא התחבר אליהם, כי היה לי קל להתחבר לאנשים שבאים ממקומות דומים למקום ממנו אני באתי. אף פעם לא פסלתי אנשים בגלל הרקע שלהם".
לאחרונה הוא נשלח למיונים לצורך הדרכת צעירים יהודיים בארה"ב מטעם הסוכנות היהודית. "למרות שהאנגלית שלי לא טובה, עברתי את המבחנים", הוא אומר. לאחר השחרור הוא ייצא לשליחות מעבר לים. "אני אוהב מאוד את תחום ההדרכה והמטרה שלי היא לעודד צעירים בני שמונה עד 16 מארה"ב לעלות לישראל. אני חוויתי חוויות לא נעימות בארץ, אבל התגברתי ואני מנסה להעביר להם את העקרונות האלה. לעודד אותם לעלות לישראל. זה חשוב מאוד".
מה החלום שלך?
"אני משתחרר עוד חודש, והאמת שאני לא יודע. אני מאמין שאלמד כדי שאוכל לעזור למשפחה שלי להתקדם. כשאסיים את המשלחת, ארצה לעבוד במשרד הביטחון. אני רואה את עצמי מתנדב ועוזר לקהילה. אני מרגיש שזה סוג של ייעוד עבורי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם