הקרב הגורלי על שביל האופניים בתל אביב
המאבק בין העירייה לתושבים על ביטול 60 מקומות החניה ברחוב בלוך הוא מאבק על פניה העתידיים של תל אביב. לא פחות
למי שהחמיץ, בבלוך, במסגרת שיפוץ כללי של הרחוב, אמורים לסמן בקרוב שבילי אופניים. לשם שינוי, לא מדובר בהטבעת איור של אופניים על המדרכות, אלא בנתיבי אופניים אמיתיים, כמו בערי האופניים האמיתיות, כמו שתמיד ביקשנו, כמו שצריך:
כאלה שממוקמים במפלס הכביש, בין נתיבי הנסיעה של המכוניות למדרכה. המדרכה תוחזר אחר כבוד לבעליה החוקיים - הולכי הרגל, יושבי העגלות, הקשישים והילדים; רוכבי האופניים יזכו לנתיב משלהם ויוכלו לדווש בלי לדרוס ובלי להידרס; בקיצור הקלה גדולה, שמחה גדולה, אבל גם מחאה לא קטנה.
המחאה מגיעה מצד קבוצת תושבים מבלוך והרחובות הסמוכים. הם זועמים על אובדן החניה: כדי להוסיף לרצועת האספלט שני נתיבי אופניים (אחד בכל כיוון), צריך לוותר על משהו. העירייה - מחיאות כפיים סוערות - החליטה לוותר על האפשרות לחנות בצד אחד של הרחוב. נסתם הגולל על 60 מקומות חניה.
תל-אביבים רבים סבורים משום מה שהעובדה שהם רכשו או שכרו דירה, ואף משלמים ארנונה, מקנה להם זכות לשכן בחינם גם את המכונית על חשבון השטח הציבורי. אני לא מאשים אותם. במשך שנים הרגילו אותנו שכך זה אמור להיות. עיריות תל אביב לדורותיהן התייחסו אל הרכב הפרטי כאל מלך העיר, אבל העידן הזה נגמר.
המאבק על בלוך סמלי, משום שמדובר ברחוב שמשתרע למרגלות בניין העירייה, ומפני שבבלוך העירייה מעזה לעשות את מה שהייתה צריכה לעשות - ורשמה החמצה היסטורית - בעת השיקום של השכן הגדול והבכיר, אבן גבירול. אבל יש כאן הרבה יותר מסמליות: בכל רחוב שבו העירייה תנסה לקדם בשנים הקרובות את תחבורת האופניים - ולפי תכנית החומש שלה בלוך הוא רק הקדימון - יתעוררו התנגדויות.
אין
אני באמת לא מזלזל בקושי של הדיירים מבלוך, שטוענים שאם עד כה הסתובבו 20 דקות כל ערב בחיפושיהם אחרי חניה, מעכשיו יצטרכו להסתובב שעה. אל האפשרות לחנות בתשלום בגן העיר הסמוך הם מתייחסים כאל מס נוסף שמוטל עליהם לפתע באמצע החיים.
אני מבין ללבם, אבל הם מצדם צריכים להבין שהמציאות ששררה עד היום הייתה לא ריאלית, ומה שמתרחש עכשיו זה בסך הכול התיקון. המצב שבו אופניים והולכי רגל נעים על אותה מדרכה הוא סיוט לרבבות תל-אביבים - מדוושים וצועדים כאחד - וסכנה אמיתית לשלומם. ההורדה של האופניים למפלס הכביש היא אינטרס של ציבור רחב, ואובדן של 60 מקומות חניה הוא מחיר הגיוני לגמרי כדי לקדם את טובת הכלל.
את המקרה הפרטי של בלוך צריך כמובן לראות על רקע התמונה הכללית, שבה עיר ידידותית לאופניים, להולכי רגל ולתחבורה ציבורית היא עיר עם אוויר נקי הרבה יותר, עם פחות ילדים אסתמטיים, עם פחות רעש ופחות תאונות דרכים.
בדרך לעיר כזאת, תהיו בטוחים, יתעוררו עוד הרבה מחאות. קחו, למשל, את תושבי הרחוב הקטן שליד כיכר המדינה (גלוסקין), שעתרו לבית המשפט נגד מתקן השכרת האופניים שהוצב ברחובם. שימו לב שכל העותרים והמתנגדים תמיד יקפידו לספר כמה הם ירוקים, ויבטיחו שהם בעצם בעד אופניים.
הגישה הזו מוכרת גם מתחומים אחרים: כולנו רוצים לטחון את הסלולרי עד דק, אבל כשמקימים לנו אנטנה מול החלון אנחנו צועקים עד לב השמים. כולם רוצים עיר ירוקה - אבל על חשבון החנייה והפרייבט של מישהו אחר.
תקשיבו למה שאומרים בכירי העירייה בתקופה האחרונה. אי אפשר לטעות - נפלה שם קופסה שלמה של אסימונים. העירייה החליטה סוף-סוף לוותר על הניסיון ההיסטורי לרצות את תאוות החניה של התושבים. מצטערים, אומרים בעירייה, אין לנו חניה בשביל כולם, ובוודאי שאין לנו חניה בחינם.
חשוב שהולכי הרגל בעיר, שרוכבי האופניים, שכל מי שמאמין בעיר עם סדר עדיפויות חדש, ייתן גב לעירייה ויחזק את ידיה. זה מה שמשתדלים לעשות החבר'ה המסורים של "תל אביב בשביל אופניים", ואולי בזכותם העירייה לא תיבהל מההתנגדויות שהסדר החדש עתיד להיתקל בהן בכל פינה ובעיקר בכל רחוב.
בדבר אחד העירייה שוב נופלת: ההתנהלות והשקיפות. בשבוע שעבר נערך בבית ספר ברחוב מודליאני מפגש טעון בין נציגי העירייה לתושבים במסגרת "שיתוף ציבור". את מה שעשו עכשיו (בשעה מוזרה - 16:30. אם רוצים לשתף את הציבור, כדאי לעשות את זה בשעות שבהן הוא לא אמור לעבוד) היה אפשר לעשות לפני חודשים, לעדכן את התושבים מבעוד מועד, לחסוך את התחושה שמגניבים את השינוי מתחת לאפם.
יש גם כמה רעיונות שיאפשרו להחזיר לתושבים חלק מהחניות האבודות, ואם אפשר לעשות את זה בלי לפגוע בתוכנית האופניים, אז בכיף, למה לא. אחרי הכל הרעיון הוא לשדרג את תל אביב, לא לדפוק את התל-אביבים, ואם העירייה תקפיד לדבר איתם בגובה העיניים הם אפילו עשויים להשתכנע בזה.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם