"ואז מנגלה הפריד בינינו עם מקל ארוך ודקיק": מעדויות הניצולים
כדי "לזכור ולא לשכוח" אנו מביאים מתוך ארכיון יד ושם, כמה עדויות של אלו ששרדו את מכונת ההשמדה של גרמניה הנאצית
"העיר סטניסלבוב במזרח פולין נכבשה בסתיו 1939 על ידי הסובייטים ונותרה בידיהם עד יוני 1941. עם נסיגת הסובייטים, לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות, הייתה העיר נתונה במשך מספר שבועות לשלטון הצבא ההונגרי – בן בריתו של הצבא הנאצי.
"לאחר מכן הועברו סטניסלבוב לרשות הגרמנים ונכללה בפרובינציה החדשה "גליציה" במסגרת הגנרל גוברנמן. כעבור מספר שבועות החל רצח היהודים בעיר. בקטע הבא מתאר דוד לצין את חוויותיו מהשבועות הראשונים של תקופת הכיבוש הגרמני עד לרצח אלפי יהודים בסתיו 1941.
"כעבור שלושה שבועות ההונגרים נעלמו לילה אחד, נכנסו הגרמנים ואז התחילו הצרות. התחילו לחטוף יהודים לעבודות קשות לפסי-רכבת, בשדה וכך הלאה. היו מקרים שיהודי לא יכול היה להרים משא כבד, ברזלים או משהו, אז היו מקרים שהגרמני ירה ביהודי הזה. היהודי נפל,והוא נתן לו כדור.
"בהושענא רבה הייתה האקציה הראשונה. אני גרתי מחוץ לכביש קצת פנימה, ושמענו יריות ורדיפות. נכנסה אלינו גויה ואמרה לנו: 'תברחו, כי הגרמנים רוצחים את היהודים, תברחו מהר'. אמא שלי ז"ל בדיוק התכוננה לאפות לחם, מהר מאוד כיבינו את האש, וברחנו לתוך בית-החרושת ללבנים... שני קילומטרים בקו-אויר מהמקום איפה שאני הסתתרתי היה בית-הקברות היהודי.
"בחורים יהודים חפרו שם בהתחלה בורות ארוכים, האורך היה עשרים וכמה מטרים, הרוחב היה שישה-שבעה מטרים. שם, במשך כל היום,
"בסוף היום, כשכבר החשיך, שחררו כמה אלפי יהודים, את זה אני כבר לא ראיתי. סיפרו שהיהודים האלה ששחררו אותם מבית-הקברות נישקו את המגפיים של אנשי הגסטאפו, במיוחד של שף הגסטאפו - של קריגר. בת-דודה שלי הייתה כבר בבור, היא קיבלה כדור ביד, בצד. היא נפלה לתוך הבור ובסוף היום כשהפסיקו לירות, להרוג, היא יצאה מהבור הזה וחזרה הביתה וסיפרה בדיוק מה שקרה"
"אנחנו עולים על הרכבת, לא סתם עולים - עם הכלבים, כמו שרואים בסרטים. היה אתנו חבר של אחי, קראו לו מיאטק סורביץ. כלב קרע לו חתיכת רגל עם המכנסיים והדם נזל. כך עלינו על הרכבת בכאלה מכות רצח, מהר מהר, עם הכידונים. ואנחנו ברכבת, והרכבת נסגרת מהר, ואנחנו עוד בשקט נוסעים.
"עוברים לפסים אחרים, הבינו שזו הדרך לאושוויץ. ואז התחילה מהומה גדולה בתוך הרכבת. אנשים התחילו להגיד וידוי, התחילו להתפלל, התחילו להיפרד מהחיים בצעקות עד לב השמים ובכי ופרידות. לא לקח הרבה זמן, אולי שעה, כבר היינו באושוויץ. הרכבת נעצרה, והחלו צעקות וקריאות: 'אושוויץ!'.
"נפתחה הדלת של הרכבת בצעקות - הקרונות היו של בהמות. נפתח השער הגדול הזה ועם צעקות עד לב השמים עלו לקרון אנשים - חשבנו שהם לא נורמאליים. שרופים משמש, ערומים חצי גוף, במכנסיים עם פסים. לא מדברים אף מלה. מגולחים ורק סוחבים אותנו ואת החבילות החוצה החוצה' כאילו היינו חבילות. זורקים את כולם.
"כמובן שזורקים אותנו, אחד נופל ואחד עומד ואחד מחפש את השני. ופה כבר סוחבים את כולם וסוחבים את אבא שהוא בורח להם ובא אלי ונותן לי נשיקה ולאמא שלי - הנשיקה האחרונה. מאחי לא נפרדתי, סוחבים אותנו נשים לחוד. אנחנו עומדות בשורה, אנחנו לא יודעות מה הולך שמה.
"כשאנחנו מתקרבות, אני רואה שאנחנו עומדים לפני גרמנים גבוהים כאלה. אני לוקחת את אמא שלי חזק שלובות זרוע, שאנחנו נלך ביחד. ואנחנו עומדות לסלקציה. ואז עמדנו בפעם הראשונה בסלקציה.
"מנגלה (אחר כך נודע לנו שזה מנגלה, לא ידענו איך קוראים לו), עמד שמה עם מקל כזה ארוך דקיק וכשהוא ראה שאני מחזיקה את האמא שלובת זרוע. הוא הפריד בינינו. סחבו אותי לכאן ואת האמא לשם. ואני צועקת: 'איפה אמא, איפה אמא?' והחברות שלי תופסות אותי: 'אל תבכי'.
"אמא שלי הייתה בעלת תושייה. סחבו אותה בשרוול, היא הצליחה להשאיר לגרמני את השרוול, הוציאה את היד מהשרוול והצליחה לרוץ עוד פעם לשורה הזאת שהייתה כבר כמעט ריקה ונעמדה עוד פעם לסלקציה הזו. היא הוציאה מאיזשהו מקום מטפחת ראש, לבשה על הראש מטפחת ראש אדומה ונעמדה לפני מנגלה והתחילה לדבר:
'אני צעירה, אני עבדתי בשופ. מנגלה הזה מסתכל עליה, מה פתאום היא מדברת אליו? אז הוא שואל אותה: 'בת כמה את?'. היא אמרה:' בת33'. הוא הסתכל עליה והפנה אותה אלינו".
"כל האווירה והמצב הזה באושוויץ היה בלתי נסבל, בלתי מוסבר. זה היה קשה לקבל את זה שעם מסוים יכול לעשות לנו דבר כזה".
ידעתם מה שנעשה?
"אני ראיתי ערמות של אש, והיה ריח של בשר שרוף כשהגעתי לאושוויץ".
אמרו לכם מה זה?
"לא הייתי צריכה הסבר בכלל, למרות שהייתי בשוק טוטאלי, אבל אני הרגשתי שזה בשר
שרוף. הרגשתי ריח של בשר שרוף, ראיתי כמה ערמות בקרבה. היה קשה לקבל דברים כאלה, קשה לקלוט. בחורה השתגעה בבלוק שלי, וזה לא פלא. במצב כזה צריכים להיות מאוד מאוד חזקים כדי לא להשתגע... הייתה בחורה שקפצה אל הגדר החשמלית.
"ערב אחד היא יצאה וקפצה אל הגדר. הייתה פאניקה. התחילו לעשות לנו סלקציות באושוויץ. מנגלה מפעם לפעם בא לבקר בתוך הבלוקים. הוא חיבק את הבחורה המשוגעת, מסכנה, הוא חיבק אותה. הוא עמד על ידה וחיבק אותה. זה היה בלתי מובן, החיבוק שלו".
"ראינו את האנשים שמגיעים, שמנגלה והעוזרים שלו עושים את הסלקציה... את אלה שהוא הוציא החוצה לשלוח לגזים, סגרו בחדרי החיטוי. אחרי שעות לקחו אותם.
"אף פעם לא רציתי להסתכל, לא רציתי לדעת את מי לקחו. הם היו ערומים כששמו אותם בחדר החיטוי הזה. אני רק זוכרת פנים, אני אף פעם לא אשכח שתי עיניים של אמא פולניה. לאמא ולבת היו אותן העיניים. כולם היו כבר עצם ועור. ידעתי, שמי שהולך לשם - משם הוא לא יוצא".
"אנשים בכו? אנשים דיברו?"
"גם אז לא ידעו, תאמינו לי".
לא ידעו?
"לא ידעו מה היה בקרמטוריום, בצה לאגר. לא".
אבל היו וודאי ריחות?
"ריח? שם לא היה, היה ריח של חיטוי. לקחו אותם עם מלים יפות, עם הבטחות נהדרות שיהיה יותר קל, שזה יהיה בסדר, רק תבואו".
"התחילו האנשים לדבר ביניהם: אם כבר למות ואם כבר אין לנו מה לעשות – אז לא ללכת לתאי הגזים... למות- למות, אבל לא כמו צאן לטבח....
"היו צריכים למצוא איזה תאריך מסוים שהגרמנים נוסעים להתרחץ ובמחנה לא נשארים הרבה ואז להוציא את הנשק מהמבנים, לחלק את הנשק בין כל האנשים במחנה, ולפני זה עוד היו צריכים לקרוא לגרמנים... ולחסל אותם ולאחר מכן עם נשק להשתלט על המחנה...ולברוח. כששמעו את יריית האקדח כנראה חשבו שזהו אות להתחלת המרד והתחילו לזרוק רימונים.
"פתאום שמעת התפוצצויות בכל המחנה... אף אחד לא ידע מה שקורה. מההתפוצצויות
הרימונים התלקחה גדר התיל ,מפני שהיו שזורים בה ענפים יבשים... יהודים רצו, לחלק היה נשק וחלק אין... לא ידענו מה לעשות, האם לעבור לתוך המחנה ולקבל נשק... מפני שהשריפה הייתה כל כך גדולה לא יכולנו, אז החלטנו לברוח ורצנו לכיוון השע ...
"רצתי עם כולם על גדר התיל והתחלנו לטפס עליה. איך עברתי את הגדר אני עד היום לא יודע ... תאר לך שהכדורים שרקו לנו מעל לראש ואנחנו רצנו בזיגזגים עד שהגענו לקצה היער. כל המחנה היה שריפה אחת גדולה עם עשן סמיך ועל המבנים האלה היה דגל עם צלב קרס. פתאום ראינו שצלב הקרס הזה עם הדגל נשרף ונופל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם