חכמת הבייגלה: על חייו ומותו של מלך הכעכים יוסף עבאדי
לפני שבועיים הלך לעולמו אחד מאושיות ירושלים - יוסף עבאדי. בנערותו הוא נטל חלק בפעולות נועזות של האצ"ל, ביניהן גם פיצוץ מלון המלך דוד. לאחר מכן הוא הסתובב עם עגלה בשוק ומכר כעכים מעשה ידיו, עד שהפך למלך הבלתי מעורער של העוגיות המזרחיות
"זו הייתה הלוויה שקטה, בלי צרחות, בכי וכאלה", מספר יורם עבאדי, בנו הצעיר של מלך העוגיות המזרחיות, שנודעות גם בשם כעכ בל מלח. יוסף עבאדי נטמן באדמה בקבורה צנועה לצד בנו עזרא, שנפטר כשלוש שנים לפניו, בחלקו הדרומי של הר המנוחות. מאות ליוו אותו בדרכו האחרונה.
כך, במוצאי שבת לפני כמעט שבועיים, יממה אחת לפני ערב הפסח, ירד המסך על חייו של האיש שהיה לאייקון עוד בחייו. הסבא החביב מהפרסומת לעוגיות המזרחיות "עבאדי" ובעליה של המאפייה הירושלמית הוותיקה - שמאז הימים שנהג להסתובב ברחבי ירושלים עם עגלה ושורת מאפי בייגלה מושחלים על חוט הפכה בינתיים למותג בין-לאומי המגלגל כ-40 מיליון שקלים בשנה - נפטר בבית החולים שערי צדק והוא בן 83.
"זה בא לנו כהלם מוחלט", מספר אבנר זקן, המנכ"ל בפועל של "מאפיות עבאדי בע"מ" ומקורב למשפחה. "הוא אושפז עשרה ימים לפני שנפטר, הייתה לו מן תשישות, טבעית אמנם לגיל מבוגר אבל לא איזו מחלה שהוא סחב אתו המון זמן".
בבית החולים מצאו אצלו הרופאים כמות גדולה של נוזלים בריאות, שאותם ניקזו מיד. לרגע נדמה היה שהנה הוא יוצא מזה ומבריא, אבל אז מצבו הידרדר במהירות. יומיים אחר כך החזיר את נשמתו לבורא. "יורם, הבן, כבר עשה תכניות איפה לשכן את מי בחג", מספר זקן. "חשבנו שיוסף יחזור לחג. עד כדי כך היינו בטוחים שהוא יצא מזה. קשה לי מאוד לדבר עליו בלשון עבר".
למרות שְעָת הלוויה המאוחרת (23:30) ועל אף שאת רבים מהמלווים זה תפס בשיא ההכנות לקראת החג, כ-300 איש הגיעו משלל מקומות בארץ ובהתראה של רגע להר המנוחות. מאוחר יותר יצלצלו עוד מאות אחרים ליורם עבאדי ויאמרו שלוּ היו שומעים על כך בזמן היו גם הם מגיעים ללוויה. "אם היינו מחכים עד הבוקר, היו מגיעים אלפים ללוויה", הוא אמר השבוע בעצב.
המאות שכן הגיעו גדשו את הרחבה בהר המנוחות כדי להיפרד מדמות שאהבו והעריצו, כזו שנכנסת בהליכה לפנתיאון האישים של ירושלים. בשנים האחרונות, אגב, פניו של עבאדי הפכו מוכרות גם מחוצה לה ואף מחוץ לישראל. המאפייה משווקת כיום את מוצריה בעשר מדינות שונות ברחבי הגלובוס: מארצות הברית ועד סין, ומכל אריזה ניבטות פניו המחייכות של יוסף עבאדי, עם השפם וכובע הטבחים הלבן, שהיו לחלק בלתי נפרד ממנו.
לכאורה נראה שדיוקנו של יוסף עבאדי על אריזות מוצריו טומן בחובו סתירה קשה, שיכולה להצטייר כצורמת. מחד הוא סב נעים הליכות ומאיר פנים, כזה שקל לדמיין אותו מושיב נכדים על הברכיים ומשעשע אותם בפרצופים מצחיקים; מנגד הצלחתו המסחרית המוכחת מצביעה על איש עסקים מקצועי החולש על אימפריה עסקית שמעסיקה עשרות עובדים במפעל המשתרע על 5000 מ"ר, מייצר כ-120 מוצרים, ומעמיד אין-ספור לקוחות מרוצים, בהם חברי כנסת, מדינאים, שופטים ואנשי רוח.
אולם מכריו של עבאדי המנוח אינם רואים כל סתירה. "זה אבא שהתחבר גם לילד בן שנה וגם לאדם זקן", מספרת בתו הצעירה שושי שמואל. "הייתה לו נגיעה אצל כולם, לא יודעת איך. היה יכול לבוא ליום הולדת של הבן שלי ישר מהמפעל, לרקוד ולצחוק באמת".
אחיה יורם מסכים: "אין אדם שפגש אותו ולא אהב אותו מיד. זה היה האיש, הוא היה מסור לעבודה שלו כמו שהיה מסור למשפחה שלו". מבחינת אביו המסירות למפעל הייתה גם כורח המציאות, בהיעדר אופציה אחרת. "כאן זה הלב והנשמה", אמר פעם בריאיון.
ברוך שלומוב, שזה כשמונה שנים מועסק כשומר בשער של המאפייה באזור התעשייה עטרות, סיפר כי עבאדי פקד את המפעל כמעט עד יומו האחרון. על אף שבאופן
"יוסף היה מגיע למפעל בכל יום בצהרים", סיפר השומר. "היה מתפלל פה תפילת מנחה, יושב שעה-שעתיים, מסתובב, מדבר עם העובדים, דורש בשלומם. הוא היה אדם נחמד מאוד, מתייחס לכולם. ככה כל יום, ואז נוסע חזרה הביתה".
בחודשי חייו האחרונים, בזמן שעל מרקעי הטלוויזיה שלכם הוא עוד נראה מפרסם את הכעכים המפורסמים שלו בחדווה, הוא הלך ונחלש. זה התחיל בכך שהפסיק לנהוג לעבודה בכוחות עצמו, המשיך בתשישות עד כדי קושי ממשי ללכת ונגמר באשפוזו בבית החולים. האשפוז האחרון נמשך עשרה ימים בלבד, ובסופו הוא הלך לעולמו לפני כשבועיים.
יוסף עבאדי נולד בשלהי שנות העשרים למשפחת עולים שהגיעה לארץ מסוריה. בתור בן לדור שזרע תמיד בדמעה ורק במקרים נדירים זכה גם לקצור ברינה, את אימפריית הכעכים שלו הוא הקים דרך הרגליים והידיים. אולם מקורותיו של הכעך העבאדי לא התחילו אצלו; הם נטועים כמעט מאה שנה לפניו.
על האריזות של מוצרי "עבאדי" נכתב כי מסורת האפייה החלה לרוץ במשפחה כבר בשנת 1838. עם זאת, בריאיון עבר הודה חיים עבאדי, ההיסטוריון של המשפחה ובן דודו של יוסף המנוח, כי קשה לתארך את השנה המדויקת שמשפחתו הפכה למשפחת אופים רשמית. על דבר אחד כולם מסכימים - זה קרה בעיר חאלב שבסוריה, מעוז יהודי נודע, אי שם בין שלהי המאה ה-19 לתחילת המאה העשרים, אז הפך אחד מאבות המשפחה לאופה השכונתי במקום שהתגורר.
כמה עשורים קדימה, בשנת 1926, יצאו הוריו של יוסף עבאדי לדרך הארוכה מחאלב לירושלים כשהם רכובים על חמורים. כחצי שנה ארך מסעה של המשפחה. במהלך המסע הם נאלצו לשקר לא פעם באשר למקור מוצאם משום שלא היו להם האישורים הנדרשים כדי להגיע לפלשתינה, בטח שלא להתיישב בה. מתוך אמונה תמימה של יהודים היושבים בגולה הם כמהו להתיישב בירושלים, רק בה.
"ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון", היה עבורם צו אישי. בירושלים הם התמקמו בשכונת נחלאות. בשוק מחנה יהודה שכר אביו של יוסף, אליהו עבאדי, מאפייה קטנה ובאמצעותה המשיך את המסורת המשפחתית. בלילות ייצר אליהו עבאדי פיתות סוריות וכעכים ובימים מכר אותם בעצמו, מכתת רגליו, כשהמגש הגדול נח על ראשו. זה היה נוף ילדותו של יוסף בנו.
יוסף נולד בשנת 1928, שנתיים לאחר שעלתה משפחתו ארצה, בירושלים של תחילת השלטון הבריטי בפלשתינה, והיישר אל מציאות הבצק והקמח של אביו. בגיל 13 עזב יוסף את הישיבה שלמד בה בעיר העתיקה והצטרף לעסק המשפחתי, אז זה היה פחות עסק ויותר משלח יד שסייע להוריו לשרוד בירושלים היהודית, הענייה והחבוטה של ימי טרום קום המדינה.
עם הגיעו לגיל העשרה, הוא הצטרף לשורות האצ"ל בבירה והפך שם למפקד. הכינוי שניתן לו באצ"ל היה "יפתח" ותחת המסווה הזה הוא לקח חלק בפעולות נועזות של הארגון, בהן גם פיצוץ מלון המלך דוד. "עברנו את ההפגזות של 1948, המצור, תקופות של עוני בירושלים. לא היו אוכל, מים. אבל בגיל 14 כבר עמדנו בעמדות ברמת רחל והר ציון", העיד פעם על עצמו. "בתקופת האצ"ל אם הייתה פעולה שלא לקחו אותנו אליה, היינו יושבים לבכות".
בתו הצעירה של עבאדי, שושי שמואל, סיפרה כי "במסגרת עבודתי כמורה אני מוצאת את עצמי מלמדת לא פעם את התלמידים על פעולות שאבא השתתף בהם". כחמש שנים פעל יוסף עבאדי בשירות האצ"ל, עד קום המדינה, ואז הצטרף לצבא ההגנה לישראל. "אבא שלי היה אגדה", אמר יורם עבאדי לאחר מותו של האב. "בזכותו ובזכות אנשים כמוהו אנחנו חיים פה היום. בירושלים בפרט".
תקופת קום המדינה לא שיפרה את קשיי ההישרדות של ירושלים ותושביה, ובהם גם משפחת עבאדי. בשנת 1949 נאלץ יוסף לעבוד במפעל האמאייל "פרידמן" ואת הכנסותיו העביר לא פעם למאפייה של אביו. באותה שנה הוא אף נישא לבחירת לבו שמחה, שאותה הכיר בשכונת מגוריו, שם גם היא התגוררה. לשמחה הוא יישאר נשוי עד יומו האחרון - 62 שנים לאחר שענד על אצבעה טבעת. "אבא ואמא היו תמיד-תמיד יחד, לא נפרדו לרגע", מספרת בתם שושי.
לזוג הטרי נולדו חמישה ילדים, שלושה מהם חיים כיום. אליהו, הבן הבכור, נפטר לפני כ-20 שנה ממחלה חשוכת מרפא, ועזרא אילן, שנחשב לבדחן של המשפחה, הלך לעולמו לפני כשלוש שנים. "הלך לישון ולא קם", כך סיפרו כל מי ששאלנו על נסיבות מותו. "לדעתי מותו של עוזי (כינוי החיבה של עזרא אילן - ע"ר) היה תחילת הדעיכה של יוסף", טוען אבנר זקן. "אם אתה שואל אותי, המוות שלו היה קשה מנשוא ליוסף, ומכאן ועד הסוף הוא רק הלך ודעך. ניסו להוציא אותו מזה, מה לא עשו, אבל שום דבר לא עזר לו באמת. הוא נשאר תמיד חסר".
כשמונה שנים לאחר קום המדינה העביר סופית יוסף עבאדי את כל כובד משקלו אל עסקי המאפה של אביו. את עגלת הכעכים שמשך אביו ברחובות ירושלים הוא החליף בעגלת אופניים ועליה העמיס את מרכולתו. לנסיעות הצטרפה אשתו הטרייה שמחה, שגם סייעה בהכנת המאפים במעון המאפייה החדש ברחוב דוד ילין. את העסק רשם יוסף תחת השם "עבאדי יוסף ושמחה בע"מ".
הגם שלא באה ממשפחה של אופים אלא גדלה בבית יתומים, לשמחה עבאדי הזכות המלאה להיכלל בשם הרשמי של מפעל המאפים. אחרי הכול היא זו שחתומה על גודלן הנוכחי של העוגיות; עד שהיא נכנסה לתמונה הן היו גדולות הרבה יותר. "שמחה הייתה מגיעה מדי פעם למאפייה ומאותו בצק עצמו עושה לנו לבית עוגיות קטנות יותר", סיפר פעם יוסף המנוח. העוגיות הקטנות התבררו כפופולריות הרבה יותר מאשר אחיותיהן הגדולות, ואט-אט עברה המאפייה לייצר יותר מהדגם המוקטן של העוגיות ופחות מהמוגדל, עד שעם הזמן המהלך הושלם במלואו.
הזוג עבאדי נהגו למכור את הכעכים הללו מבית לבית וגם ללקוחות קבועים, בעיקר סביב רחוב יפו והתחנה המרכזית הישנה בירושלים, כשהם רכובים על דוכן האופניים שלהם. בהמשך התחלפו האופניים באופנוע, ובשנות ה-60 הוחלף האופנוע במשאיות. אלה הובילו את מוצרי עבאדי - כעת כבר ארוזים יפה בשקיות ניילון חדישות - אל צרכנים רבים, רובם הגדול עדיין היו מרוכזים באזור ירושלים.
שנות ה-70 היו הקפיצה הגדולה של הכעך של עבאדי. בשנים הללו נרשמה שותפות קצרה בין המאפייה לבין מאפיות אנג'ל וצה"ל. כדי לספק את הביקושים, רכשה המאפייה מכוניות מסחריות והחלה להפיץ את כעכיה בעצמה. בשנים שבאו אחר כך רשמה לזכותה המאפייה שיתופי פעולה מוצלחים גם עם רשתות מוכרות אחרות, בהן רשת "שופרסל ו"קפה רג'ואן", עד לשיתוף הפעולה הנוכחי עם חברת "ויסוצקי". "כיום כל הפרסום שלנו עובר דרך ויסוצקי", מספר אבנר זקן. "אין פרסומת לתה בלי עבאדי".
הדחיפה הגדולה של המאפיות, שקיבעו את מעמדה כמותג בתחומה גם מחוץ לתחומי ירושלים, התרחשה באמצע שנות ה-90, עם הצטרפותו של הבן יורם לנבחרת של העסק המשפחתי. כמו אביו לפניו, גם הוא ביקש להתאים את העסק המשפחתי לרוח התקופה. אם אצל יוסף בשעתו זה התבטא בהחלפת עגלת המשיכה של אביו אליהו באופניים, אצל יורם זה התגשם באמצעות הכנסת מכונות חדישות למאפייה והוספת קו מוצרים חדש שעליהם יוטבע הלוגו המשפחתי.
אולם למרות הוספת מילים כמו "ייעול" ו"מינוף" למחזור המושגים של מאפיית עבאדי, בדבר בסיסי אחד היא נותרה כשהייתה: עד היום הכעכים של "עבאדי" מיוצרים באופן ידני. זהו אולי סוד הקסם של המאפייה, זה מה שמחזיר את לקוחות החברה אל מוצריה שוב ושוב. במובן הזה מייצגים אולי הכעכים אף את יוסף עבאדי עצמו. אדם שפועל בדור הנוכחי, ובהצלחה יתרה, אבל לעולם אינו שוכח מאין בא.
כך מספרת בתו שושי על ילדותה בצל אביה: "אבא היה מגיע לאסיפות הורים בבית הספר עם קמח על הבגדים, והייתי כל כך גאה בו. כולם בירושלים ידעו מי זה יוסף עבאדי, ועדיין הוא נשאר כמו שהיה - פשוט ועניו".
לא צריך היה להכיר את יוסף עבאדי היכרות אישית כדי לדעת שמדובר באדם טוב לב במובן הפשוט של המונח. זה משתקף בכל קמט בפניו, הפנים המזוהות כל כך מאריזות מוצרי עבאדי ומהפרסומות. יש בו משהו שמזכיר קצת את סבא של כל אחד מאיתנו, מעין אב-טיפוס לתמונת הדור ההוא, של פעם, זה שהיום נהוג להשוות אליו כשמבקשים להדגיש עד כמה השתבש הדור שלנו.
"אבא היה אדם שמשאיר רושם", מספר יורם עבאדי. "מעולם לא צעק, לא הרביץ. הוא היה מגיע למקום, אומר שלום, ומתיישב בלי לומר מילה. הוא היה מקשיב לאנשים. יום אחרי זה הייתי מקבל טלפונים מאנשים שאומרים לי 'איזה אבא יש לך', 'איזה אדם גדול'".
"צנוע ונעים הליכות" הוא התיאור הנפוץ ביותר שבו בחרו מכריו של עבאדי כדי לתאר אותו. "זן אנושי נדיר, אדם אדיר ומופלא", מוסיף אבנר זקן. הוא עצמו מכיר את עבאדי היכרות אישית זה כמעט עשור, והמשיך להיות מקורב אליו גם לאחר שהאחרון פרש מניהולו היומיומי של המפעל.
יורם עבאדי מסכים: "הוא נפטר ב'שבת הגדול' בשעה 17:00, זמן מנחה. זוהי השעה שבה נפטרו צדיקים כמו דוד המלך ומשה רבנו. בחודש ניסן, לפני ליל הסדר, לא מספידים כי זה חודש הגאולה ורק צדיקים מתים בחודש הזה. אבא לא ביקש במפורש שלא נספיד אותו, אבל בצורה ובזמן שהוא הלך הוא הראה לנו שזה רצונו".
צוואתו התבטאה גם בימים שבאו לאחר מסע הלוויה עצמו. על פי ההלכה, הותרה המשפחה לשבת שבעה על אביהם יום וחצי בלבד, עד כניסת החג. עם זאת, במהלך הזמן הקצר הזה הספיקו המונים לפקוד את ביתם של יוסף ואשתו בשכונת הווילות המוריקה בשכונת פסגת זאב בבירה. את חג הפסח התקשו בני המשפחה להעביר ללא אביהם, סמוך כל כך למותו. "היה ליל הסדר כהלכתו, אבל עם הרבה חלל ריק. הגדה לא ממש הייתה", מספר יורם.
בימים שבאו אחר כך כינס יורם את כלל בני המשפחה בביתו שבשכונת מלחה לשהות זה במחיצת זה למשך כל שאר ימות החג. במהלך ימי חול המועד עלו לביתו אלפי אנשים; לדברי אבנר זקן, כולם ביקשו לנחם את המשפחה ולהוקיר את זכרו של יוסף עבאדי. את חלקם הגדול שושי בתו כלל לא הכירה. "אחד החברים שלו אמר לי בשבעה: 'תדעי לך שהוא לא רק אבא שלך, הוא אבא של הרבה אנשים פה", סיפרה.
הסיבה לכך היא מה שמכנים ילדיו "המורשת השנייה" של אביהם: מפעל החסד שטיפח בחייו לא פחות מאשר את מפעל העוגיות שלו. "אבא השאיר ירושה אחת אבל גדולה", אמר יורם. "להמשיך את דרכו, גם בפן העסקי אבל גם בצד הערכי - היושרה, כבוד לזולת. במובן מסוים הוא השאיר לנו במותו עבודה מחייבת יותר מאשר השאיר בחייו. הוא הקים עולם של נתינה. היה איש פשוט ועניו שלא חיפש לעצמו כלום, ומצד שני הוא בנה משהו גדול. זה לא אופייני לאדם כזה. הוא תמיד ראה בנתינה משהו שצריך לעשות. העיקר מבחינתו היה לאהוב את האחר".
"הלכה לנו היסטוריה", אמרה לילדיה אלמנתו של עבאדי שמחה על בעלה המנוח. אולם עושה רושם כי הם מצדם מבקשים לשמר את ההיסטוריה הפרטית של אביהם דרך מה שהם מכנים "המורשת שלו" - עקרונות אהבת הזולת שהפעיל בחייו. את המורשת הזו הנהיג עבאדי המנוח לא רק בתרומה ממוסדת ומסודרת, אלא גם בחיי היומיום, תוך כדי תנועה.
"פעם נסעתי עם אבא לשכונת הבוכרים", נזכרת שושי. "פתאום ניגש לאוטו אדם שלא הכרתי. הוא ביקש מאבא לרדת מהאוטו כי הוא רוצה לדבר איתו. אבא ירד מהאוטו, ואני רואה את השניים מסתודדים, ואז אבא חזר לאוטו ומתחיל לרוקן את כיסי המעיל שלו. שאלתי אותו 'מה אתה עושה?', הוא הסביר שלאיש קר אז הוא מעניק לו את המעיל שלו. כזה אדם הוא היה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם