המוות כמשל: על פנחס שדה
הוא היה האאוטסיידר הכי נערץ בספרות הישראלית - חלם על לונדון, בז לדיזנגוף ושינקין וגר בכפר שלם פינת שכונת התקווה. בשבוע שעבר ירדו השכנים בדרך ההגנה 138 לעשות לו כבוד, בטקס הנצחה שארגנה עיריית תל אביב. בועז כהן הצטרף אליהם למסע בעקבות האיש ששינה את חייו, פנחס שדה
העצמאות.
שדה היה מעין נזיר מודרני. יוצר שחווה ותיאר אירועים רליגיוזיים בחייו היומיומיים, אך בז לפולחני הדת. אדם ששם את היחיד ואלוהיו במרכז ההוויה, אך הביע שאט נפש כלפי הממסד והלאומיות בגרסתה העדרית. איש רוח שמעמיק בכתבי רבי נחמן מברסלב, אך לא נמנע מתאוות נשים. שוחר שלום וחופש, שהתרחק מאנשי "שלום עכשיו" שייצגו בעיניו יאפיות נהנתנית וזחוחה. תל אביבי שבז לתל אביביות. איש מורכב, שרבים וטובים ניסו ומנסים לפענחו, לגולל את דמותו כמו היו פורמים כדור צמר ענקי שלעולם לא יותר באמת.
תהיה זו קלישאה - גם אם בלתי נמנעת - לתאר כיצד הפנט אותי "החיים כמשל", החל משורת הפתיחה "יום חולף והלילה, כמו יעקב האוחז בעקב עשו, בא. גם הלילה חולף", ועד החתימה בסופו של הספר - "ירושלים, 1957". יהיה זה בנאלי לפרט כאן איך הלכתי, נער בן 18 לפני גיוס, סהרורי ברחובות, לא מצליח לקרוא שום דבר אחר, כל כולי שרוי ושבוי בקסם של פנחס שדה, באופן שהוא נוגע ברוחניות, באמנות, אבל גם באהבה העזה, המטלטלת, בתאווה המינית, בקנאה הרומנטית. שדה הכיל הכל וכתב הכל, כמו שאף אחד לא הכיל ולא כתב. כמוני חשבו והרגישו עשרות אלפי קוראים, לאורך שנות השישים והשבעים, שנחשפו לברק המסנוור של גאוניותו.
יום חמישי, 28 באפריל, 18:00, דרך ההגנה 138 בתל אביב.
השדרה מתחילה בלב שכונת התקווה, נמשכת ונמתחת אל תוך השכונה המקשרת בין כפר שלם ובין יד אליהו. כאן, בקצה המזרחי שלה - יהיו שיאמרו דווקא כאן, מחוץ למעגלי התרבות של לב תל אביב - חי במשך כעשור משורר, סופר והוגה דעות מהחשובים שידעה התרבות העברית. שדה אולי לא מת באופן מכאיב ומבזה כמו דוד אבידן, אבל גם הוא לא היה משופע בממון, כראוי לענק רוח שכזה. כל שכניו מדווחים על אדם צנוע, שהלכותיו פשוטות, לבושו נקי ויומיומי, מתנזר ממזונות ונהנה לעשן. תחביבו זה, אומרים, הביא עליו את מותו בגיל 64 מסרטן ריאות. והוא, פנחס שדה, שתיאר כל כך הרבה גשמים וממטרים ושמים אפורים בספריו, זכה (למרבה האושר) שביום האביבי שבו נערך הטקס לכבודו ירד גשם ללא הרף.
שיכון מגורים, בניין משותף, דיירים רבים. ראש העירייה, רון חולדאי, נושא דברים. קהל סקרן מתאסף מסביב, לקראת טקס הסרת הלוט מעל שלט שנקבע בכניסה לבית בו התגורר. דתיים בכיפות סרוגות, שלושה חרדים מזוקנים, צעירים בסנדלים וחולצות מרושלות, כמה נשים יפות, אחת חמושה במצלמה, יפה במיוחד, שנדמה שפנחס שדה היה אוהב. הוא אהב נשים יפות, התקשורת ידעה שהוא אוהב נשים יפות, ואולי לכן גם הקפידו לשלוח נשים לראיין אותו, ביניהן פנינה רוזנבלום שישבה איתו לראיון ענק ונועז במיוחד לשבועון "לאשה" שהתפרסם במרס 1984.
מספרת רוזנבלום: "זה היה ראיון מפתיע, חסר מעצורים,
רוזנבלום שאלה אותו אם הוא מפחד מהמוות (שדה אמר שדווקא כן), מהו אלוהים בשבילו (שדה הסביר שזה מופשט מדי), מדוע אין לו ילדים (שדה סירב לענות על השאלה הזו) אף שהיה נשוי פעמיים. גם על אוננות שאלה אותו, ושדה לא התחמק: "בנעוריי, וגם שנים לא מעטות לאחר מכן - כן", ענה בהתלהבות. "מאוחר יותר הייתי מיודד עם נשים לא מעטות, וצורך זה לא התעורר בדרך כלל".
"האם אוננת יחד עם אישה?", המשיכה רוזנבלום להתעניין. "ביחסים בין גבר לאישה, כפי שאני יודע אותם, מתרחשים דברים רבים ושונים, ולפעמים אפילו קיצוניים", ענה.
בהמשך דובבה אותו על יחסיו עם חבצלת חבשוש (מאהבתו של שדה, שהתאבדה מאוחר יותר) ומדוע תיאר במושגים דתיים את הסקס שלו עם חבצלת ועם חברתה. "זה היה מצב של גאולה, ארבעת הימים ששכבתי עם חבצלת ועם חברתה - וחשבתי עליו במושגים דתיים".
"מה הקשר בין התעלסות עם שתי נשים ובין דת?", תהתה רוזנבלום, ושדה ענה: "לפי המושגים שלי, אני רואה בתחושת חיים זו טוהר ותמימות, ורק במקרים נדירים ביותר בחיים אפשר להגיע - אם בכלל - לתחושות כאלו. לכן אני קורא לתחושה כזאת מצב דתי".
האם חזרת על החוויה הזאת, של לשכב עם שתי נשים יחד?
"היו מקרים מעטים, אבל מכיוון שהחוויה המסתורית לא התחדשה, הפסקתי. הרי בשום פנים לא היה מדובר על פעילות גופנית כשלעצמה".
מה יש לך לומר על לסביות?
"הרגשתי היא, שיש בתופעה הזו משהו עמוק".
גם שכניו של שדה ירדו לחזות בטקס למטה, בראש העיריה ובחבורת האנשים הנרגשים, שעמדו מתחת לעמודים וגזרו את הבד המכסה את השלט. "סוף סוף אנחנו מפורסמים", זרחה מעונג השכנה אסתריקה. "פנחס לא היה מאמין".
היא מלאת חיוניות, אסתריקה. חייכנית. נמרצת. "17 שנה הייתי בוועד הבית", היא מספרת. "כל פעם הייתי באה אליו, לגבות כספים. הוא היה אחרון בסבב. קומה אחרונה. מתחת לגג. דופקת בדלת, טוק טוק טוק (היא מדגימה באוויר), פנחס פותח, 'בואי, שבי אסתריקה, ספרי לי דברים'".
אילו דברים?
"הוא רצה לדעת הכל. איפה הייתי. מה עשיתי. מה קורה בבניין. מי בא ומי עזב, לאן נסעתי ואת מי פגשתי. היה מתעניין כזה. תמיד ישבתי אצלו הרבה זמן. סיפרתי לו סיפורים. הוא היה מדליק את המקטרת שלו, כזה, עם הגבות מכווצות, מקשיב. מקשיב. שומע הכל. גם זוכר".
ומה את זוכרת?
"כל הזמן היו באים אליו אנשים. עולים אליו לדירה, כל המדרגות האלה. יושבים אצלו שעות. מדברים. שומעים מוזיקה. אנשים תמיד רצו לבוא. בעיקר בנות".
בנות?
"הרבה בחורות, כן. בנות. כל הזמן היו מסתובבות פה בחורות".
בדירה שבה התגורר חי עכשיו זוג עולים מרוסיה. אני דופק בדלת, אין עליה לא שם ולא שם משפחה, גם לא זכר לפרקים המסעירים בעברה. "אני לא רוצה לפתוח", אומרת האישה. אני רק רוצה לראות את הדירה. אפשר בבקשה? "לא, לא. . . אני לא פותחת".
את יודעת מי גר בבית שלך, לפנייך?
"כן, אני יודעת, ואני לא רוצה לפתוח".
רק דקה, בבקשה.
"אני לא רוצה".
אני מבקש למצוא את הנוף ששדה היה רואה משולחן העבודה שלו, מחדר השינה שלו. במה צפה האיש שכתב על דרך יפו תל אביב, על השיכונים והצריפים? השכנה בלה בלוחין ("אני ועד הבית עכשיו") באה לעזרתי. היא מביאה מפתח לדלת הברזל הכבדה של הגג. "אנחנו נעלה מעל הדירה של שדה. תוכל לראות בדיוק את הנוף שהוא ראה".
המנעול גדול, הדלת חורקת, אבל אנחנו, בלה מוועד הבית, הצלם ואני, נכנסים אל מרחב הגג הפתוח, פרוש מעל שיכוני כפר שלם שמעבר לכביש, כשמהצד השני נווה צה"ל, שכונת התקווה, יד אליהו. הזמן כמו עצר מלכת. אנחנו משקיפים מהגג. גגות פח ואזבסט, חצרות קטנות ומוזנחות, תרנגולים, מכונית קרועת מכסה שהמנוע נעקר ממנה, לוח כדורסל מאולתר מדיסק וחישוק ברזל.
"ככה הוא היה יושב מול זה", אומרת בלוחין. "מסתכל, חושב, כותב".
ידעת כמה חשוב הוא היה?
"לא ידעתי שהוא היה כ-ל כ-ך חשוב, אבל היה איש חכם. הרבה ספרים. כל הזמן קורא. לומד. כותב".
שדה אמר פעם, בראיון שנתן לפני 18 שנים למירי רוזובסקי מ"זמן תל אביב", שהוא מתעב את תל אביב היאפית, הבורגנית, הנהנתנית. "מה זה דיזנגוף ושינקין בשבילי, לעזאזל? זה זבל בשבילי". ואילו לשכונתו בדרום העיר היתה לו אמפתיה: "היכן שגרתי, מול שכונת התקווה, גרו אנשים צנועים, עובדים ואלמונים, אנשים שיש לי רק דברים טובים להגיד עליהם". האנשים הצנועים, האלמונים והעובדים מלווים אותנו בירידה מהגג למטה, אל חזית הבניין. "הלובי חדש", מתגאה הגברת בלוחין. "הרבה שנים רצינו לשפץ. עכשיו עשינו. יפה, נכון?".
הלוח החדש עם שמו של פנחס שדה רטוב מהגשם ונוצץ. חוצים את הכביש אל מרכז בית ברבור, להמשך הטקס. המשוררים ארז ביטון, סבינה מסג, אלי אליהו ושחר מריו מרדכי אומרים דברי טעם. כולם מלאי כבוד. בכולם חוללה יצירתו של שדה חריטה עמוקה בנפש. פרופ' נסים קלדרון ביקש להזכיר כי היה בו, באיש הרציני ההוא, גם הומור. מסוים, אמנם, ובכל זאת. היה מעניין לבחון את הקהל. תערובת של אנשים ממקומות שונים, מטריטוריות רחוקות בתוך הישראליות. סרט קצר של דינה גונה, "פנחס שדה המשורר", הציג תמונות מחייו של שדה, עד סוף שנות השמונים. שדה כותב, שדה יושב, שדה מקריא משיריו, מתבונן מבעד לחלון.
קולו יבש, כמעט לקוני, לא נשבר - אבל הלב נרעד לשמוע את המילים היוצאות מפיו, תערובת של כאב וגעגוע, עצב וערגה. גונה: "הכרתי את שדה כמו כל נערה בשנות השבעים, שקראה את 'החיים כמשל'. זה היה ה-ספר. הוא עבר מיד ליד, בינינו. כל קוראי הספרים בשנות השישים, השבעים והשמונים קראו את שדה, כמו שאדם דתי קורא בכתבי הקודש וכמו שצעירים היום שולחים אס-אם-אסים. זה היה ספר פולחן. הוא טילטל אותי, ואז קראת את 'נסיעה', היה חזק מאוד - אפילו חזק מדי. לא נגעתי ביצירות שלו עשר שנים. הפכתי לצלמת. עברתי מירושלים לתל אביב, וקיבלתי עבודה באגודת הסופרים העבריים. הייתי תלמידה של יהודה עמיחי ורציתי לצלם את הדבר שהכי קרוב אלי: משוררים וסופרים. הם היו גיבורי הילדות שלי.
"הדמות הראשונה שצילמתי היתה יונה וולך, עשרה חודשים לפני מותה. שדה היה מסתגר. לא התערב בקליקה. הוא בז לסצנה התל אביבית. אנשים באו אליו. עלו אליו לרגל. הוא שאב כוחות מזה ומהספרים שלו. היו המון אירועים באגודת הסופרים, ופנחס שדה אף פעם לא הגיע. צלצלתי אליו, הוא אמר לי:'תבואי ביום שישי, אחר הצהריים'. היה חודש אוגוסט. שמש חזקה. נסעתי בקו 16, פעם ראשונה בחיים שלי בשכונה שבקצה תל אביב. לא היו בניינים. באתי דרך כפר שלם. קומה 8, דירה 32. נכנסתי לדירה הקטנה, הסלון היה גם חדר העבודה וקיר שלם היה חלון שפונה לכפר שלם. שם הוא היה יושב, מסתכל וכותב. כל הזמן הוא הסתכל החוצה. כמו שאהוד בנאי אמר,'פנחס קנה את הבית בגלל החלון'. בנאי צודק. צילמתי אותו בעיקר ליד שולחן העבודה שלו, יושב. היה לו קול רך וענוג. הוא ידע לדבר במתיקות רבה לנשים. הוא הסכים שאצלם טיוטה של שיר. הוא ביקש שלא אצלם אותו ליד הפטיפון ומאות התקליטים הקלאסיים שלו, כדי ש' לא יהיה תיאור בורגני בצילומים שלך'. מאוד היה חשוב לו לשמור על הפשטות והצניעות שלו. הוא בז לחומר והקדיש את כל חייו לרוחניות. גם השירה והספרות שלו היו כאלה".
30 צילומי סטילס נכללו בסרטה של גונה. "זה הסרט השביעי שלי על משוררים וסופרים, אבל זה הסרט הכי טוב שלי, זה שאני הכי גאה בו".
גם הלית ישורון יושבת בקהל. המשוררת והמתרגמת, שבין היתר תרגמה את פרוסט וערכה חוברות של כתב העת לשירה "חדרים", הכירה היטב את הגאון, וראיינה אותו ב-1987 ("חדרים", גיליון 6). באותו ראיון אמר לה שדה: "לא חונכתי לאמנות בבית הוריי. ההתחלה שלי הייתה שתיים-שלוש גלויות דואר כאלה של ואן גוך, של גוגן, והגעתי לגיל 56, ובגלל שנקלעתי ללונדון וירד שלג ונכנסתי במקרה לגלריה הלאומית, אני מוצא את עצמי בדיוק מול הכיסא הצהוב, ולא רחוק משם גוגן. כאילו זרקו לי את זה מול העיניים ואמרו לי 'מכאן התחלת ולכאן הגעת, ומה יש לך מכל זה, עשית סיבוב כל החיים, ועזבת את אשתך הראשונה ואת השנייה ואין לך כלום כמו אז'. וההרגשה הייתה זוועה, רק לבכות".
שדה הרגיש כמו גר בארץ נוכרייה. הגדיר את עצמו לא פעם כגולה. יותם ראובני, שהיה מקורב אליו, ראיין אותו וחקר את יצירתו, מספר שחלומו של שדה היה לא לחיות כאן. לא ביד אליהו ולא בארץ ישראל בכלל. בראיון שערך איתו ב-1980, אמר שדה: "אני, אישית, חלומי היה לחיות בלונדון. כל מי שקרא אותי יודע שזה היה החלום שלי. עולם שקט, עולם של פארקים, עולם של אנשים אדיבים. אולי עוד אזכה פעם לזה. אני ממש מלא עצב רב, וסלידה, על שאני נאלץ לחיות במקום כל כך רועש, כל כך גס ובנאלי, כאן בארץ. אני בפירוש מרגיש שאני חי בגלות. אתה מדבר, יותם, עם אדם המרגיש שהוא חי בגלות. ממש. עד המקום בו ביתו מוצב. . .".
ראובני מתאר את שדה כ"אדם מסתגר". אחד שלא נוח לו עם סביבתו אבל גם עם זה כשמגדירים אותו כמתבודד. "כתבו עלי, אמנם בלשון אדיבה, שאני מסתגר במגדל שן, וחשבתי, אמנם נכון שיש לי איזה מגדל שן, זה ברור, אבל הוא מוצב כרגע, מבחינה פיזית על כל פנים, קרוב לשכונת התקווה. וזה קצת מגוחך", אמר.
ראובני, שפגש את שדה פעמים רבות ותיעד את שיחותיו עימו, אומר היום: "עיקר הקסם שלו הוא בכך, ששדה אומר כי האמנות היא הגאולה. לא משנה מה שקורה לך בלילה, בייאוש, בנידחות הכי גדולה, יש גאולה. היא באמנות שאתה עושה. ואם אתה לא עושה, היא באמנות של אחרים. בזה עסק שדה, בגאולה דרך האמנות. למשל, דרך היצירה הנודעת של ולסקז,'לאס מנינאס'. על הציור הזה, המוצג בפראדו במדריד, נכתבו ספריות שלמות. ועכשיו מה? מי שחש שהאמנות היא הגאולה, טוב לו. מי שלא, וזה הרוב, לא יודע ".
ב-1984 אמר לו שדה: "אני כותב מה שאני מוכרח לכתוב. אני לא כותב בשביל תוכים, לא בשביל איילות, לא בשביל דובים ולא בשביל נשרים. אני כותב כי אני מוכרח לנסות להגדיר במילה, פה ושם, את התהום של הקיום שלי".
על המדינה אמר: "אני לא מעסיק את עצמי בנושאים הפוליטיים האלה, ודבר כמו מדינה אין לו שום משמעות בעיני. . . זה דבר חסר משמעות בשבילי, מבחינת החיים".
מבחינת שדה, היה רק דבר אחד בסיסי באמת, שהכל חייב להיות מכוון אליו. "והדבר הזה, ככל שהמילה היא כיום בלתי נסבלת להשמעה, זהו זה, כוונתי לאושוויץ והשואה. ואני מדבר מתוך חוויה שלי. היה ברור לי שאם לאנשים שמתגוררים כאן, בין אם הם עושים הפגנות ובין אם לא, אם נשאר להם שמץ שכל, עליהם לעשות הכל שלא יקרה עוד פעם דבר כזה שיוציאו את כל הנשים ויפשיטו אותן ויירו בהן כמו בכלבות, הילדים, הזקנים - וזה לא מוכרח להיות תאי גזים דווקא ולא מוכרח להיות קציני אסאס במדים שחורים. זה יכול להיות מאה אלף טילים ועשרת אלפים טנקים מסוריה, מצרים וירדן. זה יכול לקרות בוקר אחד, ובמלחמת יום הכיפורים זה היה קרוב. זאת המשמעות היחידה שיש בעיניי למדינה. הגנה מפני הזוועה הזאת שעלולה להיות. ולפי דעתי, אנשים לא כל כך מבינים את זה, אף כי כולם אומרים שזה מובן מאליו. ברור שאנשים צריכים להיות בני אדם, לא להיות שרצים, לא לנצל את הערבים, לא להיות שפלים כלפיהם, לא לגזול את אדמותיהם - ולצורך הדבר האלמנטרי הזה אין צורך בהפגנות. אבל מה שמכריע זה לא שלום עכשיו כדי שאפשר יהיה להסתובב בתל אביב ולראות שם כל מיני הצגות ולאכול במסעדות, ומצד שני גם לא דברים אחרים, אפילו לא מטרות לאומיות, אלא רק דבר אחד שחייב לעמוד בראש כל השיקולים: שלא יקרה שוב דבר כזה. וזה יכול לקרות".
שדה , שנולד ב-7 ביוני 1929, נפטר ב-29 בינואר 1994. שמו המקורי היה פנחס פלדמן והוא עלה מגליציה לארץ ישראל עם הוריו כשהיה בן חמש. התחנך בתל אביב ובקיבוץ שריד, שירת בצה"ל כמפקד מחלקה צעיר בקרבות ירושלים במלחמת העצמאות ולאחריה נסע ללונדון לצורך לימודים והיכרות עם עולם האמנות. בשנת 1945 כתב את שירו הראשון. שש שנים אחרי הוציא לאור את ספרו הראשון. בהמשך כתב גם סיפורים לילדים ואף קומיקס וחוברות לנוער בשמות בדויים. יצירת המופת שלו, "החיים כמשל", הודפסה בשנת 1958 בהוצאת "ששת". שדה היה אז בן 29 בלבד. הרומן העשיר, הפיוטי, החכם והנועז עד מאוד היכה בהלם את הציבור הישראלי. השפעתו האדירה ניכרת בכותבים ויוצרים רבים שבאו אחריו עד היום. בשנות השמונים החל לעסוק באיסוף ובעריכת ספרי סיפורים אשר בעיקרם עסקו בדמויות בולטות מעולם החסידות.
ב-16 במרס 1984 יותם ראובני ראיין שוב את שדה, הפעם לעיתון "חדשות". עשר שנים לפני מותו אמר שדה שהוא לא חושב על המוות. "יהיה עליי להתייחס למה שהחיים יביאו. אין לי שום מורה דרך אחר, שום הנחיה, חוץ מהחיים עצמם. ואני, פשוט, כל מה שנשאר לי הוא לנסות להתייחס אל מה שיביאו לי. אם הם באים בטייפון אני בא במילים, עד שיום אחד יבוא טייפון כזה, שהאונייה תטבע ולא יעזרו לי שום מילים, לא יהיו עוד מילים, וזה יהיה הסוף".
אבל סופו הפיזי הגשמי של המשורר הוא רק תחילתם של החיים האמיתיים, של המילים שהותיר מאחוריו, שיריו, סיפוריו, משנתו, תרגומיו, חוכמתו. שדה היה מזלזל זלזול גמור ועמוק בטקסים ובמחוות שנערכו כאן בשבועיים האחרונים. כשנשאל פעם על דעותיו בענייני דת ומדינה ובמה הוא מאמין, ענה: "אני מאמין באמנות ובשירה. אין לי נטיות פוליטיות. אני נוטה אל ונוס ממילו, למוצארט, באך, לפסקאל, לניטשה, לקנוט האמסון, להלדרלין".
אהוד בנאי, מעריץ גדול של שדה, הלחין את "החיזיון לפרנצ'סקו גויא" (לאלבומו השני "קרוב" ב-1989)ואף הזמין את המשורר והסופר לסיבוב הופעות משותף. "גיליתי את שדה כנער, כשקראתי את'על מצבו של האדם' ורק אז את'החיים כמשל'. זה היה רעם ביום בהיר. פיצוץ שמרעיד את כל ההוויה שלך. אמרתי לשדה שזו מין פנטזיה עבורי, להעלות איתו ערב שבו הוא יקרא משיריו ואני אלווה במוזיקה. הוא ענה שהוא ישמח לעשות זאת, והתחלנו לגלגל את העניין. הוא בחר את השירים, אבל לא עשינו חזרות, כי כל העניין היה המפגש בערב עצמו. כשבאתי אליו לדירה ביד אליהו, ב-1989, כדי להשמיע לו את השיר שהלחנתי, הוא נתן לי במתנה את'ענה לי', קובץ פיוטים, עם הקדשה שלו. שם לי את זה ביד, ואמר:'אתה צריך לעשות עם זה משהו. שירים. מוזיקה. להביא את זה אל האנשים. לעולם'. כשהוצאתי את האלבום 'ענה לי', זה היה אחרי מותו, אבל הספר הזה וההקדשה שלו היו בשבילי השראה. האמת היא שעכשיו, אחרי הרבה שנים שניסיתי ולא הצלחתי, הלחנתי עוד חמישה שירים של שדה, אבל מעולם לא פרסמתי אותם. מהיום אפשר לשמוע אותם באתר שלי.
"בשבילי, המפגש היה כל כך חשוב, כי שדה היה היוצר שהשפיע על חיי יותר מכל אחד אחר. אולי רק בוב דילן השפיע עליי כמוהו. כשהייתי בן 17 וקראתי את ספריו, העולם שלי השתנה. לחלק מההחלטות שלי בחיים, כמו לנסוע לאירופה אחרי הצבא, יש קשר ישיר לספרים שלו".
זה מעניין, כי פנחס שדה עשה בספרות את מה שאהוד בנאי עושה במוזיקה. מחבר קצוות. תופר את חלקי הישראליות הפרומה. מאחד תחת גלימה אחת צעירים ומבוגרים, שמאלנים וימנים, כיפות סרוגות ואת דור השאנטי. נוער הגבעות הנלהב מוצא בו עניין כמו גם אינטלקטואלים חמורי סבר. החיבור ביניהם, ממרחק השנים, נראה טבעי במיוחד.
חגי לוי, במאי ("שלג באוגוסט"), יוצר ומפיק ("בטיפול"), חוקר את שדה כבר זמן רב לקראת פרויקט טלוויזיוני רחב יריעה בשם "המקוללים" שיעלה ב"הוט", שבכל פרק שלו יככב גיבור תרבות ישראלי אחר שמת באופן טראגי. יונה וולך. משה קרוי. אביבה אורי. גם פנחס שדה היה, לדעת לוי, "מקולל" ויוקדש לו פרק מיוחד. "זה לא דוקומנטרי רגיל", מסביר לוי, "רציתי לייצר מעין ראיונות פיקטיביים, משוחזרים, עם האנשים האלה, על בסיס ראיונות שהם נתנו בחייהם. יש דמות מסוימת שמראיינת את כולם.
"שדה מייצג באופן הכי ברור את החיים למען אמנות. אין שום חיץ בינו ובין האמנות שלו. אני טוען שאין אנשים כאלה היום, ואני מנסה להבין מדוע ולמה. הוא חי מחוץ לזמן, מחובר לרומנטיקה הגרמנית, למאה ה-19 ועוד קודם. חיים למען משהו שהוא לא אתה - קצת עבר זמנם. האמת שלו היתה דתית בשבילו. היום לא היו שומעים את קולו בכלל. גיבורי תרבות מהסוג של פנחס שדה לא היו יכולים לשרוד במאה ה-21. או שהיו הופכים אותו לפריק שואו. טיפוס מוזר, שלא משתעבד לכסף ולא עושה לביתו".
היו מכניסים אותו לאיזו תוכנית ריאליטי.
"היו מנסים, ללא ספק. הוא היה נתפס כעוף משונה לגמרי".
מפתיע אותך, אם ככה, שלפנחס שדה יש נוכחות היום בחיינו?
"מאוד. הרי הוא האנטיתזה הכי קיצונית לתרבות המצליחנית והראוותנית שהשתלטה על החברה הישראלית. שדה הכי רחוק מהאווירה החילונית מאוד, ליברלית-הדוניסטית, נרקיסיסטית, של היום".
מהו בשבילך, באופן אישי?
"בגיל 20 הייתי דתי, חזרתי בשאלה ומבחינתי פנחס שדה היה העוגן, קרש ההצלה. פתאום ראיתי איזושהי אפשרות לחיות חיים דתיים באופן שהוא לא הלכתי. לא חשבתי שזה סביר. אז ניסיתי לחיות כמוהו, ברובע היהודי, בחדר קטן, כתבתי שירים, הלכתי לשמוע הרצאות שלו. הוא ממש היה מורה רוחני בתקופה ההיא. זו הסיבה שיצאתי ליצירת הסדרה הזו. לחזור אל הגיל ההוא, אל ההתעסקות בשאלות קיומיות, ולא רק חקר של עצמי".
ועכשיו , על הבית בו שדה התגורר יש שלט. יצירת המופת שלו, "החיים כמשל", ראתה אור מחדש במסגרת הסדרה "עם הספר". לספרו המופלא "נסיעה" מלאו היום בדיוק 40 שנה, ואולי הוצאת שוקן תשקול את הוצאתו מחדש. הספר הזה השפיע עמוקות על רבים. על דור שלם של מתבגרים בשנות השישים והשבעים. ודומה שפנחס שדה, יותר מ-50 שנה אחרי "החיים כמשל", 17 שנה אחרי מותו, משדך בין שוטי הנבואה ואלג'יר ובין נוער הגבעות וחסידי ברסלב, בין ישראל השנייה, נערי הפרברים והכיפות הסרוגות. שדה עדיין רלוונטי לנו יותר מכל יוצר חי אחר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם