"המלאך בלבן": כלת פרס ישראל חולדה גורביץ' מסכמת 35 שנות התנדבות
ביום העצמאות קיבלה המתנדבת חולדה גורביץ', את פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. כתב זמן חיפה התלווה ל"מלאך בלבן", ושמע ממנה על ההתנדבות, על כתרים שהניחה על ראשיהן של חיילות ועל הצוואה שקיבלה מבעלה המנוח. היא אגב, לא מתרשמת כלל מהכינוי "המלאך בלבן": "אני סתם חולדה"
אותה מלאכית, על אף שתמיד לבושה בלבן, היא אינה רופאה מוסמכת, ואפילו לא אחות מוסמכת. היא חולדה גורביץ', בת 85, יקירת העיר חיפה, שהקדישה את כל חייה להתנדבות.
> nrg גם בפייסבוק. הצטרפו לרשימת החברים שלנו וקבלו עדכוני חדשות
ביום העצמאות האחרון הוענק לה פרס ישראל, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. פרס, שנדמה כאילו נוצר במיוחד בעבורה. מלבד התנדבותה ברמב"ם, בה החלה במלחמת יום כיפור, התנדבה גורביץ' עם תום שירותה הצבאי לוועד למען החייל, ועד היום היא מתנדבת בבתי אבות.
בתווך הספיקה לתרום רבות בעשייה, למען המרכז היהודי-ערבי "בית הגפן", ועוד פעילויות רבות שארגנה בעבור משפחות שכולות ונפגעי מלחמות ישראל, שקצרה היריעה מכדי להזכיר. "לא היו לי חיים פרטיים או בילויים", היא מודה, "רק התנדבות ועבודה".
בראיון חגיגי לזמן חיפה מגלה גורביץ', מדוע הקדישה את כל חייה להתנדבות, חושפת סיפורים אישיים מרגשים שחוותה לאורך שנות התנדבותה, ומתארת כיצד היא מנחילה את רוח ההתנדבות לדור הצעיר.
חולדה גורביץ' נולדה ב-1926 בעתלית, שם עברה עליה ילדותה. "בעתלית גרנו ליד הים, ואבי, שהקים את חברת המלח, היה אמיץ וחזק, והיה שוחה ומביא הביתה מעפילים מהספינות שהגיעו". סיפור אחד מאותם ימים, זכור לגורביץ' במיוחד:
"ראיתי את אמא מנקה ושוטפת היטב את דוד הכביסה, ואת השכנות פורסות פרוסות לחם גדולות עם מרגרינה וריבה, מסתלקות מהר, ואותנו הכניסו לישון בחדר הילדים. ידענו שמשהו מתרחש, אבל כילדים, אני אז הייתי בת שש, הלכנו לישון. לימים נודע לנו מה הייתה ההתרחשות במטבח. אמי סיפרה לנו שעומדים להגיע אלינו ילדים מסכנים מאוד, ושהם אוספים צעצועים מכל
"לי היו את הבובות הכי יפות בעתלית, מכיוון שאמי ידעה לתפור והייתה קונה בחיפה ראשים לבובות. אמי אמרה: 'את תתני את הבובות'. אחי היה היחידי בין הילדים, אשר היה לו כדורגל, שהוא קיבל ממנהל חברת המלח, כי הוא אהב אותו, ואמי ביקשה ממנו שייתן את הכדור.
"אז אחי בכה ואמר: 'לא אתן, לא אתן', וגם אני אמרתי: 'לא אתן, לא אתן'. כדי לשכנע אותנו לתת את הצעצועים - נתנה לנו אמא מתנה. היא הבטיחה להעיר אותנו באמצע הלילה, כדי שנראה את הילדים מקבלים את הצעצועים. באמת העירו אותנו, ועד היום אני זוכרת איך הצעצועים שלנו חיכו לילדים בצד.
היו אלה ילדים רזים עם עיניים מפוחדות, שלבשו מעילים שחורים של מבוגרים שהיו גדולים למידותיהם. אמא שלי מייד חיבקה אותם, ונתנה להם תה. בדוד הכביסה, שהיא ניקתה, עשו תה. את הפרוסות עם המרגרינה והריבה, שאמי והשכנות הכינו - נתנו לילדים לאכול.
"הילדים הרזים והמפוחדים אכלו, אבל מהצעצועים שאספו בשבילם הם לא רצו לקחת אף צעצוע. אני שמחתי שהם לא רצו לקחת מהבובות היפות שלי, אבל אמי הייתה חכמה.
"היא לקחה את הבובה הכי יפה שלי, שמה את ראש הבובה בחיקה וחיבקה את אחת הילדות יחד עם הבובה. אני זוכרת איך פתאום עיניי הילדה הקהות והמפוחדות השתנו. פתאום היה לה ברק בעיניים, והיא החלה לשמוח כאילו מצאה חבר חדש.
"אחרי שהילדים סיימו לאכול ולשתות, הכניסו אותם במהירות לאוטו מסע עם ברזנט, ותוך כמה דקות האוטו נסע. לימים גילו לנו הוריי, שהם היו מבריחים אותם לחדרה ובנימינה, מהר, לפני שהפטרולים הבריטיים יגיעו. הרי אם היו הפטרולים היו תופסים אותם - היו אוסרים גם את הוריי".
באיזה גיל התחלת להתנדב?
"התנדבתי עוד לפני שידעתי שקוראים לזה התנדבות. סבא וסבתא שלי היו אומרים: 'איזה ילדים טובים', כשאני ואחיי היינו עוזרים ונותנים אוכל לאנשים חולים ולזקנים. אז כשסבא וסבתא היו מלטפים אותנו ואומרים שאנחנו ילדים טובים - זה היה הפרס.
"לא קראו לזה אז התנדבות, פשוט היו מלמדים לעזור. אפילו הזמרות והזמרים שאני מביאה לרמב"ם, לשמח את החיילים, אומרים לי, 'חולדה, את חינכת אותנו להתנדבות'. לפעמים אני מתנצלת בפניהם שאני לא דואגת לגמול כספי בעבור ההופעות שלהם, והם אומרים לי 'את נתת לנו יותר מגמול כספי'".
מתי הגעת לחיפה?
"הגעתי לחיפה בגיל 16, למדתי ועבדתי בהתאחדות האיכרים. זה היה לפני הקמת המדינה, ושירתתי בהגנה. הייתי בהגנה עוד מילדות בעתלית. הושבעתי להגנה בתור ילדה בעתלית, ואחר כך, כשעברתי לחיפה, הושבעתי שוב להגנה בחיפה. בעתלית למדתי להיות נשקית, אז בהגנה בחיפה הייתי נשקית, והייתי מנקה את הנשק ומרכיבה אותו מעולה. הצטיינתי כנשקית מסיבה אחת: ידעתי שאם חלילה הנצרה לא תעבוד - הבחור שלנו בסכנה, ואצלי הביטחון הוא מעל לכל".
לגורביץ' גם חלק פעיל בשחרור חיפה: "בשחרור חיפה הייתי במחלקה המיוחדת. הייתי בין הנשים הבודדות שקיבלו הוראה מההגנה, לרדת יום יום העירה על מנת לשמור על העיר יהודית. אני עבדתי ברחוב העצמאות, שנקרא באותם ימים רחוב המלכים, והייתי צריכה לעבור את רחוב יפו בריצה, מכיוון שהצלפים היו יורים. הייתי טובה בספורט, ורצה מהר בהפוגות הירי".
ב- 1948 הערבים פוצצו מכונית תופת ליד משרדי סולל בונה בחיפה, ובפיצוץ נהרגו שישה אנשים. באותו זמן ישבה גורביץ' במשרדי התאחדות האיכרים, שהיו ממוקמים בבניין ממול לסולל בונה. מהדף הפיצוץ – התפוצץ החלון. "כל השולחן עליו עבדתי היה מלא בזכוכיות, ואני אפילו לא נשרטתי".
אבל אפילו באותו אירוע מסוכן, מצאה חולדה זמן להתנדב: "אחרי שאירע הפיצוץ, רצו החבר'ה מההגנה למשרד התאחדות האיכרים לחפש אותי, ולבדוק אם נפגעתי, אבל לא מצאו אותי. אני ירדתי לקומה מתחת, בה היה מושב זקנים. ידעתי שהם לבדם, אז רצתי לעזור להם".
עם קום המדינה התעקשה גורביץ' להתגייס לצבא, על אף שבלשכות הגיוס קבעו כי היא חיונית למשק, ולכן לא ניתן לגייסה: "ידעתי ערבית ואנגלית, ובהתאחדות האיכרים היו צריכים להביא מהנמל תבואות, זרעים ומספוא. מי שיכלה לעשות את זה זו אני, מכיוון שהגברים היו מגויסים. לא השלמתי עם זה, ואמרתי למנהל התאחדות האיכרים דאז שאני מתגייסת.
"בכל לשכת גיוס שהגעתי אליה נאמר לי שאני לא יכולה להתגייס, מכיוון שאני חיונית למשק, אז נסעתי למטה חיל הים בתל אביב, ושם גילו שאני שחיינית. בילדותי בעתלית למדתי לשחות ולצלול, ולבסוף קיבלו אותי כמדריכת ספורט בקורס קצינים של חיל הים ביפו. פעם הקצינים שסיימו את הקורס הוציאו עיתון היתולי וכתבו, שאפילו הנזירים ביפו היו מציצים מדלתות המנזר, כדי לראות איך בחורה, איילה עם רגליים ארוכות, רצה, ואחריה ארבעים בחורים".
אחרי מספר חודשים, בהם עברה לשרת בחיל הרפואה וטיפלה בפצועי צה"ל, השתחררה, וחזרה לחיפה לעבוד בהתאחדות האיכרים. אך חיידק ההתנדבות המשיך לבעור בה, והיא התנדבה לסייע לעולים במחנות העולים "שער העלייה" ו"מחנה דוד".
מהו בעצם סדר היום שלך?
"כל יום אני נוסעת לשכונת הדר, כדי לקנות דברים לחיילים. אני קונה פרחי משי, ושמה על המיטות של החיילים. יש לי נוהג, שליד כל מיטה של חייל אני תולה דגל ישראל. לקראת יום העצמאות למשל אני צריכה לקנות מאה דגלים. אחר כך אני מגיעה לרמב"ם. אני רואה חיילים מסתובבים במחלקות, ומייד אני מכינה להם תה עם נענע ומחלקת להם תה ועוגה. התה עם נענע שלי הוא שם דבר.
"אני פוגשת חיילים ברחוב, והם מספרים לי שהם לעולם לא ישכחו את התה עם נענע שהכנתי להם, כשהיו בבית החולים. חוץ מזה, יש חיילים שמגיעים לרמב"ם, ואין להם כסף לקנות שתייה, אז אני קונה להם קולה. לא ייתכן שחייל יהיה כל היום בבדיקות או בטיפול, ללא מזון. אני גם מעניקה לחיילים מזון רוחני, על ידי זה שאני מעודדת אותם".
את המזון והאביזרים לחיילים, היא מממנת בעצמה, מרכוש אישי ומשפחתי שנמכר למען מימון התנדבותה. מהתרמות כספים נמנעה כל השנים, בצוואת בעלה, בן עמי, שנפטר בגיל צעיר.
בתור עו"ד הזהיר אותה, שכסף מתרומות עלול להשחית את העשייה נקיית הכפיים שלה כמתנדבת. בטרם נפטר, הקימו השניים אגודות ידידות שונות עם מדינות בעולם, כשהמטרה העיקרית הייתה עידוד התיירות לישראל.
אחר מות בעלה ב-1964, החלה לעבוד במשרד שמאים ב"משרה טובה מאוד", לדבריה, ובמקביל התנדבה לשמח חיילים בגבול הצפון. היא הרגישה שהמסיבות שהייתה עורכת לחיילים הבריאים בגבול לא מספקות אותה די הצורך, וחשה שהייעוד שלה הוא בעזרה לחיילים פצועים.
עקב כך החלה את התנדבותה ברמב"ם, בתקופת מלחמת יום כיפור: "כשראיתי הורים, שהחיילים שלהם נפצעו קשה, שרויים בהלם, החלטתי שמקומי כאן, כדי להעלות את המורל של עם ישראל. התפטרתי מהעבודה, ופניתי לאחיי שיסייעו לי כלכלית. הם הסכימו, ומכרו אדמות בעבור כך. הם מעולם לא באו בטענות נגדי, שבגללי הם הפסידו כסף, ועל כך אני מוקירה להם תודה".
שהייה קצרה במחיצתה של גורביץ', עלולה לגרום סחרחורת אפילו לבריא באדם. פשוט קשה לעמוד בקצב הגבוה של עבודתה. "אני עוברת בין כל המחלקות, מכיוון שהחיילים נמצאים לא רק במחלקה אחת, אז אני רצה ביניהם עם האוכל והשתייה. אסור שיידעו שאני עייפה.
כשמתנדבים - צריך להפגין שמחה, ולהקרין כוח ועידוד, אז אני צוחקת ושמחה, כדי להשרות לעודד אותם ולהשרות בהם ביטחון. בנוסף אני עורכת קבלות שבת. לחיילים דתיים אני מביאה נרות, ועושה איתם קידוש אם הם רוצים. במלחמות שהיו, הייתי עושה קבלות שבת מבלי לשים לב מי דתי ומי לא, מכיוון שעצם הדלקת הנרות ושירי שבת מעודדים ומרימים את רוחם של החיילים.
בחנוכה אני מדליקה עשרות חנוכיות, מכיוון שגם האזרחים בבית החולים רוצים חנוכיות. בפורים אני מחלקת אוזני המן. בפורים האחרון קניתי כתרים של מלכות אסתר, ושמתי לחיילות על הראש, שתהיינה מלכות ליום אחד. בחג שבועות אני מקשטת את קירות החדרים עם שבעת המינים ופירות, ומכסה את השולחן עם התה בפירות.
בנוסף אני מחלקת הרבה כיפות לסגולה, לא רק לדתיים, לכולם, מכיוון שאם יש קידוש, ברכה או חלילה אזכרה - אז במקום לשים את היד או איזו מפית על הראש, אני דואגת שלאנשים תהיה כיפה בכיס לעת צורך. מלבד הערכים, שאני רוצה להנחיל דרך האירועים שאני מארגנת, אני מחפשת כל סיבה למסיבה. אני עושה מלא ימי הולדת, ומכינה כתר, גם אם זה לחייל מבוגר, ושמה לו על הראש. אם לילד של חייל יש יומולדת, גם עליו אני שמה כתר".
גורביץ' אומנם מארגנת את כל האירועים למען החיילים הפצועים לבדה, אך היא לא לבד בשטח: "בכל האירועים שאני מארגנת, אני נעזרת בזמרים ובתלמידים, וחשוב לי גם להיעזר בתנועת בני עקיבא, כיוון שאני אוהבת שמדליקים נרות עם כיפה, כדי לשמור קצת על המסורת. הנוצרים מכבדים את הדת שלהם, ואנחנו צריכים להראות שגם אנחנו מכבדים את הדת שלנו".
כיצד את מנחילה לדור המתנדבים הצעיר, את הערכים על פיהם חונכת?
"אני מלמדת אותם לבוא לחיילים בסבר פנים טובות, עם חיוכים. מסבירה להם 'תקרינו להם כוח, ותאחלו להם שיהיו בריאים'. אני מחנכת אותם לזה, וזה לא קל".
מה גורם לך להתנדב כל כך הרבה שנים?
"אני מתנדבת, מכיוון שאני אוהבת את ארץ ישראל ועם ישראל, וצה"ל זה נכס. אני חושבת שכל אזרח במדינה, יהודי או לא, חייב לכבד את צה"ל, להושיט לו יד ולעזור לו. יש שכר לעמלי. נכון שזה מעייף, נכון שאני יכולה לעשות יותר למען עצמי ואני לא עושה, אבל כשבבית אבות אומרים לי 'חיכינו לך, טוב שבאת' - אני מרגישה שאני מועילה בחיים האלה. בסופו של כל יום אני מודה לאלוהים שיש לי כוח לעשות, ושיש לנו את צה"ל, ומבקשת ממנו לשמור על כל חייל וחייל, שישובו הביתה בשלום להורים שלהם".
"אנשים עוצרים אותי ברחוב, ואומרים לי 'חולדה, את עזרת לאבא להחלים', וזה על ידי כך שעשיתי לו שמח, נתתי לו תקווה", מספרת גורביץ' על תודות יום יומיות שהיא מקבלת, ועל הכוח שהן נוסכות בה. "זה מתוך אמונה שמי שנלחם במחלה או הפציעה - מצליח להתגבר. מי שלא נלחם - לא מצליח. אני אומרת למי שמיואש מהפציעה, ובטוח שיישאר נכה: 'תיאבק'".
אילו תגובות מרגשות את מקבלת מחיילים שאת מטפלת בהם?
"לפעמים מספרים לי חיילים פצועים, שאביהם גם הוא היה פצוע כחייל ושכב ברמב"ם, והדבר שהכי שמור אצל האבא, אלה המתנות שחילקתי לו בזמן שהיה פצוע.
"כשאני פוגשת באותם אבות, הם נזכרים איך כל הלילה הם שיחקו עם אותה בובה, או אותה ציפור שתליתי להם ליד המיטה. אנשים זרים לא מבינים, אבל כשיש כאבים לא יכולים לישון, צריך לעשות משהו".
יש סיפור מרגש של חייל פצוע, שזכור לך במיוחד?
"באחת המלחמות היה ברמב"ם פצוע אנוש, ששכב הרבה חודשים מחוסר הכרה, וכל יום הייתי ניגשת למיטתו. כל הראש שלו היה מלא ברסיסים. הייתי באה, מלטפת אותו, ואומרת לו, 'אתה תהיה בסדר, אתה תבריא, אין לך מה לדאוג', וחלק מהאחיות היו אומרות שאני מדברת לקיר. אבל מניסיוני ידעתי, שאפילו כשהרופא אומר שאין מה לעשות - אסור להתייאש.
"אני תמיד אומרת להורים, שכל עוד הנשמה ישנה והפצוע נושם - יש אלוהים בשמים, וגוף האדם רוצה לחיות. אבל צריך לתת אנרגיה, לתת אהבה, להחדיר כוח, אז גם הייתי אומרת לאותו מחוסר הכרה, 'תהיה בריא, תהיה בריא'.
"יום אחד, אחרי קבלת שבת, הייתי עייפה. באתי עד הדלת שלו בטיפול נמרץ, ולא היה לי כוח להיכנס. הלכתי משם, ופתאום חזרתי, לא יכולתי לעזוב אותו, חייל צה"ל. נכנסתי לחדר, ובקצרה אמרתי לו: 'היום יום שישי, תהיה בריא, שלום'. עוד לפני שאמרתי לו שלום, הוא פתח את הפה, ובעיניים עצומות אמר: 'חולדה, אני כל כך מפחד'. הרגעתי אותו שאין לו מה לפחד, ושמטפלים בו והוא יבריא. עוד לפני שהספקתי להגיד לו שהוא יבריא, הוא נרדם שוב.
"רצתי לחפש את אמא שלו, לספר לה שהבן דיבר איתי. כשמצאתי אותה, שאלתי אותה למה היא לא ניגשת לבן שלה. היא ענתה, שהרופא אמר שהבן שלה יישאר צמח, והיא כבר מיואשת מלדבר עם הבן. ביקשתי ממנה שתיכנס לדבר אל הבן.
"היא לא הבינה מה פתאום, אז ביקשתי ממנה את זה כטובה אישית בשבילי. יום למחרת הגעתי לרמב"ם בצהרים, וכבר בשער הודיעו לי שאותה אמא מחפשת אותי בטיפול נמרץ. הגעתי אליה מהר, ושאלתי אותה למה היא מחפשת אותי. הא אמרה, 'חולדה, קרה נס, את נביאה. הבוקר הוא אמר לי כמה משפטים. טוב שאמרת לי ללכת אליו'".
בנוסף להתנדבות רבת השנים, כבר שנים רבות פועלת חולדה, דווקא למען המרכז היהודי-ערבי "בית הגפן", ואף שימשה כחברת הנהלה של המרכז.
לא חשת סתירה בין הפעילות שלך למען פצועי צה"ל, לבין פעילות המרכז?
"סבא לימד אותנו, 'ואהבת לרעך כמוך', 'ואהבת את הגר הגר בתוכך'. הוא היה נותן לערבים לגור אצלו בחצר, ומאכיל אותם. בחגים, כשהיינו באים לאכול אצל סבתא, היא הייתה מבקשת ממני ללכת ולתת אוכל גם לעובדים הערבים.
"אני לא אוהבת לקרוא להם ערבים, אני מעדיפה לקרוא להם נוצרים או מוסלמים. בצה"ל משרתים לא רק יהודים, משרתים גם נוצרים, דרוזים, בדואים צ'רקסים ומתנדבים מחו"ל, ולכן כל המסיבות שאני מארגנת הם ברוח 'ואהבת לרעך כמוך'. אני חוגגת לפעמים גם את החגים של הבדואים והדרוזים.
"לא מזמן היה החג הדרוזי של הנביא יתרו, אז ניסיתי לשמח את החיילים הדרוזים עם אמרות של הנביאים הקדושים להם. אנחנו צריכים להתייחס באופן שווה לכל אזרח שנאמן למדינה. אני מצאתי חובה להיות ב'בית הגפן', כדי לקרב את הנוצרים והמוסלמים אלינו.
"במלחמות אני יושבת ומסבירה להם, שאם נופלת פצצה - היא לא מבחינה בין יהודים לערבים. הרבה פעמים הם היו אומרים לי שאני היחידה שאומרת לנו את האמת בפנים, ו'כשאנחנו רואים אותך, אנחנו יודעים שהיהודים טובים'. עד כדי כך שבכמה מלחמות, נשים ערביות הביאו לי עוגיות לחלק לחיילים. הבעיה שלנו, שהמדינה לא יודעת לקרב אותם. אני לא עושה את זה מתוך אידיאולוגיה פוליטית, אלא כאזרחית נאמנה למדינה. הם השכנים שלנו, ואנחנו צריכים לחיות איתם בשכנות טובה".
פרס ישראל שקיבלה גורביץ' אינו הפרס הראשון בו היא זוכה, כשב-1977 זכתה באות הנשיא למתנדב, על "פעילותה בקרב משפחות שכולות, ונפגעי מלחמות ישראל".
איך את מרגישה ככלת פרס ישראל?
"אני בטוחה שאתרגש לקראת הטקס. היו שנים שאנשים רמי דרג, שהיו ממליצים עליי לועדת הפרס, היו מבטיחים שבמאת האחוזים אקבל את הפרס, וזה לא קרה.
"חשבתי שכיוון ואין מאחוריי מוסד גדול או יחסי ציבור, אז אין סיכוי שאזכה, מכיוון שלא רגילים שאדם מפעיל תלמידים מתנדבים, זמרים, רבנים והרבה מאוד כוחות מבלי לקבל משכורת או סיוע כלכלי. הפרס הזה הוא לא רק הפרס שלי, כמו שאמרו לי חיילים רבים, זה פרס לחיילים, לנכים, למתים.
"הרבה נכים אומרים לי שהם רקדו משמחה, מכיוון שסוף סוף מוקירים את הפעילות למען נכים, והם מרגישים שזה גם הפרס שלהם, ושאני מקבלת אותו בשמם. אז אני שמחה על כך, ומודה לאלו שחשבו שההתנדבות למען צה"ל ונכי צה"ל היא קדושה".
אגב, מדוע את לבושה תמיד בלבן?
"לבן זה הכי פשוט וסולידי. כשלובשים לבן - לא צריך להתלבש לפי המודה ולהתגנדר. אפילו בעלי, לפני מותו אמר לי, 'תמשיכי ללבוש לבן'".
ומנין הגיע הכינוי 'המלאך בלבן'?
"זה התחיל מאנשים חשובים מאוד שלא ידעו את שמי, והיו קוראים לי: 'המלאך בלבן, בואי', וכך זה התגלגל הלאה. גם מתוך כבוד, אנשים שידעו את שמי היו קוראים לי 'המלאך בלבן', או 'אמא', אבל אני מורידה מכבודי ואומרת הרבה פעמים שאני משרתת את החיילים, אני סתם חולדה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם