"מתגעגע לתל אביב": קובי אריאלי סוגר שנה בירושלים
כן, הוא דוס המחמד של המדינה וכן, רואים את פרצופו העגול בכל חור. בכל זאת, קובי אריאלי הוא טיפוס מעניין בעל לשון חדה וראש טוב. בטח בשביל דוס. כמעט שכחנו: הוא הוציא עכשיו ספר, ומתברר שאריאלי הוא מהבודדים בירושלים שמתמוגג מההיצע הקולינרי בעיר
על פי אמות המידה המקובלות הוא לא היה עובר מסך ומבחן בד. משהו פה מוזר. הוא גדל וצמח הרחק מהברנז'ה התל אביבית, בצד החרדי של גבעת שאול בירושלים. למרות כל אלה נהפך אריאלי החרדי לסופרסטאר טלוויזיוני, המככב בו זמנית בכל הערוצים ובכל ז'אנר.
בערוץ 10 הוא היה כתב חדשות, הנחה תכנית בוקר וכיום הוא מגיש תכנית בישול. בערוץ 2 הוא נתן בראש כפאנליסט ב"משחק מכור" והנחה סדרה דקומנטרית, בערוץ הראשון הוא חבר קבוע בסגל הלייט נייט של "נבחרת החלומות" ובערוץ הכנסת הוא פרשן קבוע.
בין לבין הוא אומר את המילה האחרונה בגל"צ, צייץ עד לא מזמן בציפורי הלילה אחרי חצות עם שפרה קורנפלד, וזה לא מונע ממנו להתבטא גם בקול ישראל ובתחנות הרדיו האזוריות. ומעל כל זה הייתה הופעת האורח שלו כספיידרמענץ' ב"רצועה".
החברותות שלו הן עירית לינור, עינב גלילי, לוסי אהריש ופותנה ג'אבר. בתעשייה שרובה ככולה מתרחשת ורוחשת בתל אביב, העובדה שברנש שצמח בעיר ונשאר לגור בה - הגם שלאחר גלות ארוכה – נדירה במפת התרבות בישראל.
"חזרתי לכאן אחרי הפסקה של 15 שנה", מספר אריאלי. "נולדתי למשפחה ירושלמית שורשית ואני בן גאה למשפחה החרדית הירושלמית הגדולה והענייה. נסתי ממנה על נפשי, במעט מאוד סימפטיה. מעולם לא אהבתי את העיר הזו. הייתי בטוח שאני חוזר לירושלים
ירושלים היא עיר חרדית, ערבית ותיירותית שנמצאת ליד מבשרת. כל קשר בינה ובין בירת ישראל מקרי לחלוטין, מבחינה חברתית כמובן. היא לוחצת ולחוצה מאוד ועדיין לא פיצחתי אותה לגמרי. זו עיר שקודם כול מרגישים אותה בבטן ורק אחרי זה מבינים אותה. עם כל זה יש בה קסם מיוחד - איזו קלישאה איומה זו - שאני לא יודע להסביר במילים".
אריאלי (39) הוא מראיין ומרואיין גם בעיתונות הכתובה, ובמשך שנים היה בעל טור שבועי ב"מוספשבת" של "מעריב". הוא נמנה עם מייסדי וכותבי הניוזלטר הסאטירי "אפעס", שהרבה לפני שהגיע ל"ידיעות אחרונות" נכתב בסתר כדאחקה לברנז'ה שעפה ברשת.
בימים אלה מתפרסם ספר הביכורים שלו "רומן בכתובים", בהוצאת "כנרת זמורה-ביתן". מדובר בסיפורים המתרחשים בימינו אך מבוססים על קונספט של סיפורי תנ"ך ידועים. באחד מהם למשל מסופר על דינה, בתו הסוררת של הרב הראשי, שיוצאת עם גוי עשיר וצעיר.
כמו בסיפור התנ"כי, גם בספר המשפחה דורשת שכדי להתקבל למועדון החברים יערוך הנוכרי ברית מילה, ובהיותו כואב ודואב ניצל בן הרב את המצב ופוצץ אותו במכות. הסיפור אולי נשמע מוכר, ואכן אריאלי לא מכחיש שהקונפסט שאוב מבתו הסוררת של הרב הראשי שלמה עמאר מאותה פרשייה מפורסמת.
כזכור, בתו של הרב התרועעה שלא עם בן תורה, עד שאחיה הוזעק כדי להפליא בו את מכותיו ונידון על כך לכמה שנות מאסר. "אף פעם לא הבנתי איך אף אחד מעורכי העיתונים לא יצא בכותרת ענקית שזועקת 'מעשה דינה 2006'", הוא תוהה.
אריאלי המזוקן וחובש הכיפה השחורה מהלך בווירטואוזיות בין הטיפות ומתמרן בין העולם החרדי לחילוני מבלי להירטב. הוא מסוגל לקרוא לך "רֶבּ שי" ובמשפט הבא להשתמש בביטוי כמו "בתחת שלי".
הוא בן למשפחה רבנית ירושלמית שורשית, דור תשיעי בעיר. אבי סבו היה הרב יצחק אריאלי, מגדולי רבני ירושלים. "למדתי בבית וגן וגרתי בגבעת שאול. היו שם חיים קהילתיים של פעם", הוא מתרפק. "בערב פסח כולם הוציאו את הכלים שלהם ואכלו בחדר המדרגות, והסחורה הכי חמה היתה פלאפל.
אני וחברי יחזקאל אברהמי פתחנו דוכן פלאפל בביתן אשפה ריק. אנשים קנו והשתרכו תורים – העסק הראשון בחיים שלי. בסוף אבא שלו, שפחד מהפדיחה שהילדים הענוגים שלו הולכים לגדול כמו מוכרי פלאפל במוסררה, החליט לשים קץ לחרפה. הוא קנה מאיתנו את העסק בכסף וכמובן סגר אותו מיד".
אריאלי למד בשלוש ישיבות ירושלמיות ידועות: קול תורה, עטרת ישראל וחברון. "בהתחלה ניבאו לי גדולות, מהר מאוד זה עבר לבינוניות ואז לקטנות", הוא מספר.
בגיל 20 הוא התחתן לראשונה, ולפרנסתו החל לעבוד ככתב שטח בשבועון החרדי "יום השישי". משם עבר לשבועון "בקהילה" ולתחנת הרדיו החרדית הראשונה קול חי. בין היתר הוא עבד עם הפרסומאי דודי זילברשלג וכתב נאומים לח"כים ושרים דתיים, כמו אברהם רביץ, משולם נהרי ויצחק כהן.
ככתב חרדי הוא הוזמן לפורום עיתונאים דתיים וחילונים של "צו פיוס". שם גילו אותו העיתונאים החילונים, "ומאז נמשחתי בשמן המשחה כדוס מחמד", הוא מעיד. את טבילת האש הטלוויזיונית נתן לו אורי אורבך, מי שהעניק לו תכנית אירוח בשם "פשקוויל" בערוץ התכלת המנוח. מכאן ואילך זרמו ההזמנות ומהערוצים השונים. תחילה הוזמן כמרואיין וכפאנליסט ובהמשך כמגיש, עורך ומפיק.
האם תעשה כמעשה אורי אורבך ותחצה את הקווים לפוליטיקה?
"כן, אם תמצא קונסטלציה מתאימה ונורמלית ולא לתפקיד ביצועי, אלא למשהו דברני ורעיוני. האמת היא שאני שונא פוליטיקה. עבדתי עם שלושה שרים והסתובבתי במקום העגמומי והכוחני הזה, הכנסת. אני לא מוצא בו שום חן, האנרגיה היחידה שאני מוצא שם זה כוח וכסף.
"אין בו טיפת חוש הומור, אין סקס אפיל. העניין הוא שדרך החוויה של אורי אני פתאום רואה שהכול אנשים, ושאפשר באמת לשנות דברים. הכנסת לא באמת חייבת להיות מקום מאוד מטומטם וחסר הומור, אפשר לשנות. כשהייתי מלווה את הרב רביץ המנוח בכנסת היה ברור לי לחלוטין שאם היו שבעים כאלה בכנסת, המדינה היתה נראית אחרת".
הבעיה המרכזית היא שהמאגר הטבעי של חברי הכנסת והמנהיגים בא משני מקומות – מהמפלגות עצמן ומהצבא.
"שני מקומות שבהגדרה הם נעדרי שכל. מה שמשחק שם זה באמת כוח, כוח וכוח. אני לא חושב שהמעגל האולטימטיבי צריך להיות אקדמיה או עולם העסקים, רחמנא ליצלן, אבל התקשורת כמאגר בסיס לפוליטקאים עתידיים זה מאגר נחמד מאוד. שלי יחימוביץ', ניצן הורוביץ, דניאל בן סימון – ממש תענוג. ארבעתם (עם אורבך כמובן - ש"ד) בולטים, חכמים ומנהיגים".
בוא נרים את הכפפה. מה אתה רוצה לשנות?
"מדברים כל הזמן על שתי סוגיות: זהות יהודית בארץ ותדמיתה של הדת ותדמיתם של הדתיים. הנחת היסוד שלי אומרת שהרוב המוחלט של החילונים בארץ נתקלים בדתיים ובדת בכמה תחנות די קבועות – כשהם באים להתחתן, כשהם באים לקבור את האבא הזקן שלהם שמת, וכשהם עושים ברית מילה.
נקודות המפגש האלה הופכות להיות קריטיות. יכול להיות שבן אדם יקבע את התדמית שלו על דתיים, דת, אלוהים ומשה רבנו, כתוצאה ממפגש בן שעה וחצי בהליך הרישום לנישואין ברבנות ולפי רמת הסלסולים של הרב בחופה או בלוויה".
או.קיי.
"המקומות הקריטיים האלה, שהם החלון האולטימטיבי של הדתיים ושל הדת, מוזנחים ולא מטופלים. הרבנות היא המוסד האחרון בישראל שהוא לא ממוחשב. זה דבר מזעזע. חלק עצום מלשכות רישום הנישואין בארץ מזכירות סצינות מ'סלאח שבתי', רבנים זקנים בלי שום תפיסה של מתן שירות. בעיר מרכזית בארץ יש רשם נישואין קשיש שכמעט לא שומע. אני רוצה ואני דורש את זה משר הדתות מרגי ומשני הרבנים הראשיים, ללא פשרות, לקיים מהפיכת שירות יקרה ומושקעת בשירותי הדת.
"אני רוצה פקידות גבוהות, בלונדיניות, על עקבים, עם עניבת דיילות כזאת בצבע שייבחר על ידי ועדה ועם לוגו של הרבנות הראשית לישראל. דיילת שתקבל כל זוג בשעה היעודה עם מתקן מים חמים וקרים, תיתן לו את המספר שלו לפני הפגישה ותגיד לו בנימוס, 'תמתין בבקשה'. הרב שיקבל אותו בפנים יהיה דובר עברית ישראלית, אדיב ופלורליסט.
"הוא לא אמור לוותר על שום פרט הלכתי אבל עליו להבין שהוא נותן שירות, ובעיקר שהוא קובע את האופן שבו הזוג הזה יתייחס לדת ולדתיים ב-60 השנה הקרובות, מינימום. רבני 'צה"ר' ניסו לעשות משהו בעניין הזה, זה לא בדיוק צלח. השר הנוכחי מרגי מתאים למהפכה הזו כי הוא בולדוזר, ואני אפילו מאיים שאם זה לא ילך בטובות זה ילך בתוקפנות".
טוב. מה עוד?
"פרויקט שני – שבת חילונית. קמפיין של שבת משפחתית הכולל סגירה של כל מקומות הבילוי, תחבורה ציבורית וכולי. שבת צריכה להיות אירוע משפחתי, שמרגיעים את המנועים של המכוניות, מכבים את הסלולרי והולכים לדודה זהבה. המתנה הטובה ביותר שאדם דתי קיבל בשנות האלפיים זה שאין לו סלולרי בשבת".
בימים אלה סוגר אריאלי שנה בירושלים, אחרי ששב אליה מכפר חב"ד. תחילה חיפש דירה במרכז במשך שלוש שנים אבל הבחין ש"משהו לא מסתדר". לבסוף הוא הפקיד את המשימה בידי אשתו. אחרי שבוע היא מצאה דירה בירושלים, וכך הגיעה המשפחה לרחביה. "אני גר ברחביה, שזו משאת נפש הדורות", הוא משנן משפט של כל אנינן נדל"ן.
"הבירה הבלתי מעורערת של הבירה הבלתי מעורערת. סלע קיומו של סלע הקיום. האמת שזו אחלה שכונה, נחמדה ונעימה. אינני מבין מה האושר הגדול, חוץ מזה שאתה במרחק הליכה מכל מקום חשוב בעיר ושרחוב מטודלה הוא באמת מקסים ושמשה מהמכולת הוא אחלה בן אדם. רק שמישהו יעשה משהו עם המחירים, אינעל דינאק. במחיר שאני משלם ברחביה הייתי יכול לגור באחוזה מפוארת בכפר חב"ד, רק שאז לא הייתי פוגש את פרופ' שטרנהל במכולת ורואה את השיירה של ביבי פעמיים ביום.
יקר כאן מאוד כתוצאה מפסיכוזה המונית של נהירת חסרת פשר למרכז העיר, וכתוצאה מדבר חמור הרבה יותר: השוק הזה נפתח לשווקים חדשים ולא לגטימיים של רוכשים מחוץ לארץ. קשה לומר לא לגיטימיים, כי בשוק חופשי הכול לגיטימי, אבל יש משהו מעוות לחלוטין שתנודות ביקוש והיצע בשוק נדל"ן מושפעות משוק זר, רחוק ומנוכר, שיש לו הרבה יותר כסף במטבעות הרבה יותר חזקים".
מה דעתך על תפקודו של ראש העירייה ניר ברקת?
"עד משבר אגריפס לא היתה לי מילה להגיד על ניר ברקת, חוץ מעשיית יתר בתחום התרבות שמתרחשת כאן. זה לפעמים מגיע לממדים מפלצתיים. לעתים יש ארבעה פסטיבלים בו זמנית, ודי באחד מהם בלבד. הכול טוב ונעים ונחמד, טעים והרבה כשר, אבל קצת להירגע. זה בסדר. שינוי התדמית של ירושלים לא יגיע מפסטיבלים.
"ירושלים הולכת ומתחרדת בגלל מצבת הלידות ב'ביקור חולים'. מי שרוצה לדעת מה יהיה בירושלים עוד כמה שנים שלא ילך לבדוק את רשימת האירועים בתיאטרון ירושלים. מהרגע שהתחלנו את הראיון ועד עכשיו נולדו בערך עוד עשרה תינוקות חרדים. בסופו של דבר הדמוגרפיה תעשה את שלה, כי ככה זה בשוק חופשי. והיא תהיה פחות ופחות חילונית, מה לעשות".
אתה יודע שזה חלום בלהות עבור הרבה מאוד אנשים.
"מה נעשה? ככה זה בשוק חופשי. כל הטענות בדבר דמוגרפיה והגירה שלילית הן טענות של הבל ורעות רוח. ככה זה עובד. בברוקלין כל 15 שנה רובע שלם בניו יורק משנה את פניו במגזר אחר. ככה זה.
"רק במדינת היהודים המטומטמת, המפונקת והילדותית הזו, אנשים התרגלו שהם אמורים לראות בגיל 80 מבעד לחלון את אותם פרצופים שהם ראו בגיל 20. סליחה, משהו כאן משתנה. זו מדינה שבנויה על עלייה, מדינה מאוד שבטית, ואך טבעי שמקום ישנה את פניו התרבותיים. אפשר להירגע".
רחביה, שהיא סמל האליטה הירושלמית ואולי אפילו הישראלית, מתחרדת. יש לזה משמעויות מרחיקות לכת.
"מה שקובע איכות של מקום יותר מהכל זה המצב הסוציו-אקונומי של התושבים. שיפור פני העיר קשור מאוד בכסף. אופי המדפים במכולת קשור באופן הדוק לכסף. אפשר להרגיע את האוסטרים הזקנים שמסתובבים כאן בשכונה.
"נכון להיום החרדים שמגיעים לרחביה הם חרדים עשירים ורחבי אופקים, ברוב המקרים לא פחות מהשכבה הוותיקה. השכונה הזו תשמור על האופי שלה עוד הרבה מאוד זמן, אלא שהצבע שלה קצת ישתנה".
רחביה היא רק דוגמה, אתה יודע.
"לגבי מקומות אחרים אני מסכים שהעיר משנה את פניה ואני לגמרי מבין ללבו של החילוני. אני מבין ללבו של כל אחד שעוזב כאן. לפעמים אני פוגש חילונים ברחביה ולרגע חולפת לי מחשבה בראש, 'מה הם בדיוק עושים בשכונה הזו, למה שלא יחפשו להם מקום שבו הם יחיו בנוח?' ואז אני אומר לעצמי, 'מי יודע, אולי זה חלום האינטגרציה בין האלפיים שהולך ומתגשם לנגד עינינו".
ובתור חרדי, איך התחושה מבפנים?
"כשהייתי ילד ונער, רחביה היתה בעיניי משהו כמו שכונת אחוזה בחיפה - משהו זר ומנוכר. כשהייתי נקלע לכאן לפעמים, הייתי מסתובב בזרות מוחלטת ועם הרבה מאוד רגשי נחיתות, והיום אני מסתובב ברחובות מלא עזוז וביטחון עצמי כי אני מרגיש שאני גר בשכונה שלי, עם חברים שלי, ואני לא סובל משום בעיה כזו.
"לפני שלושה חודשים נערכו בחירות למינהל גינות העיר וחברי ובן משפחתי, עו"ד אלקנה הולצר, רץ לבחירות כנציג חרדי וזכה ברוב נאה. עמדתי בצומת רחביה במטודלה וניסיתי להסביר למצביעים שאת התהליך הזה אי אפשר לעצור. אין מה לעשות. ברור שאנחנו הולכים לכיוון של אינטגרציה. תחליטו אתם את מי אתם רוצים במנהלת. מישהו לוחמני שינציח את הקונפליקט או בחור מגשר כמו הולצר".
מי הסביבה החברתית שלך?
"למעשה אני מסתובב בקרב חילונים הרבה יותר מבקרב דתיים. יש חילונית שבבחירה אני לא מוותר על שתי פגישות שבועיות איתה – עירית לינור. החבורה הקרובה שלי עדיין ברובה דתית, החל מחרדים קשים ועד דתיים~לאומיים.
"אני פחות או יותר די מוצא את עצמי בשבט הדתי לאומי, למרות שאני לא באמת חלק ממנו. בשבתות אני מאוד מגוון. בשבוע האחרון ישבו לנו על השולחן זוג חסידי גור, בני משפחתי שהם סטודנטים צעירים ברמות דת שונות המתגוררים בעיר, וחבריי הטובים רז קיל, דוד פורת ושוקי זוהר (הידועים כנסיכי ביצת הרווקים של קטמון, ש"ד)".
איפה אתה מבלה בירושלים?
"אני אוכל כמויות. ירושלים היא אחד המוקשים הגדולים ביותר לחובב אוכל ושומר כשרות. יש ים של היצע שלא נגמר. בשבת בכותל ברגל זה נחמד ביותר. יש כאן איזה חוויה אוניברסלית מאוד נחמדה. ירושלים זו בירת העם היהודי, חד~משמעית. היא מקיימת את הייעוד שלה.
"יש כאן בליל של שפות, תיירות קבועה של חצי עליה בעיקר של אנגלו סכסים. אני אוהב את תל אביב ומתגעגע לתל אביב. תל אביב היא הדבר. היא אמנם פלצנית, זייפנית פוזאיסטית אבל היא חתיכת עיר. היא באמת יריד אמיתי של תרבויות. כל אחד יכול לפתוח באסטה ולמכור – ויש קונים. על כל מכון יוגה, יש מכון ברסלב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם