פרח השכונות: אחרי ההתרסקות, ג'ולייטה חולמת על קיסריה
ההצלחה המסחררת בגיל 15, הכישלון הקולוסאלי של האלבום השני, היחס המזלזל מצד אבא והדיכאון שהגיע בעקבות האנונימיות. הזמרת ג'ולייטה מסכמת את השנים הרעות. כעת, לאחר שהוציאה אלבום חדש והשתתפה בתוכנית ריאליטי יוקרתית, היא בטוחה שהעתיד צבוע בוורוד
אולי זה בגלל שהחיים הפכו אותה למחוספסת. מצחיק להגיד את זה על בחורה צעירה בסך הכל בת 23, אבל המסלול שעברה ג'ולייטה – בדרך, אולי, לתהילה סוף סוף – היה ארוך וקשה.
לפני שמונה שנים, כאשר הוציאה את הסינגל "כל הבחורים הכי טובים", שהפך ללהיט גדול בן רגע, הזמרת הצעירה משדרות הייתה בטוחה שההצלחה תוגש לה ישר אל הפה בכפית של זהב, וזה גרם לנפילה כל כך כואבת.
רק עכשיו, כשהיא מוציאה אלבום חדש, כשהיא עומדת לככב בתוכנית ריאליטי חדשה, כשהיא על סף הקאמבק שהיא כל כך חיכתה לו – ג'ולייטה מתחילה להתאושש מהשנים הקשות.
לאמריקאים יש מושג, הלקוח מעולם המוזיקה ונקרא one hit wonder. המשמעות היא "זמר של שיר אחד", כלומר זמר שמגיח אל התודעה בסערה, עם שיר אחד שהופך ללהיט היסטרי, אך כל השירים הבאים שהוא מוציא נוחלים כישלון. הזמר נידון להיעלמות בתהומות הנשייה.
ג'ולייטה אגרונוב מתאימה בדיוק להגדרה הזאת. כבר כשהייתה תיכוניסטית בגיל 15, היא הוציאה את השיר שסחף את המדינה ועזר לה למכור לא פחות מ-20 אלף עותקים מאלבום הבכורה שלה ולקבל הזמנות להופיע באירועים ובמסיבות. אבל
כשהיא נזכרת בהצלחה הגדולה של להיט הבכורה שלה, היא מתמוגגת כאילו היא חווה אותה שוב. "השיר יצא בזמן החופש הגדול", היא נזכרת. "בכלל לא חשבתי שהשיר הזה יגיע לרמות של להיט כל כך היסטרי, והייתי בהלם מההצלחה. כשחזרנו ללימודים, אני זוכרת שביום הראשון ילדים נכנסו לכיתה שלי וביקשו חתימות. חלק מהם גם ביקשו להצטלם איתי. זה היה מוזר, תקופה שאני לעולם לא אשכח".
איך זה להיות ילדה כוכבת?
"כשהשיר הזה היה בשיא ההצלחה שלו, פתאום כבר לא עניינו אותי יותר מדי הלימודים ובית ספר. כל כך רציתי להגשים את החלום של להצליח במוזיקה, וכל מה שעניין אותי זה מה עם ההופעות ומה עם האלבום שבדרך. בית ספר ממש היה רחוק ממני. אפילו תלבושת אחידה לא שמתי, כי כבר הרגשתי שאני מעבר לזה".
מה היה הרגע הכי מרגש בתקופה ההיא?
"יום אחד האמרגן שלי התקשר אליי ואמר לי שברגעים אלה הוא יושב עם מיקי פלד מהפסטיגל, והם רוצים שאהיה אחת מהכוכבות שיופיעו בו. שמעתי את זה ונתתי צרחה ענקית לשמיים. ידעתי שאני לא אוכל לשלב ארבע הופעות ביום יחד עם הלימודים. המפיק שלי בא איתי לשיחה אצל אבא שלי, ובדק איך אני יכולה להמשיך להתקדם בקריירה. החלטתי שלמשך התקופה הזאת, אני אעבור לגור במלון בתל אביב".
וההורים לא התנגדו? היית בסך הכל בת 15.
"אחרי שאבא הגיע להופעה שלי בפסטיגל שהיה באשקלון, הוא ראה את ההמולה סביבי והבין שאני מצליחה. הוא ידע שעכשיו אין שום סיכוי שאני אוותר על זה. תבין, זאת משפחה ממוצא קווקזי.
"נורא קשה לקבל דבר כזה, קריירה של זמרת, בעדה שמרנית כמו שלי. ברוב המשפחות הקווקזיות, ילדה עוזבת את הבת רק אחרי גיל 18, וגם זה רק כשיש לה טבעת על האצבע".
זאת הגישה של ההורים שלך?
"כן. אנחנו גדלנו בבית שאבא תמיד דרש שיכבדו אותו, אבא של הרבה אגו. אני, בתור נערה וגם עד היום, מתביישת להסתובב עם חצאיות מיני ליד אבא שלי. אנחנו גדלנו במסגרת כזו שכל מה שאבא יגיד זה אמן".
ואת קיבלת את המציאות הזאת?
"ממש לא. אני, עוד הרבה לפני המוזיקה, הייתי ילדה מאוד מרדנית. כל פעם שרציתי משהו, גם אם זה נגד המוסכמות של העדה, הלכתי ועשיתי את זה. אחת ההתמודדויות הכי קשות של אבא שלי בחיים היו בחינוך שלי. כי אף פעם אף אחד לא מרד בו.
"אני מאמינה שהוא הבין שאני עקשנית, ושהוא ראה את האש בעיניים שלי והבין שעדיף ללכת איתי. יש לי לפעמים מנטאליות של חצי גבר, במובן של לדבר באופן ישיר, ולא לפחד לומר את האמת. ואני תמיד מנסה לכבד את אבא".
ומה עם אמא?
"אמא שלי תמיד אמרה שהיא תומכת בי וברצון שלי להצליח במוזיקה. היא ניסתה כל הזמן לשכנע את אבא שלי לתמוך בי יותר. אבל אמא היא לא ממש זו שנותנת את הטון. ברוב המשפחות הקווקזיות, האישה היא הכנועה שעוזרת, מנקה ומחנכת את הילדים. למרות זאת, אמא תמיד תמכה בי. לא פעם זה הביא את הזוגיות שלה עם אבא להיות על סף גירושין".
ואיך בסוף הסתדרת עם אבא שלך?
"לא הסתדרתי. אני ואבא שלי לא מדברים כבר הרבה שנים. הוא חשב שהרצון להיות זמרת זה חלום ילדות שיעבור, אבל הוא ראה שאני ממשיכה עם זה. הוא מאוד רוצה שאני אלמד ואמצא עבודה מסודרת, אבל זה לא בשבילי. המוזיקה היא סוג של סם ממכר. ברגע שקיבלת פעם אהבה של קהל והצלחה, אתה תמיד תרצה את זה".
נשמע שויתרת על הרבה דברים כדי להגשים את החלום.
"ויתרתי על כל תקופת הנערות שלי. לא הייתי תלמידה כמו כולם, לא הייתה לי את האווירה של חבר'ה. ויתרתי גם על משפחתיות ועל עוד כל כך הרבה דברים. הצמחתי לעצמי עור של פיל בשנים האלה. תחשוב על זה שאני מגיל 15 עושה הכל לבד: גרה לבד, מכבסת לבד, מכינה אוכל לבד ומשלמת חשבונות לבד".
אחרי אלבום הבכורה המוצלח של ג'ולייטה, היא החליטה לשנות כיוון. עזבה את הסגנון הים תיכוני ועברה לפופ נטו. גולת הכותרת של האלבום הייתה השיר "אורות אדומים", שהמפיקים צפו לו הצלחה גדולה ותפסו את הראש כשהתברר גודל הכישלון. השיר, למרות מסע יחסי ציבור מאסיבי, לא הצליח במצעדים וכמעט ולא זכה להשמעות.
היום, כאשר המוזיקה המזרחית פורחת, היא לא מבינה מדוע הלכה לרעות בשדות זרים ולא המשיכה עם אותו סגנון שעזר לה לפרוץ לתודעה. "באתי ושיניתי פאזה", אומרת ג'ולייטה, "כי אז, באותה התקופה, היה קטע חזק של פופ והיפ-הופ. אבל עם הזמן גיליתי שסטיתי מהדרך שלי.
"הייתי צריכה להישאר במזרחית. בגלל זה הרבה חברות תקליטים הפנו את הגב. השקענו את הכסף שהרווחתי מההצלחה בשירים חדשים, בהפקה של אלבום שני, בסטייליסטית, בשיעורי פיתוח קול וגם שיעורי ריקוד. כשהאלבום לא הצליח, נגמר כל הכסף".
מה עושים?
"לא רציתי לחזור לשדרות, אז התחלתי לעבוד במשרד, בתור מזכירה. המשכתי לנסות להצליח בתחום, אבל זה לא קרה. אז החלטתי שאני טסה לכמה חודשים בתאילנד. רציתי לברוח מהכל. לא יכולתי לסבול את השאלות של האנשים: 'מה קורה איתך?', 'לאן נעלמת?'. זה היה עושה לי ממש רע. אז טסתי לחו"ל, כי הייתי על סף שיגעון. כשחזרתי לארץ, התחלתי להקליט כמה שירים. השמעתי לכל מיני מפיקים, אבל כלום. אפילו נרשמתי לאודישנים של 'גריז'. אבל באודישן האחרון נכשלתי. זה שבר אותי לגמרי. ואז נגמר לי באופן סופי כל הכסף".
ואז חזרת לשדרות?
"כן, חזרתי לבית של ההורים כי לי הייתה לי ברירה אחרת. זו הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי. שקעתי בדיכאון שאני לא מאחלת לאף אחד. הייתי בבטלה מוחלטת. לא הייתי יוצאת מהבית, אפילו לא לזרוק זבל, כי פחדתי לפגוש ליד הפח איזה שכן שישאל לאן נעלמתי. הכי פגע בי שאבא שלי בא ואמר לי באותם ימים 'אמרתי לך'. הייתי ממש על הקרשים. זה פשוט מוטט אותי".
בשלב זה היא כבר הרימה ידיים, ויתרה על המוזיקה והחליטה לרדת מהארץ ולעבור לגור בארצות הברית. במאי 2008 היא טסה לניו יורק והתגוררה שם אצל חברה ותיקה של המשפחה.
"הגעתי לשם והתחלתי לחפש עבודה, עד שבסוף מצאתי משהו בחנות מעילי פרווה בברוקלין", היא מספרת, "אחרי כל יום עבודה הייתי שוטפת את החנות, הייתי מרימה קופסאות, שוטפת חלונות. זאת הייתה העבודה שלי".
הכי רחוק מהפסטיגל.
"לגמרי. לחשוב ששנתיים לפני כן הופעתי בכל יום וחילקתי חתימות. אבל הבנתי שעדיף לשים את הזיכרונות האלה מאחוריי. רציתי לרפא את הנפש שלי, וניו יורק הייתה חלק מהתהליך הזה. בתקופה ההיא פגשתי בחור ישראלי מקסים, והתאהבתי בו עד מעל לראש. כשהוא היה צריך לחזור לארץ, החלטתי שאני חוזרת איתו. חודש אחרי כבר נפרדנו".
חזרה בישראל, שוב לבדה, שוב עם הזיכרונות על התקופה היפה, שוב ההשוואות עם ההווה המדכא, ג'ולייטה לא מצאה את עצמה. רק במקרה, השתנה המזל שלה. היא יצאה עם חברה לפאב בתל אביב, ושם פגשה את גילי מאסמי מהצמד "שורטי וביגי". הוא חיפש בדיוק באותם ימים זמרת צעירה בסגנון מזרחי, שאותה יוכל לקדם ולטפח. הוא זיהה את ג'ולייטה, והתביית.
"גילי והשותף שלו, שמאז, לצערי, כבר נפטר בגלל דום לב, רצו להיפגש איתי, אבל אני לא הסכמתי", היא מספרת, "כי היה לי טוב בניו יורק, ומה פתאום עכשיו שוב פעם לשיר. לא רציתי לחזור לכאב הזה של הקריירה, אבל הם הצליחו לשכנע אותי.
"במשך שנה וחצי עבדנו על מה שאני מגדירה אלבום על החיים שלי. זה אלבום שהוא כל כולו על כל המהפכים שעברתי. השיר 'כבר לא ילדה', שגם זה השם של האלבום החדש שלי, הוא על כל השנים שעברו מאז האלבום הראשון. זה אלבום שאני מאוד גאה בו, כי גם כתבתי חלק מהשירים, וכמובן גם גילי כתב המון מהשירים".
ג'ולייטה החלה מנקודת ההתחלה שוב. בקטן, בלי פריבילגיות של כוכבת. הפעם היא יודעת להעריך כל השמעה של השיר שלה ברדיו, כל הופעה שאליה היא מוזמנת. השבוע, בערב יום העצמאות, למשל, היא הופיעה בעיר הולדתה שדרות.
"הרבה מהחברים שלי שאלו אותי 'מה, רק הופעה אחת הייתה לך ביום העצמאות?', ואני עניתי להם שכן, אבל שזה רק השקט שלפני הסערה. כי בשנה הבאה אני מבטיחה שאני אקח את כולם במסוק איתי, כי לא יהיה לי זמן להתרוצץ מבמה לבמה. כולם צחקו, ואני אמרתי שנחיה ונראה בשנה הבאה מי יהיה צודק".
מאיפה הביטחון שהפעם תצליחי? בז'אנר המזרחי יש מעט מאוד זמרות מצליחות.
"אני אומרת שמוזיקה זה עניין של תקופות, ואני חושבת שכרגע זה הזמן של הבנות ששרות מוזיקה מזרחית. כי אם תשים לב, יש המון זמרות חדשות בז'אנר. אפילו איל גולן עשה תכנית שהוא מחפש זמרת. אז זה הזמן שלי להצליח. אני באה הרבה יותר בוגרת, הייתה יותר מוכנה לזה. היום אני מבינה שכל מה שעברתי היה לטובה".
אבל המקפצה הכי טובה של ג'ולייטה בחזרה למודעות היא תוכנית הריאליטי החדשה בה היא משתתפת. מדובר בתוכנית שהופקה בתקציב רב מטעם חברת הלוויין "יס". היא נקראת "חיים בלה לה לנד", ובמסגרתה חמישה זמרים ישראלים – ג'ולייטה, זהבה בן, דודו אהרון, אלון דה לוקו ואביהו שבת – הסתגרו במשך חודש ימים בווילת פאר בלוס אנג'לס והתחרו זה בזה על הפקת אלבום בינלאומי.
במהלך חודש הצילומים נפגשו החמישה עם מפיקי על בתחום המוזיקה והטלוויזיה. הפרקים של התוכנית כבר צולמו, ורק הגמר ייערך בשידור ישיר בחודש אוגוסט הקרוב. "כשהפקה כל כך גדולה כמו 'קופרמן הפקות' פונה אלייך, אתה לא יכול לסרב", אומרת ג'ולייטה.
"אני הכי אנדרדוג מבין כל הזמרים שהשתתפו בתוכנית. כי יש שם את דודו אהרון שהוא תותח, יש זמרות מוכשרת כמו זהבה בן ואתי לוי, יש את אביהו שבת שמצליח מאוד בשנתיים האלה ויש את אלון דה לוקו, שיש לו שם חזק בכל הקטע של ראפ. אני הכי פחות מוכרת. הרבה מפיקים סיפרו לי שאמרו להם 'מה ג'ולייטה קשורה להפקה הזאת?'".
מה עשיתם שם בווילה?
"היינו בווילה בלוס אנג'לס במשך חודש שלם. היינו בבית, וכל הזמן היו מגיעים אנשים מתעשיית המוזיקה האמריקאית, לדוגמה המפיקים של ג'סטין טימברלייק, ג'ניפר לופז ואחרים, כדי לבחון אותנו. באה אלינו הביתה אפילו טורי ספלינג, ששיחקה את דונה ב'בברלי הילס 90210'.
"היא הייתה צריכה לבחור באיזה כוכב היא הכי מאמינה, והיא בחרה בי. הלכתי גם לאודישן לתוכנית 'היפים והאמיצים', אבל לא עברתי אותו. התכנית הזאת הייתה חוויה מדהימה בשבילי".
את לא חוששת שאחרי שיסתיים הריאליטי, שוב תחזרי לאנונימיות?
"היום אני לא מפחדת. בהתחלה, לפני שנה וחצי, נורא פחדתי. אבל עם הזמן זה עבר לי. אני מרגישה שהפעם זה הזמן שלי.
"אני לא יכולה להגיד זמן מוגדר למתי אני אעשה קיסריה, אבל אני מאמינה שבתוך שנה, אני אהיה במקום אחר לגמרי. מקומות ראשונים במצעדים, אלפי הורדות בסלולאר,. ואולי אני גם אצליח בחוץ לארץ בעקבות התוכנית. הרבה דברים מתבשלים אצלי כרגע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם