ראשי » מקומי » שפלה » רחובות ונס ציונה

אדיס הקטנה: בשכ' קריית משה לא חוגגים 20 שנה ל"מבצע שלמה"

"כשעלינו, לא רצינו שככה זה ייראה אחרי 20 שנה. השכונה לא הייתה צריכה להיראות בשנת 2011 כפי שהיא נראית היום. אנחנו חיים בגטו, הרבה גירושים, התאבדויות, אלכוהול, אלימות. יש פה התמרמרות גדולה. כעסים". 20 שנה אחרי "מבצע שלמה", שכונת קריית משה ברחובות שבה ריכוז העולים האתיופים הגבוה בארץ - לא חוגגת

ביום שלישי הקרוב ימלאו 20 שנה ל"מבצע שלמה". במשך 34 שעות הטיסה מדינת ישראל לארץ כ-14 אלף עולים מאתיופיה ב-30 מטוסים . אבל בשכונת קריית משה ברחובות לא מתכוונים לחגוג. אין סיבה, אומרים שם. זאת השכונה שבה ריכוז העולים האתיופים הוא הגבוה ביותר בארץ. יוצאי העדה מכנים אותה "אדיס הקטנה".

אחרים , בוטים יותר, מדברים על "הארלם". אלימות , אבטלה, עוני. אין אינטגרציה. "יתומים במדינת ישראל", אומר אברהם על עולי אתיופיה ועל תושבי השכונה. הוא עצמו הגיע לארץ ב"מבצע שלמה".

באתיופיה היה מורה. לימד אנגלית, מתמטיקה ואמהרית בבית ספר תיכון. בוגר האוניברסיטה באדיס אבבה. כאן, כבר 20 שנה הוא מובטל. עובד מדי פעם ב"עבודה נסתרת". כך הוא קורא לה. חייט מזדמן. עומד ברחוב ותופר על קרש גיהוץ. מרוויח בין 30 ל-50 שקל ליום עבודה.

הוא מסרב להצטלם מפחד הרשויות. "הביאו אותנו ושכחו", אמר השבוע. "זרקו את כל האתיופים יחד. לא קיבלו אותנו עד היום. אומרים לי'אתה לא שייך', ' אתה לא מתאים'. 'תחזור לאתיופיה'. באתיופיה הייתי עשיר. היה לי מעמד. פה אני בן אדם אפס. אתיופי. לא שווה כלום".

אלה הם פניה המצערים של העלייה מאתיופיה. 20 שנה אחרי המבצע המפואר אי אפשר לדבר על קליטה מוצלחת. "מדינת ישראל צריכה לעצור אחרי 20 שנה, ולשנות מקצה לקצה את ההתייחסות שלה לעולי אתיופיה", אומר חבר הכנסת שלמה מולה (קדימה). מולה עלה לארץ ב"מבצע משה" בשנת 1984.

"צריכה להיבנות מדיניות קליטה ייחודית מהיסוד", הוא אומר. ציפי לבני, הוא מספר, יושבת ראש קדימה שהייתה בעבר גם שרת הקליטה, אמרה לו פעם ש"אנשים באו מאתיופיה בגלימות לבנות, עם מספרים על המצח, ירדו מהמטוס, וכל המדינה התרגשה. אחרי שהטלוויזיה הפסיקה לצלם, אנשים הפסיקו להתרגש והעניין נגמר".

"כל אחד", מסביר מולה, "הלך לבית שלו. אף אחד לא חושב על עולי אתיופיה. לכן המצוקות קשות. אם בכל ילד של אזרח מן השורה במדינת ישראל, מדימונה עד קריית שמונה, המדינה משקיעה עשרת אלפים שקל, ישירות או בעקיפין, בילד מאתיופיה משקיעים פי שלושה. 30 אלף שקל. ובכל זאת ההישגים לא מזהירים. יש שפיכת כסף בלי

הבחנה, בלי תוכניות ייחודיות ואיכותיות.

60 אחוז מהאתיופים הם בני פחות מ-18. רובם כבר נולדו בארץ. אלה שנולדו ב"מבצע שלמה" עשו בגרות כבר לפני שנתיים. אפשר היה לצמצם פערים ולצפות שההישגים שלהם יהיו דומים לממוצע הישראלי, בטח כשהמדינה משקיעה פי שלושה יותר בילד אתיופי מאשר בכל ילד אחר. אבל לצערי, התוצאה עגומה ורעה מאוד. רק 43 אחוז מקרב הנוער האתיופי זכאי לבגרות, והאופק כמה שנים קדימה לא מבשר טובות.

"יש נתונים קשים על עבריינות של בני נוער אתיופים. אלכוהול, סמים, ונדליזם. כמעט פי שניים ובמקרים מסוימים פי שלושה מהרגיל. על אף שהמדינה מעמידה משאבים, יכולת ההתמודדות קשה. לא מפתחים תוכניות שמתאימות לדפוסים של החברה יוצאת אתיופיה.

אין תוכניות תואמות תרבות. אין אתיופים בעמדות מפתח. השכר הממוצע של אתיופי הוא 4,500 שקל בחודש. אם יש אתיופי שמצליח באקדמיה, נותנים לו לעבוד במתנ"ס או ללמד אתיופים. יש ניכור, הסתגרות. גם אצל העולים".

שכונת קריית משה הוקמה בשנות החמישים. אז גרו בה בעיקר ניצולי שואה ועולים ממדינות צפון אפריקה. בשנת 1995 הגיע לשכונה גל העולים הראשון מאתיופיה. שנתיים אחר כך הגיע גם גל העולים השני. היום ההערכה היא שמתגוררים בשכונה כ-8,000 יוצאי אתיופיה. נתונים רשמיים מדברים על 46 אחוז בני העדה האתיופית מקרב כלל תושבי השכונה. בפועל מדובר כנראה במספר גדול הרבה יותר.

בלב השכונה מרכז מסחרי זעיר וחבוט. דגל אתיופיה, קלטות באמהרית, עוברים ושבים שחלקם הגדול לא יודע מילה עברית. שקים של תבלינים. דוכן לייבוש פלפלים. אברהם החייט. במקררים שתייה קלה ובירה. מסביב עזובה. הגברים מסתובבים חסרי מעש. הנשים שותקות.

שלושה נערים רוצחים יצאו מהשכונה בשנים האחרונות, והכתימו אותה בכתם גדול של דם. שניים רצחו את שכניהם, בני הקהילה. בשנת 2004 נרצח דוד מספין ז"ל, בן 16.

שלוש שנים אחר כך נרצח אדמה טריקן ז"ל. הוא היה בן 17. נער אחר מהשכונה אנס את הנערה מעיין ספיר ז"ל, ואחר כך חנק אותה למוות. אמנם בשנים האחרונות שקט יותר, אבל עדיין מדובר בשיא של תיקים פליליים בקרב בני נוער בשכונה וב"אלימות חריגה".

"בכל יום שישי אפשר למצוא כאן דקירות פה, דקירות שם", אומר זדה אדהנן. הוא הגיע לארץ בשנת 1990. בני משפחתו עלו ב"מבצע שלמה", כשנה אחריו. הוא גר בצ'יקה - בוץ באמהרית, ריבוע השיכונים המסוגר בתוך קריית משה. עוני בתוך עוני. מצוקה בתוך מצוקה. כשרק הגיעו לכאן העולים מאתיופיה, היה באזור השיכונים רק בוץ והביוב זרם. לא ידעו להגיד בוץ אז אמרו צ'יקה.

הילדים מהצ' יקה כמעט לא באים לפעילויות במתנ"ס. הם מנותקים. אפילו כאן, בקצה העולם, אזור המתנ"ס הקרוב למרכז המסחרי נחשב "היי סוסייטי", מסביר זדה. הצ'יקה היא סמל המצוקה. "בכל שכונה חייבים להיות צפון ודרום", הוא צוחק, "אפילו שאין באמת הבדל. אבל בכל חברה צריך לחגוג על חשבון מישהו. כמו בבדיחה על זה שהאתיופים מחליפים את התימנים".

"המדינה עשתה", הוא ממשיך, "אבל לא מספיק". זדה , 43, עובד עם בני הנוער בשכונה. "יש תסכול אצל הנוער והילדים", הוא אומר. "הילדים שנולדו כאן מדברים רק עברית. ההורים שלהם מדברים אמהרית. נוצר פער. יש קרע גדול. זאת התמודדות יומיומית. הורים מגיעים לאסיפות הורים והם לא מבינים כלום. יש קושי גדול לחנך ככה. גם יש בעיה גדולה מבחינת הזהות העצמית של הנוער.

"זה נוער שהוא לא פה ולא שם. טוב לו לאמץ סגנון אחר אז הם מאמצים את התרבות האפרו-אמריקאית. לבוש ומוזיקה. בבית זה לא בדיוק הורים צברים ישראלים שיכולים לעזור בשיעורי בית, לשלוח לחוגים וללמד שירים ישראליים. גם בחוץ הנערים האלה לא מקבלים הרבה. הם די אבודים. במידה מסוימת אפשר לומר שהשכונה הזאת היא גטו. אם לי היה כוח הייתי אומר תקשיבו, חבר'ה, בואו נתפצל. הייתי מוציא זוגות צעירים מהשכונה.

"לא ייתכן שאחרי 20 שנה זאת השכונה שמזוהה הכי הרבה עם האתיופים, וככה היא נראית. אנשים שהגיעו לפה השלימו עם המציאות, אבל הילדים שלהם מתמרמרים. תקעו אותנו בשכונות מצוקה. הכל הפך עניין פוליטי ולא חברתי. תסכול מתמשך. שתי דקות מכאן, בשכונות האחרות של רחובות או ביבנה, או חצי שעה מכאן, בתל אביב, זה עולם אחר לגמרי. פה יש ילדים שלא ראו ים אפילו פעם אחת בחיים. רק בטלוויזיה".

הוא כן רואה הצלחות ו"מוקיר אותן". כמו אחרים גם הוא מצביע על השתלבותם המוצלחת של בני העדה ביחידות מובחרות בצה"ל. אילו המדינה הייתה כמו הצבא, הוא אומר, לא הייתה בעיה. שם "כולם שווים. אלה ההבזקים הקטנים שמחזקים אותי", הוא אומר.

זדה גם מטיל אחריות על העולים עצמם ש"ממעטים ליזום". מצטט מאמהרית: "אפשר להביא את הסוס לזירה, אי אפשר לגרום לו להילחם בשבילך". " יש עניין תרבותי", הוא אומר, "לא להתבטא בחריפות, לכבד. אם היינו קמים ומתארגנים ועושים הפגנות אמיצות, משהו היה זז. כי זה היה אמור להיראות אחרת. השכונה הזאת הייתה צריכה להיות שכונה של הצלחה. במקום זה היא דוגמה למשהו שלילי. אני התחתנתי עכשיו מתחת לבית. כמו באתיופיה.

"לא יכולתי לעשות את זה בבניין ברמת אביב. אני מרגיש נוח כשאני מבשל אוכל מסורתי בבית שלי, כי כמעט לכל הדיירים בבניין יש אותו טעם ואותו ריח ואותו תבשיל. אבל אם היינו פזורים בכל הארץ, האינטגרציה בין עולים לוותיקים הייתה מניבה פרי טוב יותר. פה הכל מסוגר. אני מכיר זוג אחד מעורב. זה הכל. אנחנו, כשעלינו, לא רצינו שככה זה ייראה אחרי 20 שנה. השכונה לא הייתה צריכה להיראות בשנת 2011 כפי שהיא נראית היום. הרבה גירושים, התאבדויות, אלכוהול, אלימות. יש פה התמרמרות גדולה. כעסים".

במרכז המסחרי של קריית משה בורחים מהתקשורת כמו מאש. אינספור פעמים נכוו אז עכשיו הם נזהרים. לא רוצים להצטלם. התמונה, הם אומרים, גונבת את הנשמה. הם זרים לי ואני זרה להם, אני אומרת לצלם. כמו להיות תיירים בארץ אחרת.

"המדינה לא שכחה. פשוט לא אכפת לה", אומר לי מ'. עוד מעט יחגוג יום הולדת 20. המשפחה שלו הגיעה לכאן ב"מבצע שלמה", אבל הוא כבר נולד בארץ. "מדינה", הסביר לי, "זה אשכרה כמו כנופיה. איך שלא תראי את זה זאת כנופיה, והם שולטים".

כשהוא אומר "הם", הוא מתכוון לכל מי שלא נמנה עם בני העדה האתיופית. "אין גזענות בפנים, אבל מביאים לנו את זה בסיבוב", אומר מ'. "הפוך על הפוך.'ניגרס יהודים', ' הכושים היהודים'. לא פעם אחת שמעתי ילדים צועקים אחריי,'הנה כושי'".

א', בן 21, גם עלה ב"מבצע שלמה": " יש קיפוח. יש סטיגמה. אני, בעיני אנשים, אתיופי. אני לא ישראלי". אבאי זאודה הוא בעליה של המכולת השכונתית ופעיל שכונתי. פעם החזיק בתיק הספורט ובקליטת עולי אתיופיה בעיריית רחובות. היה יושב ראש ועד השכונה.

הוא היוזם ויושב ראש קבוצת הכדורגל המקומית בני יצ'אלאל. את הקבוצה הקים על טהרת בני העדה, שלהורים שלהם "לא היה כסף לממן חוגי כדורגל". מאז עברו כמה שנים, וביצ'אלאל משחקים היום גם כאלה שאינם אתיופים. הם כבר בליגה ב', אבל אבאי חולם על ליגה א' ועל הליגה האירופאית.

הוא גר בקריית משה כבר עשר שנים. לארץ עלה בשנת 1990, כשנה לפני מבצע שלמה. "לכל משפחה בשכונה", הוא אומר, "חמישה ילדים בממוצע". יש שמתגוררים עשר ואפילו 14 נפשות בשלושה חדרים. גם האבטלה בשכונה קשה. בסביבות 50 אחוז, והשכר הממוצע זעום.

אבל, מדגיש אבאי בפני האנשים שבאים מבחוץ," השכונה היא שכונה טובה. אנשים טובים גרים בה", הוא אומר. "הבעיה היא שהסיקור התקשורתי הוא לפי צבע העור", כך אבאי. "האתיופים סקסיים לתקשורת. כל מה שקורה מנפחים כמו בלון. לא מסקרים את הדברים הטובים".

תפיסת העולם שלו היא ש"רק מי שאומר 'אני לא מסכן' ו'אני לא פחות טוב מאחרים', יכול לנצח". אפילו הביקורת שלו מאופקת, ומסתכמת בעיקר בעובדות ובנתונים יבשים. מלב השכונה עם נוף השיכונים העזובים הוא מסביר ש"המדינה עשתה ככל שאפשר, אבל זה לא אומר שלא צריך לעשות עוד".

"המדינה נתנה משכנתאות לעולים כדי שיקנו דירות", הוא מסביר, "אלה היו משכנתאות בסכום נמוך שאפשר לקנות רק בשכונות מצוקה. עכשיו האתיופים לא יכולים לצאת. אומרים'אתם בחרתם' או 'שמו אתכם שם'. אבל מי שם? לאנשים לא הייתה ברירה. הם לא יכלו לקנות במקום אחר".

פעם, הוא מספר, דיבר עם אדיסו מסאלה, הח"כ האתיופי הראשון. "הוא אמר לי,'תשמע, אבאי, אם המדינה הייתה נותנת מה שתורמים רק בשביל יוצאי אתיופיה לאנשים עצמם, אולי לכל נפש היה מגיע שני מיליון שקל. כל אחד היה יכול לבחור מה הוא רוצה לעשות ואיפה הוא רוצה לגור'. הרבה כספים מבוזבזים. אם היו נותנים אותם ישירות לאנשים, הם יכלו לצאת מהשכונה. להיות חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית".

"אנשים לא רוצים לדבר, כי כבר אין להם כוח", ממשיך אבאי. "המון דיברו בעבר. הבטיחו ולא עשו כלום. הייתה ועדת מנכ"לים בזמן אולמרט. היא נולדה פה בשכונה. גם בתקופת שרון.

"יצאו בתקשורת והבטיחו להשקיע 82 מיליון שקל בקרב יוצאי אתיופיה. השקיעו אולי שלושה מיליון. אנחנו מחכים לשאר. אבל הממשלה מתחלפת כל שנתיים, ואי אפשר לגמור שום מהלך. הליכוד עולה לשלטון, ומי שנדפק מיד אלה האוכלוסיות החלשות. לא רק אתיופים. אבל מי שבוחר בליכוד אלה גם האוכלוסיות החלשות. האתיופים אותו דבר. גרועים יותר. נמשיך לבחור במי שנתן לנו סטירה.

"אני אומר את זה, ואני איש ימין. מי שהחליט שעולים יקבלו משכנתאות היה שר הקליטה יאיר צבן בממשלת רבין. מי שהחליטה אחר כך על סל קליטה בבתי הספר הייתה השרה יולי תמיר. אין דבר אחד שהימין עשה לאוכלוסיות החלשות ולמען האתיופים. חוץ מזה שאומרים שיצחק שמיר הביא את האתיופים. מה זה'הביא את האתיופים'? אבל פה, מה קורה איתנו 20 שנה אחרי המבצע, כשאנחנו כבר כאן? ".

שלוש פעמים בשנים האחרונות הקימה מדינת ישראל ועדת שרים שתשקול את עתידה של שכונת קריית משה. גם הייתה ועדה מיוחדת, אומר חבר הכנסת מולה. פעמיים הפעילו בשכונה את פרויקט שיקום שכונות, הוא מספר, אך זה כשל.

"השכונה הזאת ייעודה לפירוק", קובע מולה. "פירוק השכונה חד וחלק. אין פתרון אחר. זאת שכונה של אלימות, סמים, שכונה שתהיה במצוקה בשנת 2011, בשנת 2012 ובשנת 2020. אם לא נצא משם, הקטסטרופה תימשך".

"אני פניתי לשר האוצר בנוגע לקריית משה", מספר מולה, "אמרתי לו, 'בואו נלך על העיקרון של דירה מתחלפת'. נמכור את הקרקעות לקבלן. אם בכל מבנה יש היום 20 דירות, נבנה 40 דירות חדשות. 20 יהיו למכירה, לא רק לאתיופים. במשרד האוצר אמרו לי,'מה פתאום? השתגעת? זה פרויקט בלתי אפשרי. מי ירצה לגור עם אתיופים? מה קרה לך?'. יש בורות, אפליה, גזענות קשה.

"אם אתיופי יעבור לגור בבניין ברמת אביב, חצי שנה אחר כך לא יהיה שם אף דייר אחר. כולם ימכרו את הדירות ויעזבו. באתיופיה אנשים לא נזקקו לשירותי המדינה. היו אדונים לעצמם. הם באו לכאן ונהיו תלויים. תלות מוחלטת. איבוד סטטוס. נורא. מרגישים אפסים.

"אחוזי האבטלה נעים בין 15 אחוז ל-20. בתוך קריית משה האחוזים גדולים עוד יותר. זה אסון. המגזר האתיופי עם המגזר הערבי ועם המגזר החרדי מובילים באבטלה ובעוני. האנשים פסיביים. אין מחאה".

מדוע?
"זה בנוי על המבנה התרבותי של האתיופים. לא דופקים על השולחן. דוגמה? הממסד הדתי לא מכיר ביהדותם של עולי אתיופי באופן שוויוני עד היום. אם אני רוצה להתחתן, על אף שאני מחזיק תעודה של מי שעבר גיור לחומרה, עדיין ידרשו ממני ללכת לשניים-שלושה מקומות של אזורי רישום בלבד.

אפילו על הזכות הבסיסית של קבלת שירותי דת באופן שוויוני, צעירים יוצאי אתיופיה לא מתקוממים. עולי אתיופיה חיים בתוך עצמם. כשאין פתיחות ואין קבלה, אנשים מזדהים עם הסמלים שהביאו איתם מאתיופיה. דגל אתיופיה, מוזיקה אתיופית. אפשר היה לצפות אחרי 20 שנה ליותר פתיחות, והתוצאה היא רק יותר נתק ויותר סגירות. האתיופים נשארו לבד".

ויש גם אופטימיות זעירה. לפני שאנחנו עוזבים אומר לי זדה אדהנן, מדריך הנוער, שהוא מקווה שהבת שלו כבר תצליח להתחבר יותר למה שהוא קורא "תרבות ישראלית". אולי , אומר זדה, היא תכיר מישהו, לא בן העדה, ואפשר יהיה ליצור אינטגרציה אמיתית.

"בת כמה הילדה? ", אני שואלת. זדה לא מחייך כשהוא משיב לי, "בת חודשיים. . .".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...