הבלדה על סלומון: חייה ומותה של נעמי סלומון
נעמי, נכדתו של יואל משה סלומון, הלכה בשבוע שעבר לעולמה. זמן ירושלים מביא את סיפורה המדהים של אחת המשפחות המרשימות ביותר בהיסטוריה הציונית
רבים מעשרים אלף הצאצאים שהעמידה שושלתו של היהודי הליטאי, בקשר דם או בחופות וקידושין, נודעו בתרומתם יוצאת הדופן ליישוב היהודי בארץ ישראל ובפרט לזה בירושלים מאז ועד היום. אחת מהן, נעמי סלומון (97), דור חמישי לנצר הצורף, הלכה בתחילת השבוע שעבר לעולמה.
עשייתו המפורסמת ביותר של ראש"ז, סב סבה של נעמי, הייתה השגת הפירמן המיוחל לשיפוץ חצר החורבה ברובע היהודי, והקמת בית כנסת במקום. בנו של ראש"ז מרדכי תרם רבות לפיתוח חקלאות יהודית בארץ ישראל, מהלך שהשלים בנו השני, המפורסם בשושלת - יואל משה סלומון.
זה האחרון הקים בבגרותו את בית הדפוס העברי הראשון, הוציא לאור את ראשוני העיתונים העבריים והיה ממקימי פתח תקווה והשכונה הפרטית הראשונה מחוץ לחומות ירושלים - נחלת שבעה.
נעמי, נכדתו של יואל משה סלומון, נולדה בשנת 1914 בשכונה שהוקמה בידי סבה. היא הייתה הצעירה לארבעת אחיה, אחד מהם הוא יעקב סלומון, מגדולי עורכי הדין בימי המדינה הצעירה.
אביה של נעמי, חיים, היה פעיל ציבור וציוני נלהב, מראשי תעשיית התרופות בארץ ישראל. חברת התרופות הסיטונאית שהקים עם גיסו, הפכה ברבות הימים לקונצרן התרופות הבין~לאומי "טבע". אלי הורביץ, עד לא מכבר מנכ"ל ענקית התרופות, נשוי לבת אחיה של נעמי נחמן.
באמצע שנות השלושים, עם סיום לימודיה בבית הספר גימנסיה בשכונת רחביה, נסעה נעמי ללמוד משפטים בלונדון. אפשר שעשתה זאת בהשראת אחיה יעקב ואברהם, אשר רכשו גם הם את השכלתם בממלכה.
במהלך מלחמת העולם השנייה, באמצע שנות העשרים לחייה, קיבלה החלטה לא קלה עבור אישה יהודיה באותו זמן, והתנדבה לשרת בחיל האוויר הבריטי, בחזית המצרית. "היא הגיעה לשם מרצונה", מספרת רות חשין, נשיאת הקרן לירושלים ואחייניתה של נעמי.
רות, עם בעלה שופט העליון בדימוס מישאל חשין, היו קרובים מאוד לנעמי.
קרן יניב, אחייניתה של סלומון, מספרת כי "את כל מהלך חייה עשתה סלומון לבד. מעולם לא נישאה ולא ילדה ילדים. עד מות הוריה חיה עמם בדירה ברחוב הרמב"ן, ולאחר מותם, במשך יותר מארבעים שנה, חיה באותו הבית בגפה". לדברי חשין, "היא חיה כפי שרצתה בדיוק. אמנם אז זה לא היה מקובל, אך היא לא רצתה להתחתן".
"במשפחה קיבלו את זה לחלוטין", מספרת נטע ארן, נינת האח יעקב, אשר ניהלה במשך העשור האחרון קשר עם סלומון. "ידענו במשפחה שנעמי זו נעמי, והיא מקבלת את החלטותיה". מכריה של נעמי מתארים אותה כאדם מסוגר, שנמנע מלדבר על עצמו או להעיד על תחושותיו. לדברי קרובת משפחה, "מעולם לא נודע לי על חייה האישיים של נעמי.
"מצד שני, אני לא בטוחה שהיה מישהו שהיא דיברה איתו על נושאים כאלה". גם לפי חשין, "נעמי הייתה בן אדם די סגור באישיותו, אולי באופן טבעי שכן היא חיה לבדה. אבל מצד שני היא הייתה אדם מאוד חם ומלאת חוש הומור. היא הפיקה הנאה עצומה מטיפוח הגינה הקטנה שלה בדירה ברמב"ן, ואהבה מאוד להקשיב למוזיקה קלאסית".
ואכן, המשפטנית הקשוחה והדעתנית, שכמו בחייה המקצועיים גם באלה האישיים התנהלה בעצמאות כמעט קנאית, נגלתה בזקנתה בניגודה המלא. "בשנים שאני הכרתי אותה היא הייתה עסוקה בלעשות חיים", אומרת ארן. "צעירה ברוחה, דוברת עברית צחה, ג'ינג'ית עם המון שמחת חיים. היא הייתה חברה טובה מאוד של סבתא רבא שלי שרה, אשתו של יעקב סלומון.
"שתיהן היו נוסעות לטייל בעולם, מדרום אמריקה ועד הודו". לשאלות מכרים למעשיה בימים כתיקונם, סלומון הייתה עונה: "אני עסוקה בבטלה". חשין מתארת זרם בלתי פוסק של ידידים ובני משפחה בבית ברחוב הרמב"ן. "הבית שלה היה פתוח כל הזמן. היא ראתה בילדים של אחיה את האנשים הקרובים לה ביותר, ושמחה להיות במחיצתם", היא אומרת.
סלומון הגיעה למשרד המשפטים עם קום המדינה. הממסד שקד אז על כינון מוסדות מדינה דמוקרטיים בעלי צביון אירופי, ומערכת המשפט הייתה בראש סדר העדיפויות. בשנת 1950 סיים יעקב שמשון שפירא את תפקידו כראשון היועצים המשפטיים לממשלה, וחיים כהן נכנס למשרדו.
סלומון הייתה אז עוזרתו האישית של שר המשפטים פנחס רוזן, והועברה למשרדו של כהן, שם בילתה בשנים הסוערות שבהן נפתח בין היתר משפט קסטנר. לאחר מכן המשיכה סלומון לעבוד במשרד המשפטים לצדם של היועצים המשפטיים מאיר שמגר ואהרון ברק. עד היום מגדירים אותה אנשי משפט כ"עמוד התווך של משרד המשפטים".
נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק סיפר לזמן ירושלים על סלומון: "אני הכרתי את נעמי אישית, בזמן תפקידי כיועץ המשפטי לממשלה בין השנים 1978-1975. היא הייתה העוזרת הבכירה שלי, ועבדנו די צמוד.
"מה שייחד אותה הוא שהייתה ממש היסטוריה מהלכת על שתיים. בשעתו, כשכתבתי חוות דעת על רשימת פסולי החיתון של בתי הדין הרבניים, לא יכולתי לזוז בלי לשאול את דעתה. היא ידעה מהי עמדתו המסורתית של המשרד, איך התנהגו היועצים בעבר ומה היו פסיקות בית המשפט. היא הייתה ממש תורה שבעל פה.
"לקראת פרישתה באתי אליה ואמרתי לה 'נעמי, את אוצר בלום של ידע ואסור להפסיד אותו'. התחננתי לפניה שתכתוב את ההיסטוריה של משרד המשפטים בספר, אך היא אמרה לי 'אהרן, אני את עבודתי פה סיימתי'.
עוד הוסיף ברק כי "לנעמי היו דעות מוצקות ויושרה. אדם שידעת שמה שהוא אומר זה מה שהוא חושב אובייקטיבית, ולא נאמר כדי לרצות את הקואליציה, האופוזיציה, או כל גורם אחר". גם השופט חיים כהן, בבואו לכתוב את ספרו על עבודתו כיועץ המשפטי לממשלה, בחר לציין בהדגשה את תרומתה של נעמי סלומון לעבודת משרד המשפטים:
"נפשה סלדה מכל עוולה ואי צדק, ובניית מדינת משפט נאורה ומתקדמת הייתה אתגר גדול גם בשבילה". עוד מסופר כי כהן נהג לומר על סלומון שהייתה עורכת דין יוצאת מהכלל, אשר בחרה לא לעשות כסף מעריכת דין אלא לעזור למיסוד המערכת המשפטית במדינת ישראל.
ארן מסכמת ואומרת כי "הבת שלי היא כבר דור תשיעי למשפחת הראש"ז. זה מלמד עד כמה אנחנו קשורים לארץ הזאת, ועד כמה שורשינו כאן עבותים. אני תמיד גדלתי על ערכים של אהבת הארץ ועשייה חיובית, כמו הדורות שלפניי, שההיסטוריה של רבים מהם ידועה לכולם. אנו כדור השמיני והתשיעי מנסים לשמר את המורשת הזאת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם