רואים כוכבים: האיחוד המרגש של משפחת ליביו
בשנות החמישים דורותיאה ליביו הייתה כוכבת ענקית והופיעה על כל במה אפשרית. בנה פרופ' מריו ליביו הוא אסטרופיזיקאי בעל שם עולמי העובד במכון טלסקופ החלל "האבל" בארצות הברית. בשבוע שעבר הפגשנו אותם לריאיון משותף
בשנות החמישים דורותיאה הייתה זמרת אופרטה פופולארית מאוד בארץ ואפילו דן בן אמוץ כתב עליה אחרי שצפה בהופעתה בטקס מלכת היופי לשנת 1953 שנערך אז בקפה "ריביארה" בבת ים.
"טסתי המון, אין מקום שלא הייתי בו", היא נזכרת, "שנאתי לטוס. עד היום אני שונאת לטוס ולכן לא עושה זאת". הרתיעה מריחוף מעל יבשות וימים משותפת לה ולבנה, פרופ' מריו ליביו, אסטרופיזיקאי בכיר במכון טלסקופ החלל "האבל" במרילנד, ארצות הברית. בשבוע שעבר הגיע פרופ' ליביו אל "אחוזת נווה חוף" שם מתגוררת אמו בשמונה השנים האחרונות כדי להעביר הרצאה לדרי המקום.
בשנות התשעים עזב פרופ' ליביו את ישראל לטובת מכון הטלסקופ הממומן על ידי נאס"א הממוקם כאמור במרילנד. מאז הספיק לכתוב שלושה ספרי פיזיקה, אך לפני שנדבר על הקריירה הזוהרת שלו במכון החלל, נחזור מעט אחורה.
מריו ליביו נולד בשנת 1945 ברומניה לדורותיאה, שכבר אז הייתה זמרת אופרטות מפורסמת, ולרובן, סופר שנאלץ באותה השנה למצוא מקלט בפריז מחשש שייעצר על ידי השלטונות. בין גיחותיה הרבות בעולם לשם מופעים, הגיעה דורותיאה לפריז ושם בנתה בית קבע עם בעלה. את מריו הקטן נאלצו להשאיר מאחור, שכן לא יכלו להוציאו מרומניה. הוא נותר עם סבתו עד האיחוד שהתרחש בשנת 1950 על אדמת ישראל.
מריו עצמו אינו זוכר כמעט דבר מאותה תקופה. "גדלתי עם הסבים והסבתות משני הצדדים עד גיל חמש", הוא נזכר, "אני זוכר שהם טיפלו בי היטב. בגיל חמש עלינו כולנו לישראל, ואמי הגיעה מעט אחרי". כבר שנחתה על אדמת ישראל הצעות
"לא ידעתי עברית, ועדיין הייתה לי כל כך הרבה עבודה. כל ערב עמדתי מול 40-50 אנשים, ומה לעשות, בקושי הייתי בבית". לארץ, אגב, עלתה לבדה. "בעלי לא רצה לעזוב את פריז וכך נפרדו דרכינו".
איך היה להיות אישה קרייריסטית בשנות החמישים?
"הייתה לי עזרה רבה מאמי, ולכן לא היה לי קשה. בטח שהיו קטעים קשים בתור שחקנית שעושה כמעט אך ורק תפקידים ראשיים, זה תבע ממני הרבה. זה לא היה נדיר לראות אישה כל כך מצליחה בתקופה ההיא, אבל זה קרה לי".
מריו, איך זה היה להיות בן של אמא קרייריסטית?
"כמו שאפשר היה להבין, היא לא הייתה בבית הרבה, היא גם נסעה המון בכל העולם. הייתה לי סבתא יוצאת מגדר הרגיל, והיא גידלה אותי".
אז אמא לא הכינה לך ממליגה?
שניהם צוחקים בקול גדול. דורותיאה: "לא ידעתי ואני עדיין לא יודעת לבשל דבר. אפילו חביתה לא עשיתי". מריו מסתכל על אמו באהבה מבעד לדמעות הצחוק. "אני לא זוכר את אמא מבשלת. רק סבתא הייתה מכינה לנו אוכל, היה רפרטואר מצומצם של מנות, אך אלו היו מנות שנעשו בקפידה".
דורותיאה מתארת ילד סקרן ושקט שאהב לחקור וגם לשיר. "אמא התחתנה בשנית עם מוסיקאי שניגן הרבה בבית, והיא הייתה זמרת, כך שזה היה חלק בלתי נפרד מחיי הבית", מריו מסביר, "אבל אני לא מספיק מוכשר לזה, וזה בסדר", הוא מחייך אל אמו הגאה, שחושבת שגם בזה יכול היה להצליח.
דורותיאה, אישה מתוקה ועדינת מראה הלבושה ומתוכשטת בטוב טעם – עדות לימיה הזוהרים ככוכבת מן השורה הראשונה, מספרת: "שרתי עד לפני כמה שנים, אבל החלטתי לרדת מהבמה כדי לא להמאיס את עצמי על הקהל. צריך לדעת מתי להפסיק, זוהי גדולתו של אומן".
מריו, לאחר לימודים במגמה ריאלית, פנה אל לימודי מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה העברית. "הכל הלך במסלול מאוד טבעי, הלכתי ללמוד תחום שעניין אותי". לאחר מכן המשיך את תאריו השני והשלישי במכון ויצמן ובאוניברסיטת תל אביב בתחום הפיזיקה, ובהמשך נסע לארצות הברית להשלמת פוסט דוקטורט. בשנת 1981 כיהן כמרצה לפיזיקה בטכניון ובתום עשר שנים באקדמיה קיבל מריו את ההזמנה המיוחלת למכון החלל.
"הם פנו אליי סמוך לשליחתו של 'האבל' לחלל. בהתחלה באתי לשם על חשבון שנת שבתון מהטכניון, שבסופה הוצעה לי משרה קבועה". כשאני תוהה כיצד הגיעו דווקא אליו לשם איוש המשרה, מחייך מריו בצניעות שכה אופיינית לו, ומספר כי הכירו אותו לפי עבודות ופרויקטים בהם לקח חלק בעבר. "אם אתה אסטרופיזיקאי ומוצעת לך עבודה בטלסקופ החלל 'האבל', אתה לא מהסס. זה הפרויקט הכי גדול באסטרונומיה שהיה אי פעם. לא קל לוותר על משרה במקום כזה".
הנה קצת פרטים על טלסקופ החלל "האבל": המדובר בטלסקופ המותקן בתוך לווין החג במסלול נמוך סביב כדור הארץ. הטלסקופ, שקרוי על שמו של האסטרונום האמריקאי אדווין האבל, הוא טלסקופ מחזיר אור (טלסקופ אופטי שנעזר במערכת של מראות על מנת ליצור דמות של עצם מרוחק), ועוסק בתצפית וצילום של כוכבי הלכת.
אתה עובד במשרת חלומות, כיצד הגיבו הקרובים אליך?
"בתקופה ההיא, 'האבל' היה בכותרות. ידעו שהולכים לשגר אותו, אבל בהתחלה היו איתו מעט בעיות ואחר כך הכל תוקן. התגובות היו מאוד טובות, הרבה פרגון. זה הפך למקום מאוד מרכזי בעולם".
דורותיאה: "הייתי כמובן גאה מאוד שהוא קיבל את המשרה, אבל היה לי גם קשה. הבן שלי עזב את הארץ". אל בולטימור שבמרילנד נסע עם אשתו סופי, מיקרוביולוגית במקצועה, אותה פגש כשלמדו בתיכון, וילדיהם.
מריו: "לא היה קל מבחינה משפחתית, לא כולם רצו להגר. אבל בזמן כזה או אחר כולם גרו איתנו בבולטימור".
ספר לי על אירוע יוצא דופן במכון טלסקופ החלל.
"אין כמעט תחום באסטרונומיה ש'האבל' לא גילה בו אי אילו דברים מרעישים, החל מהעובדה שהיקום שלנו לא רק מתפשט אלא גם מאיץ, ההתפשטות שלו נדחפת על ידי אנרגיה אפלה, וכלה במבנה האטמוספירה של כוכבי לכת מסביב לשמשות אחרות. אין תחום באסטרונומיה ש'האבל' לא כתב את ספרי הלימוד מחדש, פחות או יותר".
מריו, גבר ממוצע קומה, יושב מולי בחליפה מהודרת כיאה לחוקר ומרצה מבוקש מן השורה. כנראה שזה מה שעשרים שנים של גינונים אמריקאים עושים לך. שתי סיכות עגולות מעטרות את דש המקטורן שלו. "האחת מייצגת את טלסקופ החלל 'האבל' שאני אוהב, מוקיר וכמובן עובד בו, והסיכה השנייה מייצגת את 'ג'יימס ווב' - טלסקופ שאנו עובדים עליו ועתיד להחליף את 'האבל' בעוד כשבע שנים, כש'האבל' יסיים את תפקידו".
היית רוצה לצאת לחלל? להיות אסטרונאוט?
"ממש לא. קודם כל עברתי את הגיל, ואני לא מספיק בריא לזה. בנוסף, אני מקבל בחילה בנסיעה באוטו מהבית לעבודה"
דורותיאה: "את זה הוא ירש מאמא".
מריו: "להיות בטיל שעולה לחלל במצב של חוסר משקל זה לא בשבילי".
ובצעירותך לא חלמת על טיסה לחלל?
"אני תמיד רציתי להיות מדען, לא היו לי שאיפות לטוס לחלל. היו לי עמיתים שרצו להיות אסטרונאוטים, לא אני. סגן מנהל המכון בו אני עובד היה במשימות שירות ב'האבל' כבר שלוש פעמים. אנחנו קוראים לו מתקן ההאבל. זה הכי הרבה פעמים שאסטרונאוט הגיע להאבל".
כמובן ששאלה על חיים בגלקסיות וכוכבים אחרים הייתה חייבת להישאל, וגם כאן מריו לא אכזב. "אני כמעט בטוח שיש חיים מחוץ לכדור הארץ, אני רק לא בטוח שנגלה אותם".
מדוע?
"כי זה לא קל וגם כי או שהם מקדימים אותנו במיליארד שנים, וככה אנו נחשבים לחיידקים מבחינתם ואין להם עניין בנו, או שאנו מקדימים אותם ואין לנו אפשרות לתקשר עימם כי אינם מספיק מפותחים".
אז איך אתה בטוח בקיומם של חיים אחרים?
"בגלל ריבוי כוכבי הלכת בגלקסיה שלנו וגלקסיות נוספות. לכן אין כל ספק כי איפשהו – ישנם חיים".
האם ישראל נחשבת למדינה מתקדמת בחקר החלל לעומת מדינות אחרות?
"יש לישראל סוכנות לחקר החלל ששיגרה לוויני תקשורת וריגול. לא הרבה מדינות שיגרו לוויינים, וניתן אף לספור אותן על יד אחת בלבד. לישראל יש הישגים מצוינים בתחום.
"הסיבה היחידה לכך שהיא לא מתקדמת יותר היא כי אין לה תקציב בסדר גודל הנדרש למדע, 'האבל' לדוגמא עלה עשרה מיליארד דולר. זה סוג פרויקטים שרק ארצות הברית יכולה להרים מבחינה תקציבית" .
יש לך עמיתים ישראלים במכון?
"היו אצלנו מספר פוסט דוקטורנטים שבאו לעבוד באופן זמני, אבל לא משהו קבוע. השנה למשל יגיע סטודנט ישראלי לעבוד איתי למשך חודשיים".
וואו, בטח כבוד גדול עבורו.
מריו מסמיק. "כן, אני מניח שהוא מרוצה מזה. בכלל, הסטודנטים הישראלים נחשבים לשם דבר, בכל המקומות רוצים שהם יבואו. הם נחשבים למבריקים וסקרנים".
במה היית עוסק אם לא בחקר החלל ?
"חוקר אני מאמין שהייתי, אולי בתחום אחר כי זה מה שדוחף אותי. היום אני גם כותב ספרים".
מריו פרסם בשנים האחרונות ארבעה ספרים העוסקים באסטורופיזיקה ומתמטיקה, שלושה תורגמו לעברית וביניהם "חיתוך הזהב: קורותיו של מספר מופלא", שזכה בפרס פיתגורס לספרים פופולאריים בתחום המתמטיקה.
תחביב המשותף לו ולאמו הוא אמנות. "בשביל להיות אמן, צריך כישרונות. ולי אין ולכן לא יכולתי להתפרנס מזה", הוא אומר. דורותיאה: "ומה לגבי מוסיקה? שרת וניגנת מצוין". מריו: "לא מצוין, אהבתי לשיר אבל כנראה לא הייתי מספיק טוב. אבי החורג היה מוסיקאי ומבחינתו אם לא התאמנתי ארבע שעות ביום, זה לא נחשב לעשייה. אני, לעומת זאת, העדפתי לעשות דברים אחרים".
סיבה נוספת לביקורו בארץ היא לידת נכדותיו. מריו: "אחרי הרבה זמן שאנחנו היינו היחידים בלי נכדים בין החברים, ילדיי, בני ובתי, הביאו כל אחד נכדה ואין מאושר ממני. דורותיאה מוסיפה: "זה כבר ממש בושה בשבילי, כולם צחקו בבית האבות שאני לא סבתא רבא, עכשיו תודה לאל הצטרפתי למועדון המיוחל".
את ההרצאה לשמה התכנסנו מעביר פרופ' מריו ליביו בפני כמאה מהקשישים הגרים במקום ובני משפחותיהם. הוא סוחף את הקהל בהרצאתו המרתקת המתובלת בבדיחות ותמונות מרהיבות אותן "האבל" צילם. על אף רום מעמדו הוא מרצה בגובה העיניים, לעיתים עובר לאנגלית, אך אופיו הצנוע מלווה אותו לאורך הערב כולו בעוד אמו משיאה אליו עיניים גאות. הוא מצליח לשבות את הקהל. בכל זאת בנה של שחקנית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם