ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

"אני יוצא לדרך חדשה": סאבלימינל בראיון מסוג אחר

עובר משהו טוב על סאבלימינל השנה. אחרי הסכסוך המתוקשר הוא השלים עם חבר הילדות יואב אליאסי, התחתן עם אהובת נעוריו אינס, יוצא עם אלבום חדש ואפילו חזר לעשות ספורט

יום לפני פגישתי המתוכננת עם סאבלימינל, הראפר הקשוח, נתקבלה מיחסי הציבור שלו הודעה שהוא מבקש שניפגש במסעדת "פריים" ברמת החייל, גם כי הוא גר קרוב, אבל במיוחד כי הוא אוהב את הסושי שלהם. חשבתי לעצמי שאבות מוזיקת המחאה השחורה מהגטאות של הארלם היו בולעים את מקטרות הקראק שלהם לו שמעו שאחד מהם אוהב את אוכל האליטות היפני המפונפן.

הרושם התחזק כששעה לפני הפגישה נתקבל האס-אם-אס אולי הכי מנומס שקיבלתי בחיים ממרואיין, וזה כולל את חברי הכנסת שבהם, עם כל מיני "ערב טוב" ו"נעים להכיר" ו"אם זה לא קשה" הוא ישמח לדחות את הפגישה בשעה.

הרושם התקבע סופית כשלפריים נכנס בחור מתוחכם ומשויף, רהוט, מבריק וחייכן שבמקרה במקום חליפת עסקים לובש מן ז'קט לבן מבריק עם פחות או יותר אלף מגני דוד בצורות כל מיני תכשיטים על כל מיני חלקים שבו. הוא-הוא סאבלימינל, הרי הוא קובי שמעוני.

כוס ראשונה עם סאבלימינל, ובה הסבר על עולם המוזיקה העכשווי וגם - אחד מאתנו שותה דרינק אמיתי, והשני שותה דרינק של אנשים בעלי חוש מפותח לאופנה

"שנייה, אני אעיף עוד מייל אחד למשרד", הוא אומר כשאנחנו מחכים למלצרית, בעוד הוא מתעסק עם אייפון חדשני. "סגרתי עכשיו 23 הופעות לכל הקיץ בשלושה מועדונים. חמש שלי, והשאר של חברים בלייבל (הלייבל "משפחת תאקט" אותו הקים לפני כעשור - י"א).

"שנייה רגע, סליחה עוד מייל אחד. אני שונא את התיקון שגיאות האוטומטי הזה".

נו, אז בטל אותו.
"כן, אבל אני דיסלקט. אז לפעמים הוא מציל אותי. מצד שני הוא מחרפן. כתבתי לאיזה חבר על יום הולדת של חבר אחר - רציתי לכתוב 'יש יום הולדת לירמי'. שלחתי. פתאום ההוא חוזר אליי ואומר לי, 'למי יש יום הולדת?' אני מסתכל, אני רואה שהמתקן שגיאות שלח 'יש יום הולדת לחרמן'. כתבתי פעם לאח שלי 'אח יקר' ויצא במקום זה 'אח עקר', עכשיו זה הכי פדיחה כי הוא ואשתו מנסים להיכנס להיריון מלא זמן... קיצר... לא נעים. קח, זה מתנה בשבילך".

הוא נותן לי דיסק בעטיפה וצוחק עליי שלוקח לי שבוע עם שתי ידיי השמאליות לפתוח אותו. האלבום החדש .

עושים עדיין אלבומים? יש בזה בכלל טעם כשכולם מורידים מהאינטרנט?
"כלכלי זה באמת לא כלכלי. מתפרנסים מהופעות. אבל הכול עדיין בנוי לפי אלבומים. אתה לא יכול לעשות ספיישל ברדיו של שעתיים בלי אלבום, ואתה לא יכול לצאת לסיבוב הופעות בלי אלבום, ואתה לא יכול לעניין תקשורת בלי אלבום. אלבום זה סוג של הצהרה, סוג של קונספט, של אמירה, של נוכחות שלך. אבל זה נכון שהמכירות עצמן של הדיסק זה שטויות. אנחנו במין תקופת מעבר כזאת שלא ברור יישארו אלבומים בכלל כי זה באמת נעשה בעייתי מבחינה כלכלית. הרבה אמנים היום מעדיפים להוציא סינגלים לרדיו ולסלולר ואז בסוף השנה להגיד, הנה יש לי אלבום.

"אני מנסה לעשות הפוך כי בתור ילד אהבתי להיכנס לעולם של כל הלהקות שאהבתי דרך האלבום. באלבומים שלי אתה יכול לשמוע את הצחוקים בין השירים ואיזה מוזיקה אנחנו שומעים ואת השטויות שלנו, וזה כאילו להיכנס לחבר'ה שלנו. אתה מקבל משהו יותר קונספטואלי ומהודק.

אבל תכלס, באמת לא ברור לאן זה ילך".

המלצרית החייכנית ניגשת לשולחן ומבשרת שאין לה פרויג וגם אין וודקה זוברובקה, הזמנתי השנייה. "אולי אתה רוצה משהו אחר? מרטיני ביאנקו נגיד?" אז אני שואל איזה סינגל מאלט יש, אז היא עונה שאין בירה שחורה אבל אולי אני רוצה איזה סוג של ויסקי טוב. השלכתיה אל הבור.

בסוף הוזמן גלן מורנג'י חביב אבל התגעגעתי. הראפר הקשוח לעומת זאת שאל אם יש בירה בשם מק שופ. לטובת קוראינו נציין שזו בירה בלגית סופר-פלצנית ויקרה עם ציור של גמד מטופש על הבקבוק שעולה בערך 50 שקל. בירה, כן? אמרו לו שאין אז הוא מזמין מידורי סאוור. ושוב, לטובת קוראינו בני העדה המורמונית, מדובר בליקר מלון!!! ממותק עם מיץ לימון וקרח. או מה שהברמנים מכנים: "בואי אני אערבב לך משהו טעים, אני גומר את המשמרת עוד שעה, לכי תחכי שם בקצה הבר, יש לך 18 נכון?"

הלעג על הראפר הקשוח ששותה דרינק של כוסיות לא איחר לבוא. וכשאני מספר לשמעוני על השימוש שהייתי נוהג לעשות במידורי סאוור הוא מבקש מהמלצרית שתשמור עליו שלא אעמיס אותו הביתה בסוף הערב. אבל מיד מגן על עצמו. "אחי, אותי לא מעניינת אופנה", הוא אומר. "זה טעים לי וזהו. וזה להתחלה, אחר כך אני עובר לדברים אחרים, אבל תמיד אני אוהב להתחיל את השתייה עם איזה משהו מתוק כזה של כוסיות.

"ושתדע לך, אגב משקאות של כוסיות, את פיג'לינג אני הכנסתי לאופנה בארץ באיזה בר שהיה לי, ודחפנו את זה בשוטים פינוקים ללקוחות, והיום אפילו אימא שלי שותה את זה".

כן, הייתי צריך לדעת שאת הזוועה בניחוח תאנים הזה אף אחד לא ישתה מיוזמתו. אז אתה אשם. "אשם וגאה בזה. טוב לי בזרם וטוב לי מחוץ לזרם. אז צוחקים עליי מלא כשרואים אותי אותי שותה את זה, יעני איזה גבר עם זקן אני? אבל אני לא שם שם זין. זה כמו עם בשמים. אני אוהב בשמים אבל הרבה פעמים יצא לי להריח דווקא בשמים של בחורות ולאהוב אותם יותר מאת הריח של הבושם של הגבר. הרי זה הגיוני. את הבושם של האישה עושים כדי שמי יימשך אליו ויאהב אותו? גבר. אז הרבה פעמים אני קונה בשמים של בחורות לעצמי".

לפי אותו היגיון, אולי גם חוטיני של בחורות זה נחמד. גם זה נועד שגברים יאהבו.
"עד כאן אחי (צוחק), זה לא יושב עליי טוב, אבל אם זה היה עושה לי נעים בכיף הייתי הולך".

כוס שנייה עם סאבלימינל, ובה הסבר על האלבום, על פרשת דרכים ועל דירק נוביצקי

אחרי בושת המידורי סאוור, הוא מקבל צלחת סושי מרשימה שהזמין במומחיות עם אקסטרה ספייסי מיונז, מציע לי לחלוק, ויחד עם הסושי שותה סאקה חם. שזה כבר הרבה יותר קול מצדו. אני מזמין עוד ויסקי ונפנה לשמוע על האלבום החדש "ג'וניברסל", שיצא בחודש שעבר. ובכן, 15 שירים יש בו וארבעה בונוסים - רצועות מועדונים מיוחדות - וייחודו, לדברי שמעוני, שהוא מערבב את ההיפ-הופ הטהור שלו עם השפעות רבות יותר מבעבר ואקלקטיות למדי. אר אנד בי, רוק אנד רול, בלוז, מוזיקה אלקטרונית ועוד.

"היפ-הופ קלאסי זה שנות ה-90", אומר שמעוני על האלבום. "כשאני הוצאתי בשנת אלפיים את 'האור מציון' זה היה הכי פרש. אבל עברו 11 שנים. המוזיקה הזאת מתפתחת. מי שאוהב את ההיפ-הופ הקלאסי יכול בכיף ללכת לשמוע את השירים מפעם, אבל הכיוון היום הוא מתקדם יותר. הקצב של הבי-פי-אם (מושג מתחום הקצב, ביט פר מינוט, שמכתיב למעשה את מהירות הקצב של השיר - י"א) עלה והגיע לרמות שאתה חייב אלקטרוני בשביל להביא אותו, ובמועדון רגיל שהוא לא של היפ-הופ, במיוחד בשעות החזקות של הלילה, כשאתה צריך להתחרות עם ליידי גאגא נגיד, אתה חייב להפציץ".

אז מבחינתך יש פה שינוי.
"לגמרי. אני מבחינתי, עם האלבום הזה, יוצא עכשיו לדרך חדשה. אחרי חמש שנים שעבדתי מאוד-מאוד קשה, גם על המוזיקה שלי וגם על ליצור ולנהל אחרים. הייתי מעורב בסימפולים והקלטות לכל מי שתגיד ואשתו. שרית חדד, משה פרץ, דודו אהרון, מושיק עפיה אפילו שריף. מלא עבר דרך אולפני תאקט כשבחלק גדול מזה אני מעורב גם אמנותית, גם שיווקית ובכלל. מכיר את טמבה טומבה של שלומי סרנגה? זה אני עשיתי. כולם במזרחי מחפשים תמיד להביא את השונה והיוצא דופן כי יש שם מלא תחרות על המון כסף, אז מגיעים אליי כי יש לי משהו אחר".

אתה אוהב את זה? או שזה על תקן עבודה והאהבה האמיתית זה השירים שלך?
"אני אוהב את זה. את הכול. אני אוהב לעבוד במוזיקה מכל הכיוונים שלה כי אני אוהב מוזיקה, ואני אוהב הרבה סוגים של מוזיקה. אבל בכל זאת, בחמש שנים האחרונות התחלתי להרגיש שזה לוקח ממני יותר מדי. האלבום האחרון שהוצאתי כאלבום היה ב-2006. אז נהיה איזה פיצול. כאילו קובי שמעוני קצת העלים את סאבלימינל. אז סאבלימינל ככה בא ואומר לו הי, אחי מה נסגר? מה אתי? אולי תורי קצת? חמש שנים אני לא יכול להגיד שבאמת נהניתי מהחיים.

"אתה יודע זה קטע מטורף, אני מתפרנס ממה שחלמתי עליו כל החיים, עושה מה שחלמתי עליו מילדות, ולא נהנה. וזה לא רק בעבודה. זה גם לעשות כושר גופני שאני אוהב ולא היה לי מתי, חמש שנים, אחי, אני מסתובב עם כדורסל מנופח בבגז' של האוטו ולא מוצא זמן לשחק, וזה לבלות זמן עם החברים שלי והמשפחה שלי והכול ביחד".

אז אתה אוהב כדורסל?
"מת על כדורסל".

ער בלילות לראות את נוביצקי מדגים לאמריקנים מה זה גזע עליון?
"לא יכול לראות, אחי זה גומר אותי. זוכר שהיית ילד והיית רואה משהו בטלוויזיה, נגיד סרט של רמבו, וישר חושב שאתה רמבו ורוצה לנסות? אני ככה עם כדורסל. אני רואה את זה, ישר נהיים לי קוצים בתחת ואני קם ומסתובב בבית ומקפיץ ת?כדור ועושה רעש ומת ללכת לשחק, ואין לי שנייה זמן וזה מבאס אותי. אז אני מוותר. הוא טוב, נוביצקי".

הוא אדיר. 48 נקודות במשחק הקודם. אימת העם היהודי. גרמני בלונדיני 2.10 ועוד נחמד וקולע שלשות.
"עזוב, עזוב, אחי אל תספר לי אני אתחיל לבכות פה".

האסימון, לדברי שמעוני, שהוא לא מרוצה מחייו כמו שהם, נפל לו במידה רבה בעקבות הסכסוך המתוקשר שלו עם חברו מילדות ושותפו לתחילת הדרך יואב אליאסי, הוא "הצל" שפרש או לדברי שמעוני, הועזב, מחברת התקליטים "משפחת תאקט" ובעקבות זאת לכלך על חברו ושותפו לשעבר תחת כל עץ רענן. על פרטי הסכסוך וזריקת הבוץ כבר נכתב רבות ואין טעם לשחזר, אבל מעניין שלדברי שמעוני זה היה הקש ששבר את גב הגמל ושלח אותו לדרך חדשה".

"זה הוציא לי לגמרי את החשק", הוא אומר, "עלה לי גועל. אני מצדי לא הסתכסכתי אתו. בוודאי לא ברמה החברית, ומבחינתי כל שיתוף פעולה שהוא היה רוצה ממני ישר הייתי מתייצב, אבל כן חשבתי שמבחינה עסקית להמשיך להשקיע בו כספים ולממן אותו זה לא רווחי, וזאת מכל מיני סיבות של שינויים באופי ההפצה וההקלטה היום בעולם. זה לא החזיר את ההשקעה בלשון המעטה מאוד. ולא ביקשתי שיחזיר כסף או משהו כזה, רק לא רציתי להמשיך את ההסכם. השיחה אתו הייתה הכי חברית וברוח טובה, ואז התחילו מריבות בתקשורת שממש הוציאו לי את החשק".

אבל במה הוא שונה? היו לך הרבה אמנים בלייבל של "משפחת תאקט" שלא החזירו את ההשקעה.
"אתה צודק, הוא באמת לא שונה ובאמת אם תסתכל, עם רובם אני נשארתי גבר ועמדתי במילה שלי עד סוף החוזה ורק אז נפרדנו לדרכינו. אין מה לעשות. היום, בתור חברת תקליטים, אתה לא משקיע מאות אלפי שקלים באמן. יש כל כך הרבה אנשים שיכולים להקליט שירים בבית באיכות לא רעה ולהפיץ את עצמם דרך יוטיוב ופייסבוק, שאתה לא יכול להתחרות בזה.

"זה לא כמו פעם שהיית בונה אמן מאפס, ורק מי שהיו לו קשרים בחברת תקליטים עם האנשים הנכונים היה יכול לפרוץ. היום הכול תלוי באמן. לבד. אז האסטרטגיות השתנו, ועסקית זה כבר לא התאים. חלק קיבלו את זה וחלק כמו הצל יצאו למלחמות. יש פה עוד משהו, כשאתה שם את הכסף על עצמך אתה תרוץ כמו מטורף להחזיר אותו. כשמישהו אחר שם את הכסף יותר נוח לך לחיות כמו סופרסטאר ולא לעבוד מאוד קשה. וזה מה שהיה עם הצל. הוא חי כמו סופרסטאר, ואני רצתי כמו משוגע ועבדתי כמו חמור ולא נהניתי מהחיים. תקופה ארוכה חשבתי שאני אידיוט והוא בסדר. אם היה בא צונאמי ומקלף את כולנו (בשפת הסאבלימינל כנראה מחסל - י"א) הוא היה יוצא החכם. אז בסוף החלטתי לעשות שינוי".

הוא חסר לך? כחבר?
"ברור. תשמע, היינו חברים הכי טובים מגיל 15. למצוא אחד את השני באמצע הניינטיז בישראל כשהיינו ילדים זה היה כמו למצוא אח אובד במדבר. ואני אתן לך סקופ, היום אנחנו בקשר. מדברים כמעט כל יום בטלפון. הוא מצחיק אותי כמו שאף אחד לא מצחיק אותי. והוא בא כמו גבר והתנצל על הכול. היכולת לבקש סליחה היא חשובה מאוד ומרשימה מאוד אצל בן אדם. אני מעריך אותו על זה, אבל משהו בחברות לא חזר להיות כמו שהיה. אני מקווה שעוד יחזור.

"תכלס אני לא לגמרי מאשים אותו. לבן אדם הייתה ילדות קשה. משפחה לא קלה, אבא לא קל, הוא ראה איך נכנסים אליו הביתה עבריינים ויורים באבא שלו, אחר כך באו להם הוצאה לפועל ורוקנו את הבית. כל מיני כאלה. אז לא פלא שהוא התרגל להוציא כל גרוש שיש לו ולחיות את הרגע לגמרי. אני מבין את זה כי אני מבין אותו, אבל אני לא כזה. אני באתי מבית מסודר, שאמנם לא נתן לי כלום בקלות ושלח אותי לעבוד מגיל אפס בשביל לקנות רובוטריק, אבל מצד שני כסף ללימודים וספרים ומורים ומוזיקה תמיד היה. זה נותן משהו אחר לחיים. הסתכלות אחרת. יציבות".

כוס שלישית, ובה קובי שמעוני נעשה רומנטי

השכרות הקלה של שנינו בשלב הזה - אחרי עוד כוס סאקה חם שלו וכוס ויסקי שלי - מובילה את שנינו לבצע את "ערב עירוני" של יוסי בנאי (כן, כן סקופ - סאבלימינל הוא זייפן כרוני מצד אחד ובעל אוזן רגישה מאוד לסאונד מעניין ושונה מצד שני. ההקלטה הנדירה שמורה אצל החתום מעלה ותימסר למרבה במחיר כאמצעי לסחיטתו של שמעוני ואמצעי להרחקת חתולי רחוב מזדווגים מתחת לחלון).

אחרי התזמורת שנינו נוגעים בשינוי נוסף של סאבי חברי החדש. הוא התחתן לפני שנה. עם אינס, מאמנת אישית ומי שהייתה במשך שנים לדבריו אהבת חייו בלי שידע בכלל.

"האהבה הכי גדולה שלי מהילדות", הוא אומר. "אנחנו מכירים מכיתה י"א מהתיכון (עירוני י"ד בתל אביב - י"א), בכלל בלי להיות בקטע רומנטי. היינו חברים כאלה. היא הייתה מתייעצת אתי בענייני בחורים, ואני הייתי מתייעץ אתה על בחורות. הכי אפלטוני. הייתי אפילו מסדר לה דייטים עם חברים. היא הייתה כמו אח שלי. כולם אמרו לנו שבסוף נהיה יחד ואיזה זוג יפה אנחנו, ואנחנו לא ראינו את זה והיו לנו קשרים ארוכי טווח".

איך זה השתנה?
"הייתי בחו"ל בסיבוב הופעות ופתאום קלטתי שהיחידה שאני מתגעגע אליה זאת היא. אז כשחזרתי באתי ואמרתי לה, תשמעי חייבים לנסות. בהתחלה היא לא רצתה, היה מסע שכנועים, היא נסעה לסיני לשבוע לחשוב בשקט. חזרה עם מחברת ואמרה לי כתבתי את הבעד והנגד. הבעד היה עמוד אחד. הנגד היה שאר המחברת. השאר היסטוריה".

אז חיי הנישואים שינו אותך? אתה כבר לא ראפר קשוח שמעמיס בחורות? התברגנת? או שהאמת היא שמעולם לא באמת היית קשה למרות המילים הבוטות ביחס למין ולבחורות במילים של שיריך?
"לא לא (צוחק), שירות אישי ללקוחה היה תמיד המחלקה של הצל. לא שלי. אני תמיד הייתי במערכות יחסים. ברור שבכל זאת זה קשה לפעמים לחשוב בזוג, וקשה לפעמים לזכור שיש עוד בן אדם בחיי, ופתאום במחשבות עסקיות אני צריך לקחת בחשבון שעוד מעט תהיה משפחה ובעזרת השם יהיו ילדים, אז הביזנס הוא לא רק בשביל עצמי ומקסימום נתרסק ונתחיל מחדש, אלא לעתיד שלהם. וגם משם מגיעה ההחלטה יותר לטפל בעצמי. לחזור לעשות ספורט ולהקדיש זמן לבית. ברור שזה משנה דברים, אבל לא הייתי מוותר על רגע מזה".

כוס רביעית, ובה מעט היסטוריה

היות שהוא מתחזק קריירה מגיל 16 בערך ("כל האלבום הראשון שלי 'האור מציון' היה מוכן עוד לפני שגמרתי תיכון") נראה ששמעוני, או סאבלימינל, היו פה תמיד, אבל האמת היא שהבחור הוא בסך הכול בן 32, יליד תל אביב, הקטן מבין שלושה אחים, בהפרשים גדולים ממנו.

מוצאו פרסי-תוניסאי ואביו הוא מייסדה של חברת ליטוש יהלומים מצליחה, שנכון להיום מנוהלת בידי אחיו הגדולים. כאמור, לא בדיוק החומר הקלאסי של הראפר הקשוח מהשכונה הקשה, אבל כשאני מציג בפניו את התזה שהועלתה לגביו לא אחת, שאומרת שאולי בשל כך הוא לא בדיוק ראפר אנטי-ממסדי אלא דווקא ראפר די ממוסחר ומחושב עסקית שמתחבא מאחורי תדמית (בצילומים לכתבה הוא מתעקש להצטלם רק כ"סופרסטאר"), הוא מגחך עליי שאני נאיבי.

"ראפ", הוא אומר, "אמנם התחיל בגטאות באמריקה בשנות ה-80 כמחאה של השחורים, אבל מאוד מהר, ברגע שנכנס הכסף הגדול לעניין, נגמר סיפור המחאה, וזה נשאר רק ברמת הדימוי והסיפור שמספרים למעריצים ולתקשורת. תכלס, כל ראפר ואמן היפ-הופ ששמעת עליו בעולם - ולא רק אתה אלא אפילו אני - יש לו מערכת יחסי ציבור וניהול ומה לא, שהיא משומנת פי מיליון משלי. אז מה, להתנצל שיש לי ראש טוב לעסקים ושאני קורא חוזים עד שתיים בלילה בשביל לוודא כל סעיף וסעיף בהם?

"אני צריך להתנצל שכשפתחתי את העסק הראשון של הלייבל אבא שלי עם הרואה חשבון שלו עשו לי ישיבת איומים והורידו לי את הלב לתחתונים, והכניסו לי במקלות כמה זה קשה לנהל עסק ושבניגוד לאחרים שלא ניכנס לשמות שלהם, הסבירו לי כמה חשוב להיות ישר עד הגרוש האחרון עם מסים וכאלה? זה עושה אותי מוזיקאי פחות טוב או פחות ישר?"

אבל זה לא קצת ציני מצדך בכל זאת? לבצע מוזיקה שמזוהה כמוזיקת מחאה כשאתה מגיע מלב הממסד?
"קודם כול, לא ציני בכלל מהסיבה שאמרתי קודם. המחאה זה ממש לא הקטע כבר. חוץ מזה, מי אמר שאני מלב הממסד? בגלל שגדלתי בתל אביב ולא היה לי חסר כלום בתור ילד? אז מה? הייתי ילד שהיה לו קשה, יש לי כמו שאמרתי לך דיסלקציה חמורה, ולקח הרבה מאוד זמן לאבחן את זה בבית ספר, וזה הביא אותי להרבה עימותים ומריבות ומכות ומה לא.

וגם מבחינה פוליטית, בתור מי שמזהה את עצמו עם הימין או לפחות עם המרכז ימינה ומאמין בציונות ובצורך ללכת לצבא וכך הלאה, אני הרגשתי הרבה פעמים שבמיוחד בתל אביב ובתקשורת ובעולם המוזיקה הדעות האלה הן דווקא אלה שנחשבות לדעות מיעוט ולדעות אנטי-ממסדיות. פעם כשכתבתי באיזה שיר, 'כל המדינה מתנדנדת כמו סיגריה בפה של עראפת', היו נגדי קריאות של פשיסט ואפילו של נאצי. זה לא נראה לך מוגזם? אז כן, מבחינתי זה מוגזם ומבחינתי אני מאוד אנטי-ממסדי".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...