"הרגשתי שמשהו לא בסדר, ידעתי מיד שהיא נהרגה"
הן לא הכירו אחת את השנייה, אבל הגורל לא רק שנתן להן שם זהה אלא גם זימן את שתיהן למועדון ריקודים בדיוק באותו היום והשעה. סיפוריהן של אירנה אוסדצ'י ואירנה נפומניאשצ'י, שנהרגו בפיגוע בדולפינריום, שהיוו השראה לשמה של תינוקת אחת מחולון
באלבום התמונות של ברוניסלבה אוסדצ'י, אמה שם אירנה א', היא מתעכבת על תמונה של אישה צעירה מחזיקה בתינוקת ולידה עומדת ראיסה נפוניאשצ'י, אמה של אירנה נ'. ואז היא מספרת:
"הבחורה הזו ובן זוגה גרו בבניין בו איריצ'קה שלי שטפה מדרגות. הם הכירו אותה בפנים, אולי דיברו קצת. כשהראו את תמונות ההרוגים בטלוויזיה הם זיהו אותה ואיתרו אותי.
"הם תמכו בי תקופה ארוכה והיינו בקשרים טובים. קצת לאחר הפיגוע הם הביאו לעולם בת וקראו לה אירה - על שם אירה איריצ'קה שלי ואירנה של ראיסה אותה הם הכירו מסניף מגה בול בחולון בו היא עבדה ושם הם נהגו לקנות".
ביום רביעי שעבר הייתה אמורה אירה לחגוג את יום הולדתה ה-28. מי יודע, אולי כבר הייתה נשואה היום, או אף אמא לילד או שניים. אבל אירה לנצח תישאר בת 18. את אמה ברוניסלבה אני פוגשת בסלון ביתה בבת-ים אותו היא חולקת עם אחיה מישה, אחותה רימה ובנה של רימה, אנדריי, אחרי שעזבה את חולון. הסלון מאוכלס בכונניות מלאות עד אפס מקום בספרים.
"היא אהבה לקרוא המון. היה לה יומן והוא עד היום אצלי נעול, אפילו לא הצצתי בו. הוא שמור בתוך קופסא עם הדברים האישיים של איריצ'קה" מספרת ברוניסלבה. הם עלו ארצה מלוגנסק, אוקראינה, ב-1997 כשאירה כבר נערה בת 14, ובעיות השפה עודן ניכרות בפי אמה.
את קירות ביתה מעטרות תמונות של אירה, נערה בהירת שיער ועיניים המתנוססת לגובה 180 ס"מ כמעט. ברוניסלבה מציגה בפניי אלבום מפואר המכיל תמונות נוספות של אירה. קשה שלא לשים לב
"אירה נולדה לפני שהתחתנו, הייתי אמא חד הורית", נזכרת ברוניסלבה, "הריתי מבוריס כשהייתי בת 34 ומאוד חיכיתי שתהיה לי בת. עבורי היא הייתה הכי טובה בעולם. היא הייתה יפה עם רגליים ארוכות, שיער גולש, פעמים רבות עצרו אותה ברחוב והציעו לה לדגמן.
"היא הייתה מאוד ביישנית ומופנמת, אפילו בילדות. באוקראינה היה מנהג בבית הספר לדקלם כל בוקר סיפור או שיר. היא מעולם לא התנדבה לעמוד מול הילדים ולהקריא, למרות שידעה סיפורים שלמים בעל פה כי מגיל מאוד צעיר היא התחילה לקרוא וגם אני הקראתי לה המון ספרים".
ברוניסלבה התגוררה עם אירה בבית החרושת בו עבדה כספרנית. "אחרי לימודיי בגימנסיה עבדתי בבית חרושת וקיבלתי מגורים ממקום העבודה – חדר. את החדר חלקתי עם איריצ'קה ועם חברה מאוד טובה שלי".
מתי נכנס בוריס לתמונה? הוא ידע שיש לו בת?
"בוריס הוא איש צבא קשוח, שירת חמש שנים בגרמניה ואף באפגניסטן. כשנודע לו שיש לו בת כבר הייתה אירה בת 12. בוריס הכיר בה כבתו והעניק לה את שם המשפחה שלו", מספרת ברוניסלבה.
"לפני כן הוא היה נשוי ולא היו לו ילדים, והוא מאוד שמח שיש לו בת. אירה מאוד אהבה אותו, היו ביניהם יחסים טובים". במעט התמונות המשותפות של אירה עם אביה הם נראים מחובקים ומחויכים. אך דומה כי התנהלותו הצבאית של בוריס הקשתה על ברוניסלבה, שהתרגלה להיותה אם חד הורית ואשת סוד לבתה היחידה.
"זה לא אותו דבר שאמא מגדלת בת ואחר כך נכנס לתמונה האבא, ועוד איש צבא שרגיל לתת פקודות. הוא פיקד על הרבה חיילים והוא רגיל היה לתת הוראות ופקודות והוא רצה לתת גם לה הוראות ופקודות. כשנודע לו שיש לו בת הוא עשה רעש גדול, ובגלל המצב הכלכלי הקשה שהיה באוקראינה התחתנו. הוא לא רע אבל הוא איש קשה".
שנתיים לאחר נישואיהם, כשאירה בת 14, התעקש בוריס לעלות ארצה. ברוניסלבה מספרת שהיא לא הרגישה צורך בכך, אבל הוא היה מורגל לנסיעות ולנדידה ברחבי העולם, ודרש לעזוב את אוקראינה. המשפחה עלתה ארצה והתיישבה בחולון. אירה למדה בהתחלה בבית הספר "מקווה ישראל" אליו נכנסה עם עוד עשרה ילדים עולים מחבר העמים שהצטיינו באולפן.
לאחר מכן עברה לבית הספר "הרצוג" בחולון לכיתה י"א בשל קשיי השפה. כשנה לאחר מכן עלו ארצה גם רימה, אחותה הצעירה של ברוניסלבה ובנה אנדריי, שלמד עם אירה באותה הכיתה. כשנה אחריהם הצטרף גם מישה, האח האמצעי. ברוניסלבה נאלצה לזנוח את מקצוע הספרנות בשל קשיי השפה ועבדה בארץ בעיסוקים שונים, החל ממנקה ועובדת במפעל ועד למטפלת בילדה קטנה. בוריס עבד שנים רבות במפעל בחולון. כשאני שואלת אותה לשמו של המפעל היא מתקשה להיזכר.
"אני גם לא יודעת בדיוק איפה הוא עובד היום. אנחנו בקשר - לא מסוכסכים ולא חברים. אנחנו נוסעים לפעמים יחד לבית הקברות, לפעמים נפגשים, אבל לו יש משפחה אחרת. הוא התחתן שוב ונולד לו בן, חצי שנה אחרי שאירה נרצחה, בספטמבר".
ממי קיבלת את ההודעה על הפיגוע?
"החברים שאיריצ'קה יצאה איתם התקשרו ואמרו שהיה פיגוע ויש קורבנות, אבל הם לא אמרו לי שאירה נפגעה. אני חושבת שהם ידעו, כי היא נפגעה במקום. או שהם לא ידעו, ואולי לא רצו לומר לי". המשפחה שברוניסלבה טיפלה בבתם הקטנה הייתה עמה ביחסים קרובים, והם נרתמו מיד על מנת לסייע לה למצוא את אירה. "נסענו לוולפסון ולאיכילוב ולא מצאנו אותה. אמרו לי שלא הכל בסדר איתה. היא לא הייתה בשום מקום".
לאחר שניסיונות האיתור בבתי חולים העלו חרס, הגיעה ברוניסלבה לאבו כביר שם מצאה את גופת בתה. "מאחר שהיא חששה לאבד את תעודת הזהות שלה, היא יצאה באותו ערב בלעדיה והיה מאוד קשה לזהות אותה".
את הבנת מיד מה קורה?
"אני ידעתי. לא רציתי להאמין בזה אבל ידעתי. הרגשתי שמשהו לא בסדר. כמו שהיא נהרגה מיד, גם אני ידעתי מיד".
איפה היה בוריס?
"הוא לא ידע באותו רגע. באותה תקופה הוא לא ידע איפה אנחנו גרים, התגרשנו שנתיים לפני הפיגוע והוא כבר גר עם משפחתו החדשה בחולון. הוא שמע בטלוויזיה כשאמרו את שמות ההרוגים וביניהם שמה של איריצ'קה. הוא איתר את הכתובת שלנו ובא לכאן למחרת בבוקר".
ברוניסלבה שבה לעבודתה כמטפלת מיד לאחר השבעה. "לא הייתה ברירה, היא ילדה קטנה, אני לא יכולתי לעזוב אותה. ההורים שלה עבדו קשה והיו צריכים אותי", היא עונה על תהייתי בדבר הקושי לעבוד עם ילדה קטנה לאחר איבוד בתה היחידה. היא המשיכה להתגורר בדירה אותה חלקה עם בתה בשכונת ג'סי כהן בחולון כשנה וחצי לאחר הפיגוע.
"בסופו של יום הבדידות והצורך בקרבה משפחתית הביאו אותה ואת אחיה ואחותה לרכוש יחד דירה בבת ים. לכל אחד מהם חדר משלו, אך חדרה של ברוניסלבה הוא הגדול בין חדרי השינה. "כשעברנו לפה אמרתי להם שאני רוצה את החדר הכי גדול כי זה לא רק החדר שלי אלא גם החדר של איריצ'קה", היא מסבירה.
חדרה של ברוניסלבה צבוע לילך ועל הקיר ליד המיטה תלויות תמונות של אירה בגילאים שונים, מחייכת, משתובבת בים עם הכלבה המשפחתית, שולחת מבט מתריס למצלמה בעודה חובקת את החבר האחרון שהיה לה טרם מותה.
ברוניסלבה חולקת איתי כי אירה עוד מופיעה תדיר בחלומותיה. "אני חולמת על איריצ'קה כמעט כל לילה. אני לא זוכרת מה חלמתי כשאני קמה, רק קטעים מאוד קטנים. אני חולמת עליה בעיקר כילדה קטנה, עוד לפני שהלכה לבית הספר.
"אני זוכרת בעיקר את הפנים שלה, פעם בת שלוש, פעם בבית הספר היסודי, אבל אין לי חלומות עליה כנערה מתבגרת. בשנה הראשונה לאחר מותה של אירה, חשתי בה כאילו עמדה ממש בסמוך אליי, וכשהלכתי עם הכלבה לטייל הרגשתי שהיא הולכת אחריי. רציתי להסתובב ולחבק אותה".
היא נהגה להגיע לכל הטקסים בשנים הראשונות למות בתה, אך מזה מספר שנים היא נמנעת מלהגיע אליהם. "זה מרגיש לי מאוד פורמלי ולא אישי, אני זוכרת אותה כל הזמן בלב. גם כשאני מגיעה לקבר שלה בבית עלמין ירקון אני לא מדברת איתה שם".
השבוע חל יום הולדתה של אירה. איך את מעבירה את ימי ההולדת שלה מאז מותה?
"אני הולכת לבית העלמין. חברה מאוד טובה שלה, אולה, לוקחת אותי כל חודש לבית העלמין כי היא יודעת שקשה לי להתנייד באוטובוסים מבחינה בריאותית. למרות שהיא כבר נשואה היא מפנה זמן ומתעקשת על כך אפילו, היא ממש כמו קרובת משפחה עבורי.
"גם השנה נלך יחד, ואנדריי ועוד ידיד של אירה יצטרפו. ביום הפיגוע אני נוסעת לבית הקברות ובדרך חזרה אנחנו נוסעים לאנדרטה בדולפינריום, משאירים פרחים שם ונוסעים הביתה. לטקס בערב אני לא מסוגלת להגיע".
ברוניסלבה בגיל הפנסיה ומעבירה את ימיה בתחזוק בית המשפחה "זה מה שנשאר לי, לטפל באחי, באחותי, באחיין. אני מנקה, מבשלת. עד לפני שלוש שנים הייתי לבושה רק שחורים, עכשיו זה קצת השתנה".
מתחרטת שעליתם לארץ?
"לא. כשכל זה קרה ובוריס הגיע לבית שלי, התחלנו שוב לדבר. המוות שלה גרם לנו להשלים. הוא התחיל לבכות ואמר שאם היינו נשארים ברוסיה, היא הייתה נשארת בחיים. הוא הרגיש אשם בכל. אני פטאלית וחושבת שאם משהו היה צריך לקרות זה קרה. אולי אלו מילים גבוהות, אבל פה האנשים והממשלה עוזרים ומחזיקים אותי ותומכים בי. שם היו בוכים קצת וזהו".
מה את חושבת שאירה הייתה מאחלת לך לו הייתה בחיים?
"כנראה את הכי טוב שאפשר. היא הייתה ילדה של אמא, כשהייתה בת 11 ועברתי ניתוח להסרת גידול טרום סרטני, היא טיפלה בי. היינו רק שתינו. את מי יכולתי כבר לאהוב? היו בינינו יחסים מאוד קרובים ומאוד חמים.
"אני בנאדם ארצי ולמרות זאת אני יודעת שהיא מגינה עליי. בעשר השנים האחרונות, בכל נסיעה שלי לבית הקברות בחורף, ירד גשם זלעפות כשהייתי באוטובוס, והשמיים התבהרו בזמן שביקרתי את הקבר שלה. כששבתי לאוטובוס הגשם חזר. אני מרגישה שהיא שומרת עליי מלמעלה".
"יומיים לפני הפיגוע חלמתי שאנחנו מחפשים את אירנה ולא מוצאים אותה, ובסוף איתרנו אותה באיזה בית בירושלים, לבושה בשמלה לבנה. כשביקשנו ממנה לחזור איתנו הביתה היא אמרה שטוב לה כאן, והיא לא תחזור. קמתי מהחלום מזיע ונסער, אני בדרך כלל לא חולם, בואי נגיד שלפחות לפני האסון הזה לא חלמתי. הלכתי לחדר שלה וראיתי שהיא ישנה, אבל בכל זאת בימים שאחרי הייתי לא רגוע, ואז זה קרה".
את החלום המציאותי ומצמרר הזה חלם פאבל נפומניאשצ'י על אחותו אירנה בת ה-16. אני פוגשת את משפחתה בביתם הצנוע בבת ים. בשעה היעודה ההורים, ראיסה וגרגורי, ושלוש מחברותיה של אירנה, מחכים בסלון הבית. עיני כולם כבר רטובות מדמעות, מבלי שנזכיר את שמה עדיין.
האח פאבל וחברה נוספת יצטרפו בהמשך. כשאני מבררת על גילן, לנה, אחת מחברותיה הקרובות, אומרת שכולן באותו גיל – 27. רק אירנה הייתה קצת יותר קטנה. יום הולדתה ה-17 אמור היה להיות שבועיים לאחר הפיגוע. "אירנה קטנה מאיתנו וככה היא תמיד תהיה, היא תישאר בת 16 לעד".
מרינה, חברה נוספת, ממעטת להשתתף בשיחה. לה זיכרון האסון הזה נוגע במקומות נוספים. מרינה יצאה עם אירנה לאותה מסיבה ממנה לא שבה. "עמדנו בשתי קבוצות שונות כי באו עוד חברות", היא נזכרת.
"אירנה נדדה בין הקבוצות, וכשהיה את הפיצוץ היא עמדה ליד הקבוצה השנייה, לא לידי. אני לא זוכרת כלום מהפיצוץ, זוכרת את הלפני ואת האחרי. כשפינו אותי לבית החולים". מרינה אושפזה לתקופה ממושכת בבית החולים "איכילוב" ואף עברה שני ניתוחי ראש, האחד להוצאת רסיס והשני להשלמת עצם.
ההתכנסות עצמה מעוררת הרבה רגשות בקרב הנוכחים. כולם מתקשים לדבר ושתיקות ארוכות מציפות את החדר. "זוהי שיחה בעלת אופי קשה, שלא יכולה פשוט לזרום", אומר האח פאבל בן ה-31, מהנדס אלקטרוניקה במקצועו שנישא לאחרונה. פאבל הוא גם בין הסיבות היחידות להישארותם של הוריו בארץ בה נקברה בתם הקטנה.
"אפילו שהתכוננו לפני העלייה לארץ, למדנו עברית וחסכנו כסף, לא יכולנו לדעת למה לצפות", אומרת ראיסה, שהייתה כלכלנית ראשית במשרד תחבורה גדול באוזבקיסטן, ובעלה גרגורי, שהיה מהנדס וכעת הוא פועל במפעל תאורה, מהנהן בהסכמה.
"לא מצאנו עבודה בתחום, והתחלנו לעבוד בכל דבר", מספרת ראיסה שעובדת כקופאית בסופר, "הקרבנו בשביל הילדים. רצינו עתיד טוב בשבילם, לא לחיות כיהודים במדינה מוסלמית".
לאחר הפיגוע, אכזבה וכעס פקדו את ביתם, אך הם התגברו עליהם, ועדיין למען האמת, מתגברים. "אי אפשר להתגבר על זה שהילדה הקטנה שלי הלכה ולא תחזור. בטח שיש כעס ומחשבות שאם לא היינו עולים אז אולי זה לא היה קורה. אבל אנחנו כאן, והחלטנו להמשיך לחיות בשביל הילד שלנו, ולאן שהוא ילך - נלך אנחנו", אומרים ההורים.
גם חברותיה הטובות של אירנה מעודדות אותם, ועד היום הן מקפידות לפקוד את ביתם ולבקר, עד כמה שניתן. "בימי הולדת, חגים ועוד מועדים אנחנו מגיעות, אי אפשר שלא, זה כמו בית שני. אנחנו לא נשאיר אותם לבד", אומרת לנה.
למפגש כולן מגיעות בלבוש אלגנטי – ישר מהעבודה. נילה ולנה עובדות כמנהלות חשבונות ואף נישאו לאחרונה. "אני בטוחה שאם אירנה הייתה בחיים, גם היא הייתה איתנו, בהנהלת חשבונות", הן מחייכות. מאוחר יותר תצטרף אנה, חברת בית ספר נוספת שמגיעה עם תינוקה שנולד לפני עשרה ימים.
"זוהי היציאה הראשונה שלו מהבית. אבל הוא בא למשפחה ככה שזה בסדר, בשבילם ובשביל אירנה זה כדאי", היא מחייכת לגרגורי וראיסה, שלא מפסיקים ללטף ולהחמיא לרך הנולד, מעמד אותו לא יחוו עם בתם.
"היא הייתה שמש, אין הרבה אנשים שהם כאלו. היא הייתה אופטימית ומלאה בשמחת חיים, ועד היום קשה לנהל את החיים בלעדיה. היא חסרה", אומרת אנה.
"אני חייבת להגיד תודה לבנות. אני שמחה שהן עדיין באות אלינו ומלוות אותנו. אירנה הייתה חברה טובה וילדה מצוינת ונחמדה מאוד, שמעת מה הן אמרו עליה. היא חסרה לי כל יום", מביטה ראיסה על הבנות שעוטפות אותה בחיבוק חם.
בשבועות שאחרי הפיגוע, ההורים מספרים, קיבלו עזרה מארגון סל"ע (מרכז סיוע לעולה במשבר, ט"ב) ועמותת "משפחה אחת" אשר מציעה סיוע למשפחות נפגעי הטרור בצורת טיולים, ימי כיף למיניהם ושיחות טיפוליות. "גם בית הספר 'שבח מופת' בו אירנה למדה עזר לנו מאוד, התעניין בשלומנו וגם חיבר בין כל הורי הנספים. זה מאוד עזר לנו, ככה אנחנו בקשר".
עם הזמן, פחות ופחות עזרה מוצעת למשפחה. ככה זה במדינה שאסונות כאלו לא מפסיקים לפקוד אותה. לא שבני משפחת נפומניאשצ'י מתלוננים. ברור שהיו שמחים לקבל קצת יותר התייחסות, אבל הם למדו להסתפק במועט.
"היינו משפחה מאוד מאוחדת ומלוכדת וזה עדיין מלווה אותנו, למרות שזה קשה בלי אירנה", מעיד פאבל על החיים שאחרי, "בשנתיים שאחרי כל הארגונים והחברים היו צמודים אלינו, עם הזמן פחות. רק בשנים האחרונות הבנתי כמה האחריות שלי השתנתה. אני בן יחיד עכשיו ומוכרח לדאוג להורים שלי כמה שיותר. ירד לי האסימון, הבנתי כמה חזקה היא אהבה בין ילד להורים".
"זאת התמודדות יום יומית", מתרגם לי פאבל את דברי אמו, "היו בקרים שלא רציתי לקום ולחזור למציאות, כי בחלומות היא איתי, אבל אני עושה את זה כי יש לי ילד שחי ולמען הזיכרון של הבת שלי. הקרבנו הכל כדי להביא אותם למדינה הזאת לחיים יותר טובים, ועכשיו זה בשביל פאבל. אני צריכה להיות חזקה בשביל בעלי ובשביל הילד שלי. מאוד מחזק אותי הקשר עם המשפחות השכולות מהפיגוע, רק הם יכולים להבין את מה שעובר עלינו.
"הלב שלי חצי שחור וחצי לבן, שחור מאבל ומכאב וזה לא עוזב, זה תמיד שם. אבל בישראל יש הרבה משפחות שכולות, מה לעשות, זה המצב". גרגורי, שבמשך השיחה יושב דומם, מבקש להוסיף משפט על הנאמר: "הכאב לא יוצא, זה הכל בלב שלנו, אבל צריך להמשיך הלאה ולחיות. אין לנו ברירה אחרת".
כשאני שואלת על החדר של אירנה, הם מספרים שהחליטו להשאיר אותו בדיוק כפי שהיה. "עברנו שנה קודם לבית הזה, היא אפילו לא הספיקה ליהנות ממנו", אומרת ראיסה תוך כדי כניסתנו לחדר של בתה המנוחה. דובי ענק מקדמים את פניי, פרחים מפלסטיק ותמונות של אירנה מחובקת עם חברותיה, ואחת גדולה יותר עם אביה. "אנחנו מביאים לה דובי מכל טיול, כי היא כל כך אהבה אותם", מחייך פאבל.
בארון הלבן שבצד שמורים כל הבגדים שלה. "לא יכולתי לזרוק, אני רק מכסה אותם שלא יעלו אבק". הבגדים שלא ילבשו עוד לעולם. "בהתחלה היה קשה להיכנס", אומר גרגורי בהתרגשות, "אבל היום אני נכנס. השארנו הכל אותו דבר, ככה אני עוד מרגיש אותה". במגירותיה נחים פתקים מימיה בבית הספר ועבודות רבות עליהן טרחה. "מצאנו עבודה שלה לבית הספר בה כתבה שהמשאלה הכי גדולה שלה היא שיהיה שלום במדינה שלנו ושאף אחד לא ייהרג או ייפצע. חבל שהמשאלה לא התגשמה. חבל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם