למרות הכל, לא נזוז מירושלים
השיפוצים בכביש, בלגן הרכבת הקלה, הפקקים בשוק, הארנונה הגבוהה, המחסור בחניה, ההתחרדות של השכונות – לא יצליחו להבריח את משפחתי מירושלים. גם ילדיי מבינים שמקומנו פה ואין אופציה חלופית
כצעירה, לא אהבתי את ירושלים. היה בה משהו קודר, לא מסביר פנים. ירושלים לא נותנת את עצמה בקלות. טיולי בית ספר לירושלים לא רוממו את רוחי. לא הבנתי את המקום. רבים חשים כך, במיוחד אלה המגיעים מאזור המרכז. אולי זה נובע מהחשש מחיים באוכלוסיה מעורבת, יהודים וערבים, דתיים, חרדיים, חילוניים, ואולי זה היה סינדרום ירושלים על כל הטיפוסים התמהוניים הנכללים בו. האבן, מזג האוויר הקריר, הכבדות.
עם זאת, בחרתי לבוא לחיות בירושלים למשך שנה אחת, כדי להכיר אותה. חשבתי להמשיך משם ללימודים בבאר שבע. אבל החיים החליטו אחרת כאשר התקבלתי ללימודי רפואה בכל מקום חוץ מאשר בבאר שבע. אז אם כבר התקבלת לרפואה באוניברסיטה העברית, לא תלכי?
דרכי להכיר את העיר הייתה בעליה על קו אוטובוס אקראי, נסיעה לאורכו מקצה של העיר לקצה השני, וחזרה. בשנת 1992 עדיין לא היו בעיר קווי אוטובוס עוינים בהם איימו על נשים ואילצו אותן לשבת אחורה. גם הייתה גישה נינוחה לכותל, גם לאשה, בלי שיעטפו אותך בחצאית או מטפחת. מקומות שונים בעיר היו פתוחים לכולם, אפשר היה אפילו ללכת לקנות משהו במאה שערים ולהרגיש יחסית בנוח.
יכולנו לבלות במקומות חביבים כמו "המרקיה" או "פונדק עין כרם" או לצאת לרקוד במסיבת סטודנטים, ולאט-לאט חדרה הרגשה שיש משהו בעיר הזו, לא רק כשהייה הכרחית לצורך הלימודים. ובמיוחד כשזה הגיע לחיים עצמם – ביקור בשוק לקנות אוכל לשבת, עבודה בניקיון בתים לאחר שעות הלימודים, החלפת ספרים בספריה וסיבוב עם הכלב בפארק השכונתי.
נקודת המפנה מבחינתי וההתאהבות שלי בעיר קרתה בהדרגה, כמו התמכרות. כאשר חזרתי מביקורי סוף שבוע אצל משפחתי במרכז הארץ, האוטובוס היה עובר את סיבוב מוצא וקצה ירושלים נגלה פתאום. להפתעתי הרבה, התחלתי לחוש זרמי התרגשות לחזור לירושלים. פתאום, האוויר הירושלמי נהיה המתוק ביותר לנשימה, ולעומתו האוויר באזור בית הוריי לח ומחניק. פתאום, חיכיתי שסופי השבוע ייגמרו כדי לחזור למעונות הסטודנטים. תחושה מוזרה, לא מוסברת. פתאום, כאשר התעוררתי באזור המרכז חשתי מחסור בכבדות, שהפריע לי. אינני יודעת, ייתכן שכך מתארים גם המכורים לדבר מה את תהליך השבי בקסמי הדבר – אך מבחינתי, כל דבר פרט לירושלים הפך לפשרה.
ועכשיו, שנים רבות אחרי, דבר לא השתנה מבחינתי. האוויר של ירושלים הוא עדיין המתוק ביותר. קצה ירושלים המתגלה מאחורי סיבוב הררי עדיין מעורר התרגשות. השיפוצים בכביש, בלגן הרכבת הקלה, הפקקים בשוק, הארנונה הגבוהה, המחסור בחניה, ההתחרדות של השכונות – לא יצליחו להבריח את משפחתי מהעיר. גם ילדיי, דור שני לאוהבת ירושלים מצד אחד, וילדי אב ירושלמי מצד שני, מבינים שמקומנו פה ואין אופציה חלופית.
לעתים אני חוששת, מה היה קורה אילו נבחר פה ראש עיר חרדי בבחירות האחרונות? האם היינו יכולים להמשיך לחיות פה כולנו בצוותא? האם גם הציבור החרדי מבין שגם אנשים כמוני רוצים לחיות כאן? וחייבים לחיות כאן? ומתכוונים להישאר לחיות כאן בכל מחיר? מהי מטרת ההתקצנות וההגזמה בציבור הזה? למה להיכנס לשכונה, להשתלט עליה ולדחוק החוצה את כל מי ששונה ממך? למה לבנות חומה באמצע מגרש משחקים? למה לחנך את ילדיך שאדם שהולך עם גופיה או ללא כיפה – אסור לראות אותו? למה כאשר אני הולכת היום בכביש הראשי של שכונת גאולה, אני בכוננות
זה עצוב. אבל הקיצונות מזיקה גם לעצמה, למשל באיסור ההזוי של נשים לנהוג (בחוגים חרדיים מסוימים, בשל "חוסר צניעות" לכאורה, בפועל לדעתי מדובר בסתם שתלטנות), ומזיקה לסביבה, בהברחה של אנשים משכונות והפיכתן לגטאות. זה באמת טוב? כך אתם רואים את עתידה של העיר? שטיבל?
כן, תמיד יש מה לשפר ויש ביקורת ולא הכל ורוד בעשייה בעירייה – אבל אני מברכת את עיריית ירושלים על מהלכים רבים שהיא עשתה מאז הבחירות האחרונות להחזרת ירושלים לכלל תושביה.
אני מברכת על פעילות הירושלמים שהביאו להוקעת ההפרדה באוטובוסים כלא חוקית, אף על פי שבשטח יש עוד עבודה רבה, ועל הוקעת התנהגות מבזה כגון הפרדת מדרכות לגברים ולנשים.
יש אנשים שמאמינים בעיר הזו ורואים בה נכס לאומי, יפה, קסום ומיוחד. אין עוד מקום כזה, קודר, נוקשה, עמוק, זוהר ומיוחד כמו ירושלים. בואו נשמור עליה עבור כולנו.
הכותבת היא רופאה וחוקרת בתחום רפואה תעסוקתית וסביבתית ובריאות הציבור ופעילה בתנועת "ירושלמים"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם