ירושלים מודל 2011: המשוואה המסובכת ביותר בעולם
מצד אחד, אלף יהודים ברובע המוסלמי. 20 אלף בהר חומה. 200 אלף בשכונות שנוספו לירושלים ב-1967. מצד שני, כמעט 300 אלף פלסטינים. 3,000 גרים במערב העיר. עובדים בה. מאבטחים את הרכבת הקלה. קבלו את ירושלים מודל 2011, המשוואה המסובכת בעולם
(ראש הממשלה נתניהו בנאום חגיגי בישיבת מרכז הרב, יום שני, ערב יום ירושלים)
ביום ראשון הקרוב, 5 ביוני, נציין 44 שנים למלחמת ששת הימים. לפני יומיים חגגו בירושלים את יום איחוד העיר. ראש הממשלה נתניהו, בנאום מליצי שהתחרה כמעט בזה שנשא בקונגרס, עמד ביום שני בערב מול מאות מתלמידי הישיבה הדתית-לאומית מרכז הרב.
החבר' ה באולם המרכזי בישיבה, בחולצות לבנות, בכיפות סרוגות, חבוקים ונרגשים נעו צעד ימינה וצעד שמאלה, ושרו בקול גדול: "לבנימין אמר ידיד השם".
נתניהו נראה מאושר. רק יצחק שמיר זכה לקבלת פנים כזו בישיבה. בנאומו הוא לא חסך בסיסמאות לאומיות, מן הסתם. "אין עם שהצליח לכונן את בירתו אחרי ימים רבים כל כך", הוא אמר, ובצדק. נתניהו שיבח את העיר שהולכת ומתרחבת, הולכת ונבנית, עד שמירון בנבנשתי מכנה אותה בלעג ירמודין, עיר שמגיעה מיריחו ועד מודיעין, ודווקא משום כך היא מאבדת אופי ומתפרקת לגורמים.
לירושלים הגדולה נגיע מיד. אני אוהב לחזור ביום ירושלים דווקא אל העיר הקטנה והרומנטית שהייתה כאן לפני מלחמת ששת הימים, בימי הילדות הרחוקים. העיר היהודית של אז, בגבולותיה המצומצמים, גם הייתה פתוחה וסובלנית פי כמה מאשר היום.
האוכלוסייה הייתה דווקא הטרוגנית יותר, דמוגרפיה פשוטה של תושבים ותיקים
בשכונה שבה גדלתי, מטרים ספורים מכיכר השבת וממאה שערים, גרו בכפיפה אחת חרדים, חילוניים, דתיים-לאומיים וסתם מסורתיים. הרמוניה לא תמיד הייתה, אבל החלוקה המספרית השווה דרבנה יחסי שכנות טובים, לא כפייה והתגוללות של אוכלוסייה אחת על האחרת.
מלחמת ששת הימים הכפילה לאין שיעור את השטח המוניציפלי של ירושלים. דוח "מכון ירושלים לחקר ישראל" שפורסם השבוע, מלמד כי רוב תושבי ירושלים מתגוררים מעבר לקו הירוק. 272 אלף ערבים ו-194 אלף יהודים.
השכונות הענקיות סביב העיר גדולות יותר מערים רבות ברחבי המדינה. רמות ופסגת זאב (40 אלף תושבים בכל אחת גדולות כמו טבריה ונצרת), גילה (30 אלף תושבים) גדולה יותר ממגדל העמק או מטירת הכרמל.
אחת התעלומות הגדולות בעיניי היא השקט הפסטורלי שליווה את התרחבות העיר בשנות השבעים והשמונים מעבר לקווי 1967, הרחק מכל התנגדות בינלאומית גורפת ואינתיפאדה ערבית. איך נבנו ערים שלמות כאלה סביב ירושלים בלי תגובה של ממש, בעוד שכל חצי שכונה במזרח העיר לא עוברת היום את סף הוועדה המחוזית במשרד הפנים?
ואם היא כבר יוצאת לדרך, היא מעוררת סערה עולמית. הרי ברור שדוד לוי, שר השיכון שהפקיע שטח ענקי כדי להקים את פסגת זאב, לא היה יכול היום לספח דונם ורבע בלי תגובה אמריקאית הולמת.
את התשובה אפשר היה לקבל השבוע במקום מעט לא צפוי. אהוד אולמרט, שהיה ראש הממשלה אבל גם ראש העירייה במשך קרוב לעשר שנים, עלה השבוע על דוכן העדים בבית המשפט המחוזי ברחוב צלאח אדין בעיר. אולמרט נאשם בשורה של פרשיות פליליות חמורות. בפני השופטים הוא פרש את תולדות חייו, אחרי שעברו צנזורה אישית מחמירה, ושזר בהן את תולדותיה של המדינה והעיר.
נקודת המפנה,על פי האבחנה המעניינת של אולמרט, חלה עם החתימה על הסכמי אוסלו בספטמבר 1993. ירושלים תמיד הייתה במוקד העניין, אבל הסכמי אוסלו העניקו אחיזה לגיטימית לפלסטינים בגדה המערבית, ונושא המדינה והבירה הפלסטינית הפך למוחשי הרבה יותר. אולמרט עצמו נכנס לתפקידו כראש העירייה בדיוק באותה תקופה, וגילה קנאות גדולה לשלמותה של העיר.
היום אולמרט שינה את עמדתו, ואימץ את מצע חד"ש. הוא תומך בחלוקת העיר בין השכונות היהודיות והערביות. אולמרט גם מבקש להעביר את האגן הקדוש, קרי: העיר העתיקה, הר הבית, הכותל, כנסיית הקבר ואתרים הדומים לידי משטר נאמנות בינלאומי, שינוהל בידיהם של האיחוד האירופי, ירדן, ישראל, סעודיה והפלסטינים.
השכונה המעניינת ביותר שעליה מתעכב הדוח של מכון ירושלים היא דווקא הר חומה. השכונה הזו, בפאתיה הדרומיים של העיר, צמחה בשנה האחרונה בשיעור של 22 אחוז, ואולי יותר. במהלך שלוש השנים האחרונות הכפילה השכונה את עצמה, והיום מתגוררים בה קרוב ל-21 אלף תושבים, וגם כאן מדובר בעיר בינונית נוספת ליד ירושלים.
הר חומה היא העתק-הדבק של גילה. אלפי יחידות דיור ובנייני מגורים גבוהי קומה על רכס הר ענקי שלא נגמר. השכונה עצמה צפופה, מסורבלת ולא יפה במיוחד, אבל הנוף מסביב מדהים. אבל מה שמבדיל בין הר חומה לבין כל היתר הוא הרכב האוכלוסייה. לפי כל הסימנים הר חומה הופכת לעיר החרד"לית )החרדית-לאומית ( הראשונה בתולדות המדינה.
הר חומה הוקמה אחרי החתימה על הסכמי אוסלו במהלך 1997, ואם מסתמכים על הניתוח של אולמרט, אפשר להבין מדוע זכתה השכונה להתנגדות נחרצת כל כך בתחילת הדרך.
המנהיג הפלסטיני פייסל חוסייני, שהלך בינתיים לעולמו, הודיע באותם ימים כי הבנייה בג'בל אבו גנים, כלשונו, תגרור מלחמה כוללת. לאורך השנים הוקפאה הבנייה בשכונה בעקבות לחץ אמריקאי, אבל דווקא היום, תחת הרדאר הבינלאומי היא פורצת לכל הכיוונים.
לפני כמה חודשים התקיימו בעיר בחירות למנהלת השכונה. רוב הנבחרים היו חרדים לאומיים. במנהלת אין אף אישה. החשש הגדול בשכונה הוא ממעבר של ישיבת "הר המור", ספינת הדגל של החרדים-ציוניים, לתוך השכונה בזמן הקרוב, אחרי שכל אישורי הבנייה ניתנו.
"הר המור" הוא פלג קיצוני שהתנתק מישיבת מרכז הרב. בראש הישיבה עומד הרב עמיאל שטרנברג. הרב אריאל אדרי, איש הישיבה ותושב השכונה, נחשב בעל השפעה גדולה בסביבה.
יש גם סימנים בשטח לאופי המתגבש של הר חומה. לפני שנתיים ביקשה קבוצת הכדורגל של בית"ר להעביר לשכונה את מגרשי האימונים מבית וגן. בשכונה התנגדו בתוקף. חששו שם ממשחקי כדורגל בשבתות. התוכנית נגנזה.
גולת הכותרת של יום ירושלים השנה, כמו בכל שנה, היא מצעד הדגלים של הציונות הדתית. השנה חל מהפך במסלול הצעדה, שמסמל גם את המורכבות הבלתי אפשרית של העיר האבסורדית הזו. הרכבת הקלה בוחנת את עצמה בימים אלה ברחוב יפו, מקום שבו עבר המצעד בדרך כלל.
משום כך העתיקו הדגלנים את נקודת היציאה לשכונת שייח ג'ראח בעיר, משם יצאו לכיוון הכותל. ברור שהמהלך הזה, כמו כל תזוזה בירושלים שיש לה משמעות לאומית, חצה את סף העתירות והחלטות הבג"ץ.
מי שעובר במרכז העיר בחודשים האחרונים נתקל בשיממון מוחלט. רחוב יפו, הרחוב הארוך ביותר בירושלים, מזכיר את הרחובות הנטושים של מזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. הרכבת הריקה חוצה את רחוב יפו הלוך ושוב בכל חצי שעה. התנועה האחרת נפסקה לחלוטין.
הסוחרים התייאשו מזמן, וגם הבזארים הזולים שממלאים את הרחוב כמו באיסלאמבאד לא מושכים אליהם קונים. ראש העירייה ברקת מבטיח כי אחרי שהרכבת תעמיס נוסעים יגיעו לרחוב יפו גם המותגים, שישנו את הדימוי של מרכז העיר וימשכו מחדש את המבקרים.
אולי, אבל בינתיים מה שהכי מעניין הוא עשרות אולי מאות הסדרנים הפלסטינים שמשגיחים על הבטיחות לאורך הפסים. הסדרנים מונעים מעוברים ושבים לחצות את המסילה, ומנהיגים בתקיפות את הסדרי התנועה החדשים לאורך הרחוב. במידה רבה היינו עדים דווקא ביום ירושלים לחילופי אוכלוסין. היהודים כבשו את מזרח העיר מצוידים בדגלי ישראל. הפלסטינים כבשו את מערב העיר ענודים במדי הסדרן הירוקים.
עכשיו לך תחלק אותה בין הערבים שגרים במזרח העיר ומחזיקים את מערב העיר, ובין היהודים שגרים במערב העיר וצועדים במזרחה, במפגן של בעלות ואדנות.
"אתם הסיירת של עם ישראל", אמר ראש הממשלה נתניהו לתלמידי מרכז הרב, לפני שיצאו למצעד הדגלים שלהם עם רבבות צעירים חובשי כיפות סרוגות. עכשיו עומדים חיילי הסיירת בהמוניהם בכניסה לשייח ג'ראח, אולי השכונה האומללה ביותר בעיר. הם מניפים דגלים, שרים בטירוף, תזמורות שלמות מלוות את דרכם, משמיעות להם שירי אמונה וגאולה. ובא לציון גואל.
אבל יש גם עונש. השנה, מספרים לי הצועדים, בניגוד לשנים קודמות, ההפרדה בין בנות לבנים מוחלטת. אלפי הבנות מהסמינרים ומהאולפנות חוצות את מתחם הגברברים, והולכות לחגוג ברחבה ליד מלון לאונרדו, עם הכוכב הנולד של הציונות הדתית, אודי דווידי שמו. האכזבה של בני הישיבות ניכרת, אבל העירוב נשמר. תייר מאקוודור שרק הגיע לעיר וירד לצלם את האירוע, שאל אותי בשיא הרצינות אם בישראל יש רק נשים.
הביטחון אצל הדגלנים מרקיע שחקים. הנאום של נתניהו החדיר בהם רוח גדולה, מתברר. הם חוצים את הדרך לשייח ג'ראח, נתקלים במחסום, אבל רבים מהם, אנשי נוער הגבעות, צוחקים על השוטרים ועוקפים דרך הגבעה הסמוכה.
ברחוב עותמן איבן ענאן, ליד שני בתים שבהם גרות משפחות יהודיות, עמדו מאה מפגיני שמאל, חברי תנועת "סולידריות עם שייח ג'ראח". היה ברור שזה הולך להיגמר רע.
על הבית היהודי הגדול תלו המתנחלים חנוכייה גדולה, ומתחתיה הכתובת "כולנו מתנחלים, כולנו יהודים". רבים עלו על הגג, השמיעו ברמקולים שירי דת וגאולה בעוצמה בלתי נסבלת, וקראו לצועדים "בואו ותחזקו אותנו". הלהיט בשטח היה השיר "עוד אבינו חי". הרוקדים נוהגים ליפול מלוא קומתם על הרצפה ואז קופצים לשמים, מעיפים דגלים וכובעים.
ח"כ מיכאל בן ארי (האיחוד הלאומי), ברוך מרזל ואיתמר בן גביר לא יחמיצו אירועים כאלה, כמובן. הם קישטו את עצמם במדבקות "כהנא צדק", וחילקו חומר הסברה גזעני, כאילו התנועה הכהניסטית לא הוצאה מחוץ לחוק. "כל זמן שהר הבית נשאר גוב לשועלים ישמעאלים, והם לא יומתו או יגורשו, לא תיתכן גאולה", נכתב בחוברת "עד מתי עודך בשבי", שחילק ברוך מרזל במאות עותקים.
אנשי השמאל לא שתקו. הם הניפו שלטים בגנות ברקת, נגד הפשיזם ובעד הדו קיום, אבל לא היה להם הרבה סיכוי מול כוחות הימין. גם המתנחלים התמוגגו. "יש שוטרים בירושלים", התמוגג משה מירון, שגר בשכונה חצי שנה. בסוף המהלומות בין הצדדים נרשמו כמה עצורים, רובם מהשמאל. ברקע הדהדו דברי ההגות ששיגר חבר הכנסת ד"ר מיכאל בן ארי באחת המפגינות. לא נגענו.
"את נאצית, נאצית, בוגדת. לכי לחברים שלך בחווארתה. את ההוכחה שכהנא צדק. לכי לחוסני מובארק. לכי לקדאפי. בוגדת".
שייח ג'ראח, כמו כל השכונות המעורבות, יורקת בפרצוף של כל מי שמתכנן לחלק את העיר, מוושינגטון ועד ריאד. בשייח ג'ראח מתגוררות היום 15 משפחות יהודיות, שהשתלטו על בתי פלסטינים, כנראה כחוק. הם מפוזרים בשכונה, סביב קברו של שמעון הצדיק, שסוחף למקום מאות מתפללים בכל יום. לפני ארבעה חודשים החלו העבודות לבניית מאה יחידות דיור נוספות, על חורבותיו של מלון שפרד במעלה השכונה, מצדו האחר של הכביש.
הרעיון החדשני ביותר שנוגע לחלוקת העיר הוא לתת את השכונות היהודיות ליהודים ואת השכונות הערביות לערבים, פלוס הסדר מיוחד בעיר העתיקה ובמקומות הקדושים. זו בעצם תוכנית הנשיא קלינטון, שאימצו שני ראשי ממשלה לשעבר, אהוד ברק ואולמרט. אבל מי יכול לומר היום, במציאות שנקבעת בכל יום בשטח, האם שייח ג'ראח היא שכונה יהודית או ערבית?
שייח ג'ראח אינה לבד. לפני שבועיים השתתפו כמה מראשי המדינה בחנוכת השכונה היהודית החדשה בראס אל-עמוד, מעלה הזיתים שמה. 110 משפחות, קרוב לאלף איש, מתגוררים בשכונה הזו, מול הר הזיתים, בתוך ים של בתים ערבים. אין ראש ממשלה בישראל שיוכל להוציא משם את המתנחלים, גם אם יכריז שראס אל-עמוד היא שכונה ערבית. והיא כבר לא.
במזרח העיר יש עוד שכונות מעורבות, והנוכחות היהודית בתוכן הולכת וגדלה. בג'בל מוכבר נבנתה שכונת נוף ציון, עם 91 יחידות דיור ועוד 280 בבנייה. סילוואן נקראת גם עיר דוד, מאות יהודים גרים בה, בית יהונתן תקוע בתוכה, והמהומות במקום לא נפסקות לרגע. לפני שבועיים נהרג הנער מילאד עייאש במהלך אירועי הנכבה בשכונה. המשטרה עדיין חוקרת אם הוא נורה מכדורי השוטרים או מכדורי המתנחלים, כטענת הפלסטינים.
שכונות יהודיות יש גם באבו דיס ובאטור. המטרה המוצהרת היא לחבר את השכונות הללו זו לזו, כדי ליצור רצף יהודי סביב הר הבית. ברובע המוסלמי בעיר העתיקה מתגוררים קרוב לאלף יהודים, גם בבתים עם משפחות מוסלמיות. רבים מהם לומדים בישיבות בתוך הרובע. הסיכוי שהם יחיו בריבונות ערבית או בינלאומית אינו קיים.
הסיכוי לשלוף אותם משם לא קיים אף הוא. ואם רוצים לחלק את העיר העתיקה בין יהודים למוסלמים צריך לחתוך כמה בניינים וחצרות לכמה חלקים, ולמתוח גבול בינלאומי בין הקומות.
ביום ירושלים 2011 עדיין נרשמת הגירה שלילית בעיר. הכלכלה, התעסוקה, מחירי הדיור, הדמוגרפיה המשתנה והמתחים בין האוכלוסיות השונות הבריחו כנראה את 7,350 האנשים שנטשו את ירושלים בשנה האחרונה.
הפוטנציאל בעיר מדהים, גם יש שינויים שניכרים לעין, בעיקר בתחום התרבות, אבל ההשקעות העצומות שירושלים חייבת לא מגיעות. גם הפתרון המדיני לא קיים. עיר השלום והאחווה היא עדיין מקור למריבות ולסכסוכי נצח. "בשנה הבאה בירושלים הבנויה יותר", הבטיח נתניהו בישיבת מרכז הרב. שלום הוא לא הבטיח. מי יכול להבטיח?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם