שלמה בר: "יש כאן בולשיביזם תרבותי, התרבות המערבית עדיין שולטת"
טלוויזיה? מכשיר שמנוון את המוח. "כוכב נולד"? תעשיית פשע. שירה מזרחית? מתחת לכל ביקורת. ריטלין? סם מסוכן. שלמה בר, המייסד של להקת הברירה הטבעית, יוצא במופע חדש וממשיך ללכת נגד הזרם. דווקא השירה ביידיש עושה לזמר המרוקאי טוב על הנשמה
בשבוע שבו הוא עולה לבמה עם צמד רעים בפסטיבל "תרבות של שלום", שבו הוא שר ביידיש, ורגע לפני שהוא מופיע בפסטיבל לתרבות יהודית בכפר-סבא, האמן תושב הרצליה מדבר בדיוק כמו שהוא שר - מהבטן.
הוא יוצא כמעט נגד כל העולם. את המוזיקה המזרחית הוא מתעב ("התמליל שלה הוא מתחת לכל ביקורת"), על "כוכב נולד" בא לו להקיא ("זו תעשייה שעושה פשעים") ומהטלוויזיה הוא מתרחק כמו ממחלה מידבקת ("זה אחד האסונות הגדולים של המאה ה-20").
המחצית השנייה של שנות השבעים הייתה תקופה מעצבת עבור החברה הישראלית. עליית הליכוד לשלטון, שקיעת ההגמוניה התרבותית-אשכנזית, צמיחת המוזיקה המזרחית והתפרקותו של האתוס הסוציאליסטי-חילוני - כל אלה הביאו למהפכה חברתית במדינה.
אחרי שנים שבהן נשלטה התרבות על ידי יוצאי הלהקות הצבאיות, רובם ככולם אשכנזים, זמרים מההתיישבות העובדת ואמנים שתרבותם מערבית והשפעותיהם אירופיות ואנגלו-סקסיות, החלו לפרוח זמרים שהביאו צלילים שונים לגמרי.
זוהר ארגוב, דקלון ורמי דנוך הם אחדים מהאמנים שפרצו באותן השנים. התקשורת הממסדית
בשנת 1977 הפציעה להקה חדשה בשמי הזמר הישראלי, "הברירה הטבעית". הלהקה, שהונהגה על ידי שלמה בר, אמן מוכשר וכריזמטי שהיה אז בשנות ה-30 לחייו, יצרה מוזיקה שונה לחלוטין מכל מה שהיה מוכר אז. כיום הסגנון שלה מכונה "אתני", אך באותה תקופה היא שויכה לז'אנר המזרחי.
"אני מתנגד למטבע הלשון מוזיקה מזרחית", אומר בר. "אתה יודע למה? כי אם אני עושה מוזיקה מזרחית, מה אשכנזי עושה, מוזיקה ישראלית? זה מגעיל".
אם במוזיקה מזרחית עסקינן, אתה מזדהה עם הביקורת של יהורם גאון עליה?
"הוא לא דיבר על המוזיקה, אלא על התמליל. אני חושב שרוב רובו של התמליל הוא מתחת לכל ביקורת. הוא מאוד ירוד, מאוד פשוט. אפשר לשאוף ליותר מזה".
מאז שנוסדה ועד היום ממשיכה הברירה הטבעית להיות חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית. "הלהקה הזאת היא אורח חיים בשבילי", אומר בר. "עכשיו מתחילים לקלוט אותנו. התעלמות מצד התקשורת? אני רץ למרחקים ארוכים. מתוך תמימות ומתוך חיפוש עצמי, הגענו לאיזו קונספציה מערבית-מזרחית שלא הייתה נוצרת בשום מקום אחר, רק בארץ. אנחנו מייצגים את ישראל הרבה מאוד ברחבי העולם. היינו אפילו בסין ובמונגוליה. בעוד שבועיים אנחנו מופיעים בפראג".
באיזו שפה אתם שרים?
"רק בעברית. מה, אבא שלי קאובוי? אני משרת את העברית. השפה בשבילי היא ערך עליון, ולכן אני לא יכול לזלזל בה".
לא רק השפה העברית טבועה בנשמתו של בר. גם המוזיקה הישראלית זורמת בעורקיו. בר מתנגד לתרבות האינסטנט שהתפתחה בשנים האחרונות בחסות "כוכב נולד, תרבות שמייצרת כוכבים באדיבות כספי האס.אם.אסים של הצופים.
"כל תעשיה שרוצה לעשות כסף מבצעת פשעים בדרך", הוא יורה בלי חשבון. "ב'כוכב נולד' לוקחים ילד בן 16 ותוך שנה עושים ממנו כוכב עליון. ההתפתחות של האדם צריכה להיות הדרגתית.
"כשהייתי בן 20, למדתי וצברתי ניסיון. ואילו כאן אתה לוקח צעיר, זורק אותו לראש ההר ומשאיר אותו שם שנה-שנתיים. הוא בסך הכול משמש כלי ליצירת רייטינג. ורייטינג זה סוג של זונה. סוג של אתנן. לא יוצרים מרייטינג אמנות. יוצרים בידור".
מה הבעיה עם זה? כשאתה פרצת, לא היה המגוון התקשורתי והפלורליזם שיש היום. היו אולי שתי תחנות רדיו ששידרו מוזיקה, ומי שרצה ליצור מוזיקה שונה היה צריך למכור קסטות.
"ברגע שאתה יוצר דבר כמו 'כוכב נולד', אתה לא מעודד פלורליזם. אתה מכניס את כולם לתוך בלוק, כולם דומים זה לזה. פעם יכולת להבדיל בין אריק אינשטיין לשלום חנוך, אהוד בנאי, או פוליקר. כל אחד מהם שר בסגנון שלו. היום אתה לא יודע מי שר, כי כולם דומים. איפה הסגנון? זה המהות. מה זו התעשייה הזאת? מזה לא תצמח אמנות".
אולי היום כבר אין אפשרות לדבר על אמנות.
"אני רוצה לדבר איתך על בוב דילן. הוא אמן גדול, וטוב שבא לעולם. הוא יוצר חשוב. אתה יודע איך הוא התפרסם? זה היה בתקופת ילדי הפרחים בשנות השישים. זה היה שיא התרבות האמריקאית. לפחות אז דגלו בערכי הרוח. היום הוא לא היה מתפרסם. בימינו יש לך מייקל ג'קסון וליידי גאגא. זה תרבות הכסף. התרבות הזאת אינה יוצרת אמנות, היא חונקת את האמנות".
ועדיין, אם אני צופה בתוכניות בטלוויזיה, אז יש כאן תחייה תרבותית.
"הטלוויזיה יצרה תרבות של צריכה נעלמת. זה כמו במבה".
אתה צופה בערוץ 24?
"אני לא אוהב טלוויזיה. אני חושב שהטלוויזיה היא אחד האסונות של המאה ה-20".
אתה כורת את הענף שאתה יושב עליו.
"לפי דעתי זה מרדים את המוח. זה מטמטם את האדם".
והילדים שלך צופים בטלוויזיה?
"כשהם לא משחקים במחשב. הטלוויזיה היא אחד האסונות הכי גדולים. מעין סם. אם הייתי קורא פרק בפרקי אבות, הייתי מחכים. יש סמים שצריך להימנע מהם".
להקת הברירה הטבעית הייתה ועודנה להקת מחאה. רוב שיריה עוסקים באפליית עדות המזרח ובעוולות חברתיות לצד התרפקות על התרבות המזרחית. אחד משיריה המפורסמים ביותר, "ילדים זה שמחה", שנכתב על ידי המחזאי יהושע סובול, ביקר את תופעת ריבוי הילדים שמגבירה את העוני והמצוקה. הציבור הרחב לא תמיד הבין את המחאה, והתייחס למסר כפשוטו.
"אני אדם שרוצה לשמח את העם, שיהיה לו ערך", אומר בר. "יום אחד נסעתי במונית, והנהג אמר לי 'שלמה, שתהיה בריא. איך באת אליי. במשך שנים אני שומע את השיר 'ילדים זה שמחה' ואני בוכה ועצוב. לא היו לי ילדים ובכיתי. עכשיו אשתי הביאה ילד ואני שומע את 'ילדים זה שמחה', ומתמלא שמחה'. אז מה אגיד לו? שהשיר לא התכוון לזה? תן לו לשמוח. למה שאשבית את שמחתו?".
המחאה שלך עדיין קיימת?
"אני מוחה בדרכי שלי. פעם, כשהיה צריך לשבור קיר של בטון, שברתי".
והיום?
"היום מוכרים סם להמונים, מרדימים את העם. באלבום האחרון שלי יש מחאה על מתן ריטלין לילדים בני 4 ו-5. אני מוחה נגד התופעה בשיר שנקרא 'ריטה לין'. אני נגד השימוש בתרופות ונגד זה שהרופא גוזר קופון ממרשמי תרופות".
מה לך ולנושא הריטלין?
"היום כל ילד שלישי לוקח ריטלין. אני אדם מציאותי, והריטלין מתקרב לכל בית. הופכים את הילדים לזומבים. השיטה נכשלה, לא הילד".
מי יודע, אם היית היום ילד גם לך היו רושמים ריטלין.
"אם היו נותנים לי ריטלין, האמנות הייתה נגמרת. מה זה ריטלין? זה סם כימי שמקורו בקוקאין. זה סם קשה שמצטבר בגוף".
אתה מדבר מניסיון? לילדים שלך הציעו לקחת ריטלין?
"כן, ולא הסכמנו לכך".
מעבר להתנגדות לריטלין, לא ראיתי שיצאת במחאה פוליטית כלשהי.
"אני לא פוליטיקאי. אני עושה את שלי ואת מה שאני מאמין בו".
כשאתה מביט על הממשלה, על בנימין נתניהו, אתה מזדהה איתו?
"אני לא מהימין ולא מהשמאל. אני חושב שצריך לקום זן חדש של פוליטיקה, כי מה שקיים פשט רגל. הדת לא צריכה להיות במפלגה. צריך להפריד את הדת מהפוליטיקה. יש הרבה דברים שצריכים להשתנות. לדעתי, תוך שנים מעטות השיטה הפוליטית תקרוס".
אתה מדבר על דת, ואתה באופן אישי עובר תהליך של חזרה בתשובה.
"אני לא חוזר בתשובה, כי מעולם לא הייתה לי שאלה. אני מסרב לקבל את היהדות כדת. אני חושב שיהדות היא אורח חיים. אני מקיים מצוות, אבל בשבת מכריחים אותך לקיים מצוות. וכשמכריחים אותך, אתה מתרחק מהדת.
"אני חושב שהיהדות צריכה לקרב בין בני אדם. אם אתה מזניח את היהדות, אתה מזניח את התרבות שלך. מה, שייקספיר יותר חשוב מיהודה הלוי? ביצעתי שירים שלו כבר לפני 30 שנה. אז זה לא היה טרנד, עכשיו כן".
להקת הברירה הטבעית מעולם לא ריכזה סביבה קהל רב. בימים שבהם כל אמן חולם לכבוש את קיסריה או את היכל התרבות בתל-אביב, בר מסתפק בהופעות קטנות ואינטימיות במועדונים כמו ה"זאפה", שבהם הוא מארח לא מעט אמנים. "המוזיקה האמנותית והעמוקה נופלת בין הכיסאות", הוא אומר. "אייל גולן ומשה פרץ שמופיעים בקיסריה מדברים לסוג מסוים של קהל".
איך קרה שהמוזיקה המזרחית הולכת ומשתכנזת בשנים האחרונות?
"במשך שנים מילאו את קיסריה במוזיקה מערבית, ועכשיו העם נוהר לקיסריה. גם אני הופעתי שם עם אהוד בנאי".
וכיום אתה מופיע בעיקר במועדונים קטנים.
"בחו"ל אני מופיע לפני קהל של אלפים. אנחנו מופיעים בפסטיבל הכי חשוב למוזיקה היהודית שמתקיים בקרקוב. היינו שם 12 פעמים והופענו בפני 25 אלף איש".
אז מה, אין נביא בעירו?
"ברדיו 80 אחוז מהמוזיקה הם בלועזית. מישהו מכתיב את המציאות הזאת. מזמן אמרתי שיש פער עדתי וחברתי ובולשביזם תרבותי".
גם היום?
"כיום זה הרבה יותר מתוחכם ומוסתר, ועדיין והתרבות המערבית שולטת".
במסגרת שיתופי הפעולה שלו הגיע בר למחוזות תרבותיים ומוזיקליים רחוקים. הוא שילב את הסגנון המזרחי עם השירה האופראית של דוד ד'אור, שר ביידיש עם ישראל גוטסדינר ובני רוזנבאום, הלוא הם חברי צמד רעים, פנה למחוזות הרוק בשיתוף פעולה מתהווה עם מיקי שביב, וכיום הוא בונה הרכב שיתמקד בבלוז.
"אני אוהב לחדש ולשנות. יואב קוטנר תמיד אומר לי: 'אתה רוקר', והוא צודק. הוא רואה שהאנרגיות שלנו הן של רוק. המהות שלי לא משתנה. העטיפה משתנה".
איך מתקיים שיתוף הפעולה בינך ובין צד רעים? הרי אתם רחוקים כמזרח ממערב.
"ניסינו להפגיש חומרים מבית אבא".
מה לך ולאשכנזים דתיים?
"יש לנו זיכרונות משותפים, והמטרה היא להפגיש בין הזיכרונות שלנו. זה מה שמשותף לכולנו. אנחנו באותה ספינה שיש לה קברניט אחד, ומדובר בתורה שלנו".
איך בכלל נוצר הקשר ביניכם?
"הם פנו אליי, וכל אחד הביא את החומרים שלו. עשינו הופעה בצוותא שהייתה מהממת".
איך הסתדרת עם היידיש?
"אני שר איתם. אמרתי לך: אני חי בתוך עמנו. אני מכיר את השיר 'יידישע מאמע'. חלק ממני מרוקאי וחלק אשכנזי".
כעת אתה משתף פעולה עם מיקי שביב. גם זה בז'אנר שונה מכפי שהורגלת.
"הוא רוקר, ואני עושה משהו חדש. משהו שייגע ברוק ובבלוז. זה כרגע בשלב ראשוני".
שיתוף הפעולה המוכר ביותר שלך הוא עם דוד ד'אור.
"הוצאנו אלבום משותף ועשינו 100 הופעות משותפות".
איך אתה מצליח למצוא שפה מוזיקלית עם מי שנחשב לזמר אופרה?
"הוא חבר שלי, ואנחנו מעריכים זה את זה. לכל אמן יש אגו, צריך לדעת לממן ולתחזק אותו. אתה צריך ללמוד להיות איתו. אתה לומד את זה כשאתה מתבגר, זה לא מובן מאליו".
עם מי היית רוצה לשתף פעולה?
"עם יהודה פוליקר. הוא מאוד אהוב עליי ואני מאוד מעריך אותו. הוא אחד היוצרים החשובים שיש לנו בארץ".
במובן מסוים הוא מזכיר אותך. גם הוא יצר סגנון ייחודי, וגם אותו קשה להגדיר כמזרחי.
"נכון, ובגלל זה אני אוהב אותו. הוא יצר סגנון מיוחד. הוא מושפע מהמוזיקה היוונית".
איזה עוד פרויקט יש לך בקנה?
"אני רוצה לעשות מופע של 'הברירה שרה בלוז ורוק'. הבלוז נולד באפריקה וההשפעות באו ממרוקו. אני כעת בתחילת הדרך. עוד לא הקמתי את ההרכב. אבל זה מה שמעניין אותי לעשות עכשיו".
כשאתה מסתכל על האמנים הצעירים, בוגרי "כוכב נולד", יש מישהו מהם שהיית רוצה לעבוד איתו? נינט טייב או מארינה מקסימיליאן-בלומין?
"יש כל מיני זמרים שהם בעלי קול יפה. יכול להיות שאחדים יעברו משברים גדולים ויישארו, ואפילו ישתפרו כתוצאה מכך. או שלא ישרדו".
גם אתה עברת משברים?
"כל הזמן. לומדים ממשברים. זה מה שצריך לעשות. גם לי יש חורים שחורים".
על אילו חורים אתה מדבר?
"אני לא רוצה לדבר על זה. זה ביני לבין עצמי".
שלמה בר נולד במרוקו, וכשעלה לארץ עם משפחתו התגורר בבאר יעקב. ב-15 השנה האחרונות הוא מתגורר בהרצליה. בביתו ממוקם גם אולפן ההקלטות של הלהקה.
"אני מאוד אוהב את הרצליה ואת ראש העירייה, יעל גרמן", הוא מחמיא. "היא עשתה דברים מדהימים. הרימה את העיר הזאת".
זה מעניין שאתה, כמי שהגיע מתוך מחאה חברתית, גר בעיר שמזוהה עם האליטה הגבוהה.
"אני נמצא בין מזרח למערב".
יוצא לך לעבוד עם העירייה ועם גרמן?
"הופעתי בעיר ביום העצמאות. חוץ מזה, עשיתי פרויקט שהיא תמכה בו. קידמנו זמרים מקומיים ששרים שירה מזרחית. עשינו גם ערבים אחרים".
מה אתה עושה בשעות הפנאי שלך?
"קורא או לומד. אני עוסק ביהדות. יש לי חברים שבאים ללמוד איתי".
מי החברותא שלך?
דוד ד'אור וקובי אפללו. אנחנו שבעה-שמונה אמנים שלומדים יחד".
אתה נשוי בפעם השנייה והפכת לאב בפעם השנייה בגיל מבוגר יחסית. מה ההבדל בין אבהות בגיל 30 לאבהות בגיל 50 או 60?
"אני משתדל להיות אבא טוב, פחות אימפולסיבי. אני נותן לילדים לגדול ביתר חופשיות תוך פיקוח מרחוק. הבן שלי, אלישע, בן 12 ונראה שההוא הלך בדרכי ויהיה מתופף גדול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם