ת"א: מתרבות תאונות הדרכים בין הולכי רגל לרוכבי אופניים
ככל שעולים מספרי הרוכבים כך מתרבות התאונות בין הולכי רגל לאופניים. האכיפה מועטה, הפגיעות לפעמים חמורות, ולקורבנות אין את מי לתבוע. "זו סכנה של ממש", אומרת השבוע השופטת בדימוס אלישבע ברק, שנפגעה קשה בעקבות התנגשות של רוכב

כבר דגלאס אדמס, בספרו "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש", זיהה את נטייתם של רוכבים לסכן הולכי רגל ולא להתחשב בהם. כשאחד הגיבורים בספר כמעט נדרס על ידי רוכב אופניים, מתאר אדמס איך הרוכב מגדף אותו "באותה עליונות מוסרית שרק רוכבי אופניים לבדם מסוגלים, כמדומה, להגיע אליה".
מקום המפגש המסוכן ביותר בין הולכי הרגל לרוכבים הוא כמובן המדרכה. בין אם מדובר בשביל אופניים שמסומן עליה, כמו באבן גבירול, שאול המלך, מרמורק ורחובות אחרים, ובין אם ברחובות שבהם אין שבילי אופניים, ורוכבים מסוימים בוחרים להימנע מהכביש ולרכוב על המדרכות.
תושבים מבוגרים רבים עמם דיברנו מספרים על פחד ללכת ברחובות. כך לדוגמה מאיר, בעל חנות ברחוב הרצל ותושב העיר, בשנות ה-60 לחייו , אומר: "זה נעשה הימור לצאת מהחנות. כבר כמה פעמים יצאתי ממנה כשבדיוק חלף על פניי במהירות רוכב על המדרכה. אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה אם הייתי יוצא שנייה קודם. ככה זה על בסיס יומי, זו סכנת נפשות".
"רוכבי האופניים עושים פשוט מה שהם רוצים. וככל שהם מתרבים - זה נעשה יותר בלתי נסבל", אומרת גם עופרה, תושבת תל אביב, אף היא בשנות ה-60 לחייה .
"הם בעצם אדונים לעצמם ולא מכבדים שום סט של כללים. כשבא להם, הם מתנהגים כמו הולכי רגל - נוסעים על מדרכה, יורדים ממנה למעבר חציה על פי הרמזור שנועד להולכים, אבל כשבא להם-הם נוהגים בכביש וחוצים מעברי חציה כמכוניות. בגלל שהם נתפסים כפחות מסוכנים ממכוניות, הם מרשים לעצמם גם לעבור באדום ולא לציית לחוקי התנועה. זה גם בא לידי ביטוי בלבוש שלהם - הם נוסעים בלי אורות, לא לובשים מחזירי אור, לא כלום".
הפחדים שמביעים התושבים אינם נטולי ביסוס. השופטת בדימוס אלישבע ברק, למשל, נדרסה על ידי רוכב אופניים רק לפני כחודש. "הלכתי לטייל בטיילת בבוקר, ובאזור הדולפינריום היה ממש מפוצץ", מספרת ברק.
"עברתי ליד עמודי הבטון שקרובים לדולפינריום כשבא רוכב אופניים מהצד השני, הוא פגע בי ונזרקתי על הרצפה. הפוגע עצר לרגע, אבל היו סביבי המון אנשים אז הוא פשוט נסע. הייתי צריכה השתלה של מפרק חדש. הייתי יכולה גם לשבור את עמוד השדרה. רוכבי האופניים לא צריכים לנסוע על מדרכות, והבעיה היא שהם לא משתמשים בפעמונים, ואין אכיפה בכלל".
חלק גדול מהבעיה, מסכימים ברק ואחרים, הוא שנדמה כי לא העירייה ולא המשטרה מנסות לאכוף את חוקי התנועה על רוכבי האופניים. חבר המועצה נח עפרון מעיר לכולנו, רוכב אופניים מסור בעצמו, אומר שלעירייה חלק גדול במיוחד באשמה בשל סימון שבילי אופניים על מדרכות.
"הרבה מהפוליטיקה שלנו אנחנו לומדים מחוויית החיים שלנו, ואני את ההתנגדות שלי לשבילים על המדרכה שאבתי מהחוויה שלי, שבה אני דרסתי ילד", מתוודה עפרון.
"רכבתי פעם על השביל המסומן ברחוב בן-נון, כשילד יצא מהחצר בריצה לתוך השביל שבו רכבתי לא מהר מדי אבל גם לא לאט, אך בזהירות. פגעתי בו, הוא נפל לרצפה, וזה היה סופר מפחיד. בסוף זה יצא בלא כלום, אבל הוא היה יכול בקלות להגיע לבית חולים. זה מטורף. מאז אני לא רוכב יותר על השבילים במדרכות".
עפרון מספר גם שבשנתיים וחצי שהוא בעירייה הוא קיבל פניות רבות, בעיקר של תושבים מבוגרים והורים לילדים, שחוששים לחייהם או לחיי ילדיהם, או שכבר נפגעו מרוכבים. "למרבה הצער זו תופעה שחוזרת על עצמה, וודאי תמשיך לחזור על עצמה כל עוד
בניגוד לתאונות דרכים שבהן מעורבים אופנועים או מכוניות, גם המצב החוקי אשר לביטוח ואחריות לא ברור בכל הנוגע לתאונות אופניים. במקרים כמו של השופטת ברק, אין כל דרך לאתר את הדורס או לדרוש פיצויים. בשנים האחרונות, בשל העלייה בשימוש באופניים, אמנם התחילו כמה חברות ביטוח להציע ביטוח לרוכבים, אך בחברות אומרים שהתכניות מיועדות בעיקר לרוכבים מקצועיים וספורטיביים, ופחות לרוכבי העיר בעלי האופניים הפשוטים.
במצב זה יש האומרים שהעירייה צריכה לשאת באחריות. עו"ד אילן בומבך, למשל, מסכים שהאחריות הראשית על תאונות היא בידי רוכבי האופניים, ואף מספר על מקרה בו רוכב נאלץ לשלם 600 אלף שקל כפיצויים להולך רגל, אבל מדגיש שיש מצבים שבהם גם העירייה היא גורם רלוונטי.
"פקודת התעבורה מעניקה למועצות הערים סמכות להתקין חוקי עזר בדבר רישום של אופניים, בעיקר בשל הצורך להסדיר את זיהויים של בעלי האופניים", הוא אומר. "עירייה שלא נהגה באופן זה, ככל הנראה ניתן לתבוע אותה בגין רשלנות".
עוד מוסיף בומבך: "אם התאונה נגרמה בשל מפגע בדרך הרי שניתן יהיה לתבוע את העירייה כגורם האחראי על תחזוקת הדרכים. עם זאת, אם הרשות מקומית סימנה ותחזקה היטב שביל ייעודי לאופניים, הרי שהאחריות להישאר בתחום זה מוטלת על רוכב האופניים".
ממשטרת תל אביב נמסר כי חוקי התנועה כן נאכפים על רוכבי אופניים, ושבשנה האחרונה ניתנו עשרות דוחות לרוכבים על מדרכות.

מעיריית תל אביב נמסר: אכיפה נגד רוכבי אופניים הרוכבים בניגוד לחוק היא באחריות המשטרה.
נזכיר כי שבילי האופניים נסללים בתוך עיר קיימת ולכן חלקם, כמו בשאר הערים בעולם, משותפים למדרכות ולכבישים, כאשר רבים מהם מסומנים כבלעדיים לרוכבי אופניים, ללא הפרעה של גדרות, שולחנות או פחי זבל.
"עם זאת, הולכי רגל יוכלו תמיד להיכנס לתחום השביל, גם במקומות שבהם יש הפרדה מוחלטת, ולשם כך מקיימת העירייה פעילות בתחום ההסברה והחינוך להטמעת יתרונות הרכיבה והנחלת כללי רכיבה בטוחה, כולל שילוט חוצות וקמפיין אינטרנטי, המדגיש את חשיבות השמירה על כיבוד המרחב הציבורי המשותף, תוך הקפדה על ההפרדה המוגדרת בנתיבים.
"בנוסף, לאחרונה העירייה החלה לסלול יותר ויותר נתיבי אופניים בכביש, צמוד למדרכה, כדי להימנע מהמפגש עם הולכי רגל וריהוט רחוב. כך נעשה ברחובות פנקס, יהודה הימית ומשה דיין, וכך ייעשה ברחובות בלוך ושינקין".