חי בסרט: סיפורו של הבמאי דני מנקין
דני מנקין התחיל את דרכו ככתב ספורט, אבל הפך לבמאי קולנוע. הסרט שלו "ז'טאם איי לאב יו טרמינל" הקרוי על שם שירו של מאיר אריאל זכה בפרס יוקרתי בפסטיבל הקולנוע בחיפה. סיפורו של במאי שרק רוצה לקום בבוקר, להמשיך חלום ולחיות בעולם של סרטים
בפסטיבל הסרטים הבינלאומי האחרון בחיפה, זכה הסרט בפרס יוקרתי. הסרט עוסק בצעיר ישראלי הנוסע לפגוש את ארוסתו בניו יורק, אך מפספס בפראג את הקונקשיין - דבר שבעקבותיו הוא מכיר צעירה בריטית כריזמטית, הגורמת לו לשקול ברצינות את התמסדותו.
בסרט משתתפים דני ניב (מוקי) והבמאית היהודייה ילידת ברזיל, נרונה דה מאסדו קפלן. על כתיבת התסריט היו אחראים שלושה: חגי לפיד, אלון בנארי וכמובן הבמאי - דני מנקין. מנקין, שהתחיל את דרכו במדיה דווקא ככתב בערוץ הספורט, נודע בזכות סרטו הדוקומנטרי המרגש "18 קילו של אהבה". הסרט תיעד את חייו של עמי אנקילביץ ז"ל, חולה במחלת ניוון שרירים נדירה מלידתו.
הסרט זכה בפרס "אופיר", ובמספר פסטיבלים בחו"ל, הוקרן באירוע מיוחד באו"ם, היה בין 15 המועמדים הסופיים לפרס אוסקר, נמכר לרשת HBO והופץ בבתי הקולנוע בארצות הברית. "מאוד נקשרתי לסיפור של עמי, ובכלל כל האנשים שעסקו בעשיית הסרט הפכו למעיין משפחה", משחזר מנקין."הקדשתי שלוש שנים מחיי כדי להפוך את הסרט הזה למיוחד, ואני שמח מהתוצאה הסופית".
במסגרת זאת פגש מנקין את אסף שאול, שהיה המטפל של עמי וכיום עובד בבית טיפולי לאנשים בעלי הפרעות נפש. הבית פועל במתכונת ייחודית ושונה ממה שמכירים בדרך כלל בתחום הטיפול הזה, והוא נמצא בשדרות מוריה 114 בחיפה.
מרבית אנשי המקצוע שליוו את מנקין בעשיית סרטו המדובר, עזרו לו גם בעשיית "ז'טאם איי לאב יו טרמינל". אנחנו תופסים את מנקין ואת שאול בשעת אחרי צהריים של יום שישי, בדרך להקרנות הסרט בבית גבריאל שבכנרת.
"אחרי '18 קילו של אהבה', שהיה טעון רגשית, החלטתי ללכת על משהו הרבה יותר קליל", מסביר מנקין. "בתקופה ההיא יצא לי לטייל הרבה בעולם, ותמיד מצאתי את עצמי בצומת דרכים - כשאף אחד לא מכיר אותך, ואתה יכול לעשות 'ריסט' לחיים ולשאול את עצמך שאלות כמו 'האם אתה עושה את הדבר הנכון בחייך?' ו'איזה תפנית החיים שלי היו מקבלים, לו הייתי בוחר ללכת בדרך אחרת?'".
מה משך אותך לצאת למסע לא ידוע, בלי תמיכה מגורם כלשהו?
"בין 2002 ל-2007 גרתי בארצות הברית, כך שהושפעתי מאוד מסצנת הקולנוע העצמאי שם. בתקופה שיצרתי את 'טרמינל' התרחשה שביתת היוצרים בארץ, כמחאה על חוסר תמיכה ביצירה מקומית, ובאופן כללי גם אני החלטתי לא לחכות לקרנות
"מאחר ואני מגיע מעשייה של סרטים תיעודיים, שבהם אין ברירה אלא לקפוץ למים, הכי טבעי היה לגבש סביבי צוות קטן שמאמין במטרה ופשוט להתחיל לעבוד. זה הסרט השני או השלישי, בו אני פועל באופן הזה".
מתי הרגשת שאתה בשל לעשות סרט עלילתי ראשון?
"תמיד כשעבדתי על סרט תיעודי - חשבתי עליו כעל סיפור דמיוני, מכיוון שבאופי שלו הוא סיפר עלילה. מבחינתי זה עבד גם להיפך, וכשעבדתי על סרט עלילתי חשבתי עליו כאמיתי, ושילבתי בתוכו אלמנטים תיעודיים.
"אין כמו עשייה תיעודית כדי להשתפשף בה, לפני שעוברים לעשיית סרטים עלילתיים, מאחר ואז אתה לומד טריקים ליצירת הסיפור הכי מרתק שאתה יכול לעשות. אני רואה בזה מעין טירונות קולנועית".
למה החלטת לבחור במוקי ובנרונה, כזוג שישחק בסרט?
"את מוקי ראיתי לראשונה בסרטו של ניר ברגמן, 'כנפיים שבורות' החיפאי והמקסים. התרשמתי ממנו בעיקר בגלל המשחק הטבעי שלו, והעובדה שקודם כל הוא זמר ומעולם הוא לא למד בבית ספר למשחק - בדומה למשל לגידי גוב. נרונה היא בחורה שנולדה בברזיל, גרה בצרפת, למדה משחק באקדמיה באנגלית והמשפחה שלה חיה בארצות הברית. בתקופת האודישנים ל'טרמינל', היה לה בן זוג ישראלי.
"היא באה להיבחן לסרט, ופשוט הפילה אותנו, תוך שהיא גוברת על שחקניות מוכרות ממנה. בעיקר הכימיה המושלמת שלה עם מוקי עזרה לבחור בהם כצמד, והתפקיד שלי כבמאי היה לא להפריע לכימיה הזאת. גם מכיוון שלדעתי כל אדם הוא יוצר ובמאי בפני עצמו.
"חוץ מזה, כיוון שאני בא מעולם הספורט - לפעמים אני רואה את תפקיד הבמאי כמאמן. מישהו כמו דיוויד בלאט, שאני מאוד מעריך, שיודע להרכיב קאסט מהשחקנים הנכונים ונותן להם יד חופשית לשחק איך שהם רואים לנכון - וזאת על מנת למקסם את הפוטנציאל שלהם. כל זה גורם לשלם, לעלות לפעמים על סך חלקיו".
האם יש גם אלמנטים ביוגרפיים בסרט?
"כמו שוודי אלן אמר פעם - בכל סרט קיימים אלמנטים ביוגרפיים. אחרי הכל אתה חייב להזדהות עם הסיפור והגיבור. בגלל שכתבתי את התסריט בשיתוף עם יוצרים אחרים, כל אחד הביא את העולם שלו. צריך להזכיר בהקשר הזה את אילן הייטנר, שהייתי יועץ סופרוויזר שלו ב'חוכמת הבייגלה', והוא שותף אומנותית לעבודה שלי על 'טרמינל'".
למה בחרתם לצלם את הסרט דווקא בפראג?
"למעשה התסריט נכתב עבור אמסטרדם, אבל בפראג קיבלו המון עזרה מבחינת אישורים ובירוקרטיה לגבי ההפקה. בסופו של דבר זה התאים לנו מאוד. אין ספק שמדובר בארץ יפיפייה עם אנשים מקסימים, רק האוכל שם על הפנים".
מנקין נולד וגדל בתל אביב. הוא נשוי ואב לבת. כאמור דרכו המקצועית החלה ככתב בערוץ הספורט, כבר ב-1994. ב-1995 עבר לערוץ 2, שם שימש כבמאי וכתב ספורט בתוכנית "הדקה ה-91" עם יורם ארבל.
הוא לא למד מעולם בימוי בצורה מסודרת, אלא כאוטודידקט, מה שדחף אותו ב-1998 לביים את סרטו התיעודי הראשון, "דומה לארואסטי". מייד אחר כך, ועד שנת 2004, החל לביים מספר כתבות דוקומנטריות ב"עובדה" עם אילנה דיין.
בין הפרויקטים שלו, שזכו לרייטינג גבוה במיוחד, ניתן למנות את הכתבות על השוער של מכבי תל אביב, שורה אובארוב, שוער נוסף, יהודה בוארון ותמיר גודמן - "מייקל ג'ורדן היהודי" באותה תקופה. באותו השלב הוא גם החל לביים סדרת הרפתקאות דוקומנטרית עבור ערוץ ה"נשיונל ג'יאוגרפיק", במקביל לעבודתו בתור יועץ סופרוויזר לאילן הייטנר בצילומי הסרט העלילתי "חכמת הבייגלה".
לפני כשש שנים פתח חברת הפקות עצמאית בשם "Hey Jude Productions", אז גם ביים את סרטו הדוקומנטרי הראשון - "18 קילו של אהבה", שהביא לו את ההכרה הגדולה ביותר. השלב הבא היה הפקת "ז'טאם איי לאב יו טרמינל", שבינתיים זוכה לאהדת הקהל כמעט בכל מקום אפשרי בארץ. "הסיבה לאהבה הזאת מהקהל, היא היכולת שלו להזדהות עם הדמויות הראשיות בו", מסביר מנקין.
"הזרימה השוטפת במשחק הגיעה, בגלל חופש הפעולה שקיבלו כולם. כמובן שעבדנו עם תסריט כתוב, אבל חלק ממהות העניין שלי כבמאי והסיפור עצמו - הייתה לנצל מצבים אמיתיים שקרו ספונטנית במהלך הסרט. המשכנו לצלם, לא משנה מה קרה, ומתחנו את גבולות התסריט עד לרגע שצועקים 'קאט'. למשל, צילמנו במטוס שטסנו בו ובמלון ששהינו בו, הדודה של מוקי בסרט היא האמא של נספח התרבות של צ'כיה בישראל, והאמא של מוקי בסרט היא האמא שלי.
"וכמובן הסצנה הכי בולטת בעניין הזה בפרט, ויוצאת הדופן בכלל, היא הריקוד של מוקי ונרונה באמצע הלילה באחד ברחובות - כשפתאום עברו לידם במקרה ממש חבורה של רקדנים בריטים, חירשים אילמים, והחלו לרקוד איתם".
מה למדת מההרפתקה הזאת?
"לבסוף צלחתי את המדבר ללא תקציב, ותוך נטילת סיכונים חברתי לאנשים טובים שהלכו איתי לכל אורך הדרך הזאת. זה השתלם, מכיוון שקרן הקולנוע וערוץ 10 הסכימו לתמוך בי בסופו של דבר, ככה שיכולתי להשלים את הפרויקט ואפילו להחזיר את ההשקעה עליו. אמנם לא הייתי צריך למשכן את הבית, אבל זאת הייתה עבודה ארוכה, בעיקר מבחינת עריכה. בכל אופן למדתי שכדי להצליח לעשות סרט כזה - צריך שיהיה בו קסם מיוחד".
אתה מרוצה מהמנגנונים שקיימים בישראל לגבי קולנוע?
"בשורה התחתונה כן. בתור אחד שמגיע מארצות הברית, שם העשייה מהסוג שלי עצמאית וחסרת תמיכה לחלוטין - אני יודע להעריך את זה. נכון שעשיתי סרט במימדים צנועים, אבל עובדה היא שכשיש לך סיפור טוב ביד - אתה יכול להצליח להגיע איתו רחוק מאוד".
מי הבן אדם ממנו למדת הכי הרבה, בהקשר לעשייה שלך?
"יש לי הרבה מקורות השראה. לאו דווקא מתחום הקולנוע. כמובן שכבר ציינתי את דיוויד בלאט, שהוא מאמן של שחקנים, וגם בן אדם נהדר. דמות נוספת הוא הזמר פול מקרתני, ששומר על שמחת היצירה שלו, ובמקביל גם פועל למען הקהילה. כבמאי קולנוע, אני מאוד מעריך את וודי אלן, שבכל שנה מקפיד להוציא סרט חדש".
ויש כמובן זווית חיפאית, בדמות הזכייה של הסרט בפרס השלישי בחשיבותו לסרט בפסטיבל בחיפה.
הזכייה בפרס הפתיעה אתכם?
"יותר מהפתיעה, היא שימחה אותי - גם כיוון שאבי נשר, שהיה אחד מהשופטים שם, נתן לנו מחמאות גדולות".
למה לדעתך הקהל החיפאי אהב את הסרט הזה?
"לדעתי זה בגלל שחיפה עצמה היא גם עיר רומנטית, שאנשים שגרים בה אוהבים סרטים מהסוג הזה. עובדה היא שסינמטק חיפה הוסיף מספר רב של הקרנות לסרט אחרי הפסטיבל - כולל אחת מוצלחת במיוחד ביום האהבה. כמו כן הסרט הוקרן ב'יס פלנט' בעיר, ובקריון. אפשר לומר שהעיר ממש פרשה לנו את ידיה וחיבקה אותנו".
ואי אפשר בלי שאלה על מקור השם לסרט, שעושה כבוד למאיר אריאל ז"ל. "בחרתי בשם קודם כל כיוון שהמאורע המחולל של הסרט מתחיל, ונגמר, בטרמינל. ומוביל לסיפור האהבה. רק הגיוני שהשיר הזה של מאיר אריאל, שאני מאוד אוהב את שיריו, עלה לי לראש כשכתבתי את התסריט. לזכותם של בניו, שחר ואהוד, ייאמר, שהם נתנו לנו רשות להשתמש בשיר לצורך הסרט".
אם כבר מדברים על פסקול הסרט, עוד שיר טריוויאלי המופיע בו הוא השיר של קרן אן- I'm Not Going Anywhere.
"הגעתי לשיר הזה באופן די מוזר. בזמן עשיית הסרט, לפני שנתיים, ישבתי בבית קפה, ופתאום שמעתי אותו ברקע ונזכרתי בו. רק כדי להיות בטוח מי כתבה אותו, פניתי למלצרית ושאלתי אותה. מסתבר שבמקרה היא הייתה חברה טובה שלה, ככה שסיפרתי לה על הסרט ועל כך שלדעתי השיר הזה מתאים לסצנה מסוימת בו.
"קיבלתי מהבחורה ההיא את מספר הטלפון של קרן אן, שמתברר כי אהבה מאוד את קילו של אהבה'. לשמחתי היא הרשתה לי להשתמש בשיר שלה לטובת הסרט, זאת במחיר סביר, מכיוון שבאופן רגיל השימוש בזכויות לשיר היו יכולות לעלות כמו כל תקציב ההפקה.
"בהקשר הזה אגב, ראוי לציין כי בסרט מופיעים עוד שלושה שירים: שיר אחד של ההרכב 'פאניק אנסמבל', קטע אינסטרומנטלי של אסף אבידן - מתוך אחד הדיסקים שלו, וכמובן שיר מקורי של מוקי - 'אם לא עכשיו, אז מתי'. את המוזיקה המקורית והמצוינת של הסרט, כתב איסר שולמן"
גם בנוגע לסוף הסרט, החליט דני מנקין ללכת על המתכונת האמריקאית: הוא לא הרגיש שלם מספיק כדי לקבוע איך סרטו ייגמר, ולכן פנה לקהל מצומצם אשר צפה בסרט בהקרנות טרום בכורה, ומתוך שלוש סצנות סיום אפשריות - בחר את זו שהכי נראית לו.
"האופי של 'טרמינל' הוא כל כך הוליוודי, כך שיש אנשים שרצו שהדמויות של מוקי ונרונה יישארו יחד", מסביר מנקין. "על מנת לשמור על הריאליסטיות של הסרט, ועל הטון המתאים לסיפור, הוחלט ללכת על הסוף שבעיניי ובעיני הקהל הרגיש הכי נכון. מה בדיוק קרה בסוף - יגלה מי שיצפה בסרט.
אגב, לאחרונה נחתם חוזה הפצה עם 'התו השמיני', ובתחילת יולי כבר יהיה אפשר לצפות בו בדי.וי.די, שיכלול גם קטעים מאחורי הקלעים, ראיון עם מוקי, סצנות שירדו בעריכה וקליפ לשיר של מוקי מתוך הסרט".
קדימה לפרויקט הבא, על מה אתה עובד בימים אלה?
"לא מזמן יצא סרטי החדש והתיעודי, 'דולפין', שביימתי יחד עם יונתן ניר ובו קיבלתי ייעוץ גם מאסף. הסרט יפתח את פסטיבל ירושלים הקרוב, ובינתיים הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל קנדי. עקבתי בו אחרי הסיפור של בחור ערבי-ישראלי, שסבל מפוסט טראומה קשה וחוסר תקשורת בעקבות מכות שקיבל בכפר שלו.
"הטיפול המיוחד שהוענק לו בריף הדולפינים באילת החזיר לו את חדוות החיים, ויחד עם זאת הוא שינה את זהותו מאדם לדולפין. הסרט מלווה אותו, את הצוות הפסיכיאטרי שטיפל בו ואת אנשי ריף הדולפינים במשך כארבע שנים".
ומה לגבי סרט עלילתי נוסף?
"יחד עם הסופר אשכול נבו, שהוא חבר קרוב שגם הקליט את הקריינות ל'טרמינל', אני כותב תסריט חדש המדבר על אדם מבוגר שנוסע בעקבות האקסית המיתולוגית שלו - איתה יצא לפני ארבעים שנה".
לסיום, בשורה אחת, מה זה בשבילך להיות קולנוען בישראל.
"זה לקום בבוקר, להמשיך חלום ולחיות בעולם של סרטים. אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר, זה מה שאני יודע לעשות ואני מודה על כך לאלוהים בכל יום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם