שיר השכונה: סיפורה של שכונה ד' בעיניים נשיות
במסגרת פרויקט "בינה בשכונה" תיעדו מתנדבי ארגון "בינה" את סיפורי הנשים הוותיקות של שכונה ד' בבאר שבע, שהגיעו להתגורר בה לפני 50 ו-60 שנה. בהתחלה הסבתות קצת היססו, אבל אחרי כמה שיחות שכנוע, הן הביאו את סיפורן בגילוי לב. לפניכם אחד מצרור הסיפורים הנוגעים ללב שקובצו לספר
לנשות השכונה לא היה זמן להתלונן. הן גידלו ילדים, ניהלו את הבית, עזרו מכל הלב ומיעטו לקטר. עכשיו, כשהילדים כבר גדולים ויש נכדים וגם נינים, ברוך השם, הן הרגישו שצריך לספר את הסיפור של השכונה המיוחדת הזו, ששמה הולך למרחוק בכל הארץ.
כאן נכנס לתמונה ארגון "בינה", הפועל רבות בשכונה ד', בתחום התרבותי והחברתי. הפרויקט של "בינה" מארגן בני 18 שמחליטים לדחות את הגיוס בשנה במטרה להתנדב בעשייה חברתית במקומות חלשים. הצעירים עובדים בין היתר עם קשישים, בני נוער, עובדים זרים, פליטים ומשת"פים.
על פי המודל המוצלח, שהחל בתל אביב, הצעירים חיים עם התושבים המקומיים, הופכים למעורבים בחייהם, פועלים בבתי הספר ומציגים לילדי המקום מודל חינוכי וחברתי ראוי לחיקוי. אנשי "בינה" שואפים ליצור דיאלוג בין קבוצות שונות באזורים בהם יש שסעים חברתיים משמעןתיים, כמו בבית שמש המתחרדת.
מטרתו של מיזם "סיפורי השכונה" היא לאסוף סיפורים ולתעד את ההיסטוריה הלא מסופרת של ותיקי שכונה ד'. המחלקה לעבודה קהילתית בעיריית באר שבע והמחלקת לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון בחדווה גדולה למיזם.
"זה היה מרגש לשמוע את הנשים האלה", סיפרה איילת ארנוני, רכזת "בינה" בשכונה ד'.
התיעוד נועד לסייע להעצמה קהילתית ולשינוי תדמיתה של השכונה, והפיכת סיפור השכונה לסיפור של גאווה ושייכות. הפרויקט מדגיש את שיתוף התושבים והפיכתם לחלק פעיל ביצירת סיפור שכונתי חדש, תוך קירובם לנושא המורשת ההיסטורית של העיר ושל השכונה. כך, מאמינים ב"בינה", שכונה ד' תוכל להפוך למוקד תיירותי מיוחד במינו שיוביל ליצירת מקומות פרנסה חדשים, מורל שכונתי אחר ותדמית חדשה.
הפרויקט מורכב ממפגשים בין-אישיים בין סטודנטים וחברי גרעין נח"ל לבין תושבי השכונה הוותיקים. המפגשים יוצרים קירבה חברתית ואישית ומספקים מקום מוכר ובטוח לעריכת הראיונות ואיסוף הסיפורים. בשנה הבאה שואפים ב"בינה" לצרף לפרויקט גם בני נוער מהשכונה, שייפגשו את ותיקיה וייווצר ביניהם חיבור בין-דורי מיוחד המחזק את המארג הקהילתי הפנים שכונתי.
הגענו בלילה, ירד גשם וכל השבילים היו בוץ, כי מדרכות עוד לא היו. הביאו אותנו לדירה קטנה, בעלי, אני וששת ילדיי, בדירה בת שני חדרי שינה וסלון. היא הייתה חדשה, רק גמרו לבנות אותה ואיש עוד לא גר בה. באותו הלילה מצאנו שם עקרב קטן. זו הדירה בה אנו גרים עד היום. לא היה אור, לא היו רהיטים, לא היה כלום. נתנו לנו פתיליה, סיר, כמה כפיות ומזלגות וכך התחלנו את חיינו בארץ. חיינו בבאר שבע, חיים חדשים.
הילדים היו הולכים לבתי הספר באזור, יש קרובים ויש רחוקים יותר. אחרי בית הספר היו משחקים עם ילדי השכונה, מבשלים לחם, בונים מבנים ולפעמים גם רבים. אבל, אנחנו המבוגרים לא היינו מתערבים ולא נכנסים באמצע. הילדים רבים ואנחנו חברות. וילדים, כמו ילדים, אחר כך משלימים ושוב חברים.
בחגים היינו הולכים לבית הכנסת הטוניסאי, פה קרוב לבית. במוצאי סוכות עושים הילולה גדולה וחוגגים ביחד. אבל כבר שנים שאני לא הולכת לשם, רק ביום כיפור. בסוכות כבר אין לי זמן, באים כל הילדים והנכדים. הבנות והגיסות שלי מבשלות, אבל אני, בעלת הבית, צריכה לנהל את הכל.
לבן הבכור, דוד, חגגנו בר מצווה בחצר הבית. הבאנו תזמורת ובישלנו את האוכל בעצמנו - אורז, עוף, פשטידות, חמוצים, לחמניות. היו 80, אולי 100 אנשים. אחיות שלי וגיסתי הגיעו ודאגו להכנת האוכל. פעם לא היה כסף לחגוג באולם, אז עשינו בר מצווה בבית וכולם באו לעזור.
"כשהגיע זמנו של הבן השני, המצב לא היה כל כך טוב, אז בעלי אמר לו, לשמעון, בוא תברך על הטלית, תברך על התפילין, ועשה לו ככה בר מצווה. ככה היה גם עם הבנים הצעירים יותר. זה היה המצב בזמנים ההם, ככה חיינו ולא הכרנו אחרת.
בעלי היה נגר. הייתה לו נגריה גדולה בעמק שרה, היו לו פועלים ועובדים, ותמיד היה לוקח גם שניים מהילדים שיעזרו לו. אחר כך עבד בנגרות בשביל הצבא והיה נוסע בכל הארץ, נעדר לימים שלמים.
ואני, הייתי עסוקה כל היום. מבשלת, מנקה, מכבסת. שלוש פעמים בשבוע הייתי נוסעת לשוק - ביום ראשון, כשהיו מגיעים דגים טריים מעזה, ביום רביעי וביום שישי, לעשות קניות לשבת.
הייתי קונה סל שלם של פירות, מלא מלא פירות. שלושה קילו תפוחים (היו כאלו ירוקים, קטנים, כל כך טעימים), שלושה קילו קלמנטינות, מלוא הסל בננות, שיהיה מספיק לכולם. תפוחי אדמה, פלפל ירוק, גמבה, הכל. מי שהולך לשוק אחרי הצהריים ממלא את הסלים שלו, אבל אני, אני אוהבת ללכת רק בבוקר, כשהכל טרי ומבריק. היינו אוכלים בעיקר ירקות ופירות, בשר היה פעם בשבוע וביום שישי. כמה נהניתי ללכת לשוק. היינו צעירים ובריאים והיה לנו שמח.
היה גם קשה, שמונה ילדים יש לי, ובנוסף גרו איתנו בבית חמותי וגיסתי. היינו פותחים את הספה בסלון ושם ישנו הילדים. גיסתי וחמותי ישנו בחדר הנוסף. כשהילדים גדלו קצת הם עברו לגור בבית שחמותי קיבלה ולא יכלה לגור בו כי היה רחוק.
גם השכונה לא הייתה בטוחה, הרבה פושעים היו באים לפה. הבית היה סגור ואני מבפנים שומעת אותם צוחקים, מעשנים. גם היו גונבים את הכביסה, באים לחבל ולוקחים, גם לשכנה גנבו. פעם, כשסוניה ומרים עוד היו רווקות, אז היו להן בגדים יפים ליציאות, ובגדים מיוחדים לא הייתי שמה במכונה, רק מכבסת ביד. אז תליתי אותם על החבל, בלילה בא גנב, לקח את כל הבגדים היפים שלהן.
אפילו לבית נכנס לנו גנב. כמה פעמים הוא נכנס הגנב הזה, אני יודעת שזה אותו אחד, כי הוא ממש היה אצלנו בחדר השינה, אני ראיתי אותו. כל כך פחדתי, לא יכולתי לישון, עד שבסוף בעלי התקין לי סורגים והמצב השתפר. היום זה כבר לא ככה, היום הם כנראה מסתובבים במקום אחר.
היו גם הרבה שכנים טובים. בשבת היו נפגשים בכניסה, יושבים בשמש, שותים תה, אוכלים עוגות. לי לא כל כך היה זמן, תמיד הייתי עסוקה. רק בשבת היה לי זמן לשבת. אבל אני לא כזאת שכשיש פנאי מייד עוזבת את הבית והולכת לשתות קפה. ובכל זאת, כל השכנות היו חברות שלי. היו מפרס, ממרוקו, מטוניס. היום רובן כבר לא כאן, עזבו או מתו. ומי שכן נשאר, כבר אין לו כח לצאת ולהיפגש.
הילדים כולם נשארו בבאר שבע וגידלו פה את ילדיהם. דוד ואנדריי ברמות, דני בנווה זאב, נורית גרה ב-ו' החדשה, סוניה ברמב"ם, מרים פה לידינו בשכונה. גם שמעון ואביבה נשארו בבאר שבע.
"בשבתות כולם באים לבקר, מביאים את הנכדים לאכול קוסקוס של סבתא. כשחם יוצאים למרפסת, הקטנים משחקים וצוחקים, המבוגרים נהנים גם כן. בעלי ואני יושבים על הכיסאות הלבנים, ביד כוס תה עם שיבה, מביטים במשפחה שלנו, המשפחה שגידלנו וטיפחנו בכוחות עצמנו, ולרגע אני שוכחת את הגב שכואב, את העייפות התמידית, ומתמלאת בתחושת גאווה וגאון: זאת המשפחה שלי, זה הבית שבניתי בכוחות עצמי, אני".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם