ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

הוי, אמסטרדם: המזרח התיכון משוגע, אז קפצנו להולנד

שלושה ימים הסתובבנו באופניים, עם מנעול שבתל אביב היה מתקבל כבדיחה. ואז חזרנו לאגלי הזיעה, לאימת הגנבים ולווספה

גיא מרוז | 17/6/2011 6:33

תגיות: גיא מרוז

המדור מוקדש השבוע לזכרם של עשרות סורים שאפילו לא הבינו בשביל מה הם מתו. יהי זכרם.

והנה חידה: מחקר ישראלי קבע שאם מגלחים את הבטן של הפרה היא נותנת יותר חלב. איזה מחקר חסר לדעתכם עכשיו בהוויה הישראלית? תשובה בסוף המאמר.

המרגל הישראלי

נכון לכתיבת שורות אלה, לא רק שהוא לא מרגל - כנראה שגם לחסמב"ה לא היו מקבלים אותו. נכון לכתיבת שורות אלה, מדובר בסיפור כל כך אידיוטי שכואב הלב. נכון לכתיבת שורות אלה,

המצרים שוב עושים הכול כדי להכפיש לנו את הצורה. נכון לכתיבת שורות אלה, המזרח התיכון הוא אכן מקום משוגע. ולכן, נסענו קצת לאמסטרדם. כל הפרטים מיד אחרי ברלוסקוני.

אדוני ראש הממשלה

ביבי הכריז השבוע שסילביו (הרי הוא ברלוסקוני, ראש הממשלה עם האיבר הגדול ביותר באירופה) הוא חברו הטוב ביותר. זה יופי, השאלה איך שרה תקבל את זה. הנה דוגמה לשיחה אפשרית בין ראש הממשלה לאשתו, עם תחילתה של חברות נפלאה זו:

ביבי: שרה'לה, אני וסילביו יוצאים לאיזה דרינק בעיר, תוך שעתיים אני חוזר.
שרה: לאן אתם הולכים, עיניים שלי?
ביבי: סילביו לא היה ברור, משהו בבית של בת דודה שלו.
שרה: את העיניים אני אוציא לך, בת דודה שלו... אני מכירה אותו, זה מתחיל בבת דודה ונגמר באורגיה עם כל הקוזינות של רומא!
ביבי: אבל אני אשמור שזה לא יקרה שרה'לה. אני לוקח אתי את הדוברת.

שרה: "שרה'לה' בתחת שלי! גם אותך אני מכירה! זה מתחיל ב'דוברת' ונגמר בחילופי זוגות עם חצי מהאופוזיציה! אתה לא זז מהבית!
ביבי: ומה נעשה כל הערב? משעמם לי! אני רוצה ללכת לשחק עם סילביו!
שרה: מה נעשה? אתה תקרא לי את חוקת ארצות הברית ואני אקרע לך את הצורה!
ביבי: הבטחת שיותר לא תעשי את זה!
שרה: ואתה הבטחת שתי מדינות לשני עמים, אז מה?

אמסטרדם

אז היינו בחופשה קצרה, שלושה לילות על שם שלושת האבות. עיר חזקה אמסטרדם, גם יפה וגם זונה. האם חשבתם פעם, כשעברתם ברחוב האדום ההוא (ואני יודע שעברתם אז לא להתחיל להכחיש עכשיו), שאין שם שום חלון לגבר? באמת, עם כל הליברליות של העיר החשקנית הזו, לא חשבו לפתוח צוהר לגברים שמעוניינים לזנות, וחבל.

אמסטרדם. אושר צרוף צילום: SXC

שלושה ימים הסתובבנו על אופניים. לא תודה, אנחנו לא עושים סמים, לא קלים ולא כבדים, ולכן היה קל לדווש בעיר הזו שעושה כל כך הרבה כבוד לדו-גלגלי חסר המנועים הזה. לקחנו מהמלון אופניים לכל התקופה עם מנעול שהיה מתקבל בתל אביב כסוג של בדיחה ולכן, מודאג משהו, שאלתי את ההולנדי החמוד מה יקרה אם יגנבו אותם. אם יגנבו, כך ההולנדי, ראשית מזל טוב, כי אתה תהיה הראשון שגנבו לו. שנית, אל תדאג. פשוט תרכוב ותבלה.

ואכן זה היה אושר צרוף. הקלות של העמדת האופניים בכל מקום, בליווי לחיצה קלה על הנעילה, היא בילוי משכר. נשבעתי שכשאחזור לארץ אנטוש את הקטנוע ואצמד לאופניים, אבל אז חזרתי ונתקלתי במנעול הענקי שלוקח לי חצי שעה לתפעל אותו, נתקלתי גם באגלי הזיעה שיצאו מכל חור בגופי, להבדיל מטיפות הגשם ההולנדיות הנעימות, וחזרתי לווספה. אבל חזרנו לארץ, שזו גם בשורה בהתחשב בסיפור הבא:

דייל הקרקע של KLM

אני באמת שונא את האיש הזה בלב פנימה. נכון, עשינו טעות ומילאנו מזוודה אחת ביותר מדי טובין וננזפנו קשות. לא זכרנו שמותר רק 23 קילו בכל מזוודה. שרק תבינו, לא היינו ב"אובר וייט", פשוט לא חילקנו נכון את הסחורה.

התחננו כי לא הייתה בידינו מזוודה נוספת למלא, אבל הדייל הקשוח לא הסכים לוותר על גרם. יש לכם שתי אופציות, כך ההולנדי מסגיר היהודים צעק, או לשלם קנס של 100 יורו על הרשלנות הפושעת שלכם או לקנות מזוודה ולהעביר חלק מבגדיכם המטונפים (מטונפים אני הוספתי כי ידעתי מה היה מצב הבגדים).

לא הייתה בררה, אצתי רצתי ברחבי הנמל לקנות מזוודה. מצאתי, כי כמובן יש דוכן מיוחד לפתאים מטומטמים כמוני, המזוודה הזולה והקטנה ביותר עולה 40 יורו. קניתי. בררה כזכור לא הייתה. אצתי רצתי חזרה לאיש המרושע בקצה השני, העברנו את הדברים והמאזניים אישרו שהכול בסדר. ההולנדי חייך, גם אנחנו, חשבנו שנגמרה המלחמה.

עכשיו, הרחיב הגוי את חיוכו, עכשיו (וכאן הוא שוב צעק) תשלמו קנס של 55 יורו על כך שיש לכם שלוש מזוודות במקום שתיים!

כן-כן, נפלנו קורבן לתחבולה תעופתית פשוטה וזדונית כל כך. שילמנו בדיוק כמו הקנס הראשוני רק עבדנו נורא קשה בשביל זה. אבל אנחנו ננקום, אנחנו לא נוותר וננקום בכל הגויים באשר הם. ואם לא נצליח, נשלח את רוני רון. הוא מתמצא בחלוקה למזוודות.

שיחות עם כלב

אנחנו כבר עשרה ימים אחרי הסירוס, "המקרה" (כמו שגאולה עמיר הייתה אומרת), וכלב במצב רוח מרומם. כאילו, הסירוס לא ניכר בו בכלל והוא קופץ על כל כלבה ברחוב כאילו היא הולנדית מאחורי חלון אדמדם. כשהיינו בגולה, אגב, הוא נשאר בפנסיון משובח, שם לימדו אותו לשבת ולקום, והוא אכן עושה את זה מצוין. בעיקר את החלק של "לקום".

בכל פעם שאני מבקש ממנו לשבת, הוא מסתכל עליי בעיניים עקומות ודופק צחוק שלא נעים מהשכנים. החלטתי להחליף אתו מילה בעניין:

אני: תגיד כלב, למה בעצם אתה לא יושב כשאני מבקש?
כלב: כי אולי אני לא רוצה?
אני: ומה עם האילוף, וזה שלמדת שזה מה שעושים כשאומרים לך "שב"?
כלב: מה אני אגיד לך, לא כיף. אני גם לא מבין מה יוצא לך מזה שאני יושב.

אני: אני מרגיש שאנחנו מתקשרים, שאתה מבין אותי, שאתה ממושמע.
כלב: ז'תומרת שאם אני מתיישב כשאתה אומר "שב" ורבע שעה אחרי זה קורע לך את הנעליים, אתה מבסוט?
אני: לא, אבל אלה שלבים בחינוך שצריך לעבור.
כלב: לא, אלה שלבים בטמטום שלך שצריך לסדר. תשמע בעל'בית, היה לי יום קשה, תביא קצת מהדוגלי הזול שאתה קונה לי ותן לישון, ואגב, הנחירות שלך זה אסון!
אני: שב!
כלב: לך תחפש את החברים שלך ולא, הכלב הוא לא חברו הטוב של האדם, הוא בעיקר צריך את הדוגלי.