בחזרה לסליק: הנער שהפך לסבא משחזר את השבת השחורה
בשבוע הבא ימלאו 65 ל"שבת השחורה", במהלכה ביצעו הבריטים מעצרים המוניים ביישוב היהודי וחשפו עשרות סליקים. אבל דווקא בקיבוץ יגור, שהפך לאחד מסמלי הגבורה, טוענים כמה מהוותיקים: "לא היתה התנגדות - אין לנו במה להתגאות"
מאז צמחו מיתוסים רבים על התנגדות המתיישבים. אבל שלם, אז נער בן 15, מבקש, דווקא לקראת אירוע של יום השנה שבמסגרתו תוצג תערוכה ויתקיים ביקור מודרך ב"סליק" הגדול, לצנן את ההתלהבות. "אין במה להתגאות פשוט כי לא הייתה התנגדות", הוא טוען, "כששאלנו מה אפשר לעשות - אמרו לנו לזרוק על הבריטים חול".
"השבת השחורה" היא הכינוי שניתן ליום שבת, ה-29 ביוני '46, שבה הטיל השלטון הבריטי ישראל עוצר על כל הערים הגדולות בארץ. החיילים ערכו חיפושים מבית לבית כדי למצוא נשקים ואת ראשי הישוב היהודי, ואכן רבים מהם נעצרו. המבצע, שכונה על ידי הבריטים "אגאתה", היה גרסה מצומצמת של "מבצע ברודסייד", אותו תכננו הבריטים זמן מה לפני כן במטרה לשבור את כוחו של הפלמ"ח ולהותיר את ההגנה ללא מנהיגות.
שלם, יליד 31', כבר לא ילד, אבל הזיכרון שלו מצוין. "זה היה יום שישי, ערב לפני השבת השחורה", הוא נזכר. "ריכזו את 'החברה הגדולה' - מה שאז היה ילדי כיתות ב' עד כיתה ח'. אמרו לנו שלמעשה אף אחד לא יודע שום דבר על מה שצפוי לקרות, אבל שמחר בבוקר הצבא הבריטי יקיף את הקיבוץ עם מרגמות וכלי רכב כבדים".
שלם , כמו גם חברי קיבוץ אחרים, נזכר אתמול (א') באגדה שרצה שנים רבות סביב שיטות ההתנגדות. אחד הנערים, מספרים החברים, שאל איך אפשר לפעול בצורה יותר רצינית, אז אמרו לו שטנקים וכלי רכב כבדים אפשר לעצור רק ברימונים. מיד לאחר מכן, הוא וחבריו הם החלו בקטיף רימונים. "לא היתה כמעט התנגדות", מודה שלם, "אומנם יש עדויות על התנגדות אבל זה לא היה משהו רציני. לא שקיבלנו אותם בפרחים, אבל גם לא היה שום דבר פיזי נגדם".
30 ילדי "החברה הגדולה" חולקו לקבוצות שהקיפו את הקיבוץ ושימשו כתצפיתנים ורצים. "נאמר לנו שברגע שנראה תנועה חשודה, התפקיד שלנו זה לרוץ למזכירות הקיבוץ, שהיה אז החמ"ל, ולדווח", מספר שלם. ואז נכנסה השבת.
"בארבע לפנות בוקר צילצל הפעמון על גג חדר האוכל", הוא נזכר, "כל חבורת ילדים, עם המפקד שלה, יצאה לגיזרה שלה. אני הוצבתי במזרח הקיבוץ ליד ג'למי. עם אור ראשון ראינו את כלי הרכב והבחנו שהבריטים חותכים את הגדרות בצד המזרחי של הקיבוץ. רצתי לחמ"ל ודיווחתי, אחרי זה רציתי לחזור לעמדה שלי כדי להמשיך לתצפת - אבל כבר לא יכולתי כי הבריטים היו בתוך הקיבוץ".
לאחר חדירת הבריטים החברים רוכזו בחדר האוכל. "נגד מי שהתנגדו הופעלו זרנוקי שמן", הוא נזכר, "שמו את כל החברים בצד אחד של חדר האוכל, ובצד השני היו שני מקלעונים שמכוונים לעבר החברים. שם דווקא היתה סוג של התנגדות כשאחת החברות לקחה דלי מים ושפכה על אחד המקלענים. אחרי זה הם כבר החלו להוציא את החברים במשאיות למעצר. פה ושם מישהו קרא לעברם 'נאצים', אבל לא יותר מזה".
בשלב
שלם, שיודע דבר וחצי דבר על התנהלות צבאית מעברו כמ"מ בצה"ל, יודע לשחזר בדיוק מה היו הכוונות של הבריטים: "הם חיפשו נשק וסליקים". שלם גם זוכר את אחת השיטות לחשיפת הסליקים. "בדרך כלל הסליקים היו מתחת לאדמה", הוא מסביר, "לא מאד עמוק אבל מספיק מוסתר כדי שלא ניתן יהיה לזהות אותם במבט רגיל.
"בדרך כלל הסליק היה זקוק לאוורור, בדומה למקלט של ימינו. האוורור הזה נעשה בעזרת צינורות שנתקעו באדמה עד לפתח הסליק והיו משמשים כמובילי אוויר. כדי להסוות את הצינורות היו בונים גדר מצינורות - אבל הבריטים חשדו. הם היו שופכים לתוך הצינור מים ואם הצינור היה מתמלא וגולש, היה ברור שהוא אכן משמש כחלק מהגדר. אבל ברגע שהמים היו נשפכים והצינור לא היה מתמלא - הבינו הבריטים שמדובר בצינור אוורור ובאותו מקום הם חפרו וגילו את הסליק".
שלם, שעם גיוסו סיים קורס מ"כים של הנח"ל ואחרי הקרב על תל מוטילה עבר לשרת בגדוד 21 של גולני כמ"מ, צבר אמנם חוויות רבות מ"השבת השחורה", אבל עד היום הוא לא חושב שמדובר באירוע מכונן.
"אצלנו מצאו הרבה נשק וסליקים - אז הפכו את זה לסוג של משהו גדול שמדברים עליו גם 65 שנים אחרי. אני זוכר שכמה ימים אחרי שהם נכנסו לקיבוץ ומצאו כמה סליקים הם עשו סוג של תערוכה עם כל כלי הנשק שהם מצאו. לצד החיילים הבריטים שהשגיחו על הנשק עמדו חיילים הודים, ואמרנו לעצמנו שלפחות החיילים ההודים ילמדו כיצד מתנגדים לבריטים. מה שכן, עדיין יכולנו להיות גאים בכמויות הנשק שהצלחנו לאסוף ולהסתיר למרות הפעולות של הבריטים".
אבל סיפור אחר מ"השבת השחורה" שיוחאי לא ישכח לעולם הוא הסיפור על סבו ז"ל. "סבא שלי, קרל אדלר, נעצר בליל הבדולח במינכן, הועבר למחנה ריכוז ונרצח. סבתי אמיליה אדלר הצליחה, בעזרתו של עוזי גל (ממציא העוזי וקרוב משפחה של יוחאי), להגיע לארץ והביאה עמה קופסת פח קטנה שבתוכה היה אפרו של סבא. האפר נקבר בקיבוץ יגור.
בניסיון לחשוף סליקים הבריטים עברו גם בבית הקברות ובאמצעות גלאי מתכות חיפשו נשק או תחמושת. כשעברו עם הגלאי מעל הקבר של סבא שלי - הגלאי צפצף. הם הפכו את הקבר וראו את קופסת הפח עם אפרו של סבא".
באותה שבת, שהחלה באור ראשון והמשיכה למעשה גם כמה ימים לאחר מכן, נערכו בקיבוץ יגור סריקות אין ספור ובתום שבוע נמצאו בו 30 סליקים. בסך הכל נמצאו בקיבוץ יותר מ-300 רובים, כמאה אקדחים, למעלה מ-100 מרגמות וקרוב לחצי מיליון כדורים.
סליקים נוספים נמצאו גם בקיבוצים עין המפרץ, עין השופט, גבעת ברנר ואחרים. בקיבוץ מזרע הבריטים פרצו למפקדת הפלמ"ח ונטלו מסמכים רבים, בהם כרטסת הפלמ"ח שהייתה כתובה בצופן שאותו הם לא הצליחו לפענח. בקיבוץ תל יוסף כיתרו החיילים הבריטים את הכניסות והחלו בחיפושים. חבר הקיבוץ חיים חרודי נורה ונהרג על ידי הבריטים.
במסגרת המבצע, בו השתתפו 17,000 חיילים בריטים ונעצרו יותר מ-2,700 איש, השתלטו הבריטים גם על בנייני ציבור. כך למשל, בירושלים נתפסו בנייני הסוכנות היהודית. כמו כן נתפסו משה שרת, יצחק גרינבאום, דב יוסף, דוד רמז ואחרים. דוד בן גוריון, ששהה באותה עת באירופה, ניצל ממעצר.
כמו כן הבריטים החרימו מסמכים רבים שהובלו במשאיות גדולות היישר למלון המלך דוד בירושלים.
למרות שהמבצע הבריטי השתרע על פני כל הישוב ברחבי ארץ ישראל, דומה כי אירועי יגור, מצבורי הנשק, הסליקים המתוחכמים והעובדה שהבריטים הציגו לראווה את כמויות הנשק הגדולות, הפכו אותו לסמל וותיקי הקיבוץ רואים בכך סוג של גאווה שאין להתעלם ממנה.
כך למשל, נטע ועידית חכמוביץ, ילידות הקיבוץ, מנהלות היום את הארכיון ובין היתר אוצרות תערוכה של תמונות ושירי ילדים שנכתבו באותה עת. בימים אלה הן בשיאן של ההכנות לתערוכה המיוחדת שתיערך ביום השנה.
החבר גבי קרדוש אחראי על מה שנקרא "מסלול יגור" למבקרים - שעובד דרך מגדל המים המיתולוגי, הסליק הגדול שנחשף בשבת השחורה ובניין המשטרה הבריטי. במסלול זה יעברו גם המבקרים באירוע יום השנה. "העובדה שנאסף כל כך הרבה נשק ושנבנו כל כך הרבה סליקים מלמדת כי היתה הכנה להתנגדות נגד הבריטים", קובע קרדוש, "וזה מלמד על הרוח שנשבה אז אצל מקימי הארץ ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם