ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

שיטת קואוצ'ינג חדשה: צעידה ברחובות תל אביב

שיטת הקואוצ'ינג המקורית של יניב אורבך: טיפול במתאמן דרך צעידה ברחובות תל אביב. "הרעיון הוא ללכוד סיטואציות בנוף העירוני או שלטי חוצות, ולהשליך את הדילמה עליהם"

תופעת הקואוצ'ינג, האימון האישי, התרחבה מאוד בעשור האחרון ומתאפיינת בשיטות שונות ומשונות שתכליתן להביא למימוש עצמי ולחיים מלאים יותר. שמענו על סדנאות מדיטציה, צחוק, מין וכמובן, על השיטות האגרסיביות למדי של אלון גל.

על השיטה של יניב אורבך, איך לומר, כנראה שמעתם פחות. התאוריה שלו אומרת, פחות או יותר, ששוטטות ברחובות עיר יכולה לגרום לכם להגשים את חלומותיכם.

אורבך נעזר בסיטואציות המתרחשות בנוף האורבני, בשלטי פרסומות, בוויטרינות של חנויות או בריב שכנים על מנת לשקף למתאמן בעיות מחייו ולעזור לו להגיע לפתרונן. העיר, אגב, היא עיר מאוד ספציפית: תל אביב, ורק תל אביב.

"הרעיון הוא להתקדם תוך כדי משהו יותר חווייתי", מנסה אורבך להסביר את תורתו. "עם הזמן גיליתי שאנשים הרבה יותר נפתחים בזמן שהם הולכים. יש מאמנים שמשתמשים בקלפים, אחרים אולי נעזרים בתמונות, ואני משתמש בסיטואציות שנוצרות ברחובות תל אביב, שהיא ללא ספק העיר הכי מגוונת שאני מכיר. הרעיון הוא ללכוד סיטואציות, שלטים ומה לא, ולהשליך את הדילמה עליהם".

אורבך (41, נשוי 3), יליד גבעתיים שגר כיום בקריית אונו, הגיע אל תחום הקואוצ'ינג רק לפני שלוש שנים. בעבר בכלל עסק במכירות-היה מנהל מכירות ב"יס וסמנכ"ל המכירות של חברת המוזיקה "הד ארצי". "אם נדבר על למה עזבתי את תחום המכירות, אוכל לומר לך שלא ממש נהניתי מהתפקיד האחרון שלי ב'הד ארצי'",  הוא אומר.

"זה לא ממש קל להיות סמנכ'ל מכירות של חברת תקליטים בעידן שבו כולם מורידים שירים מהאינטרנט, אבל יש גם רובד אחר לשינוי, רובד הרבה יותר עמוק".

הרובד העמוק שעליו אורבך מדבר, רובד של יגון, החל לפני תשע שנים, ב-17 במרס 2002 - היום בו נרצחה אחותו למחצה נועה ז'ל, בפיגוע בכפר סבא. נועה, כמה אירוני, הייתה בדרכה מתיכון תל אביב בעיר, כשמחבל ירה בגבה. "הייתי אז מנהל המכירות בי"ס והיו לי פגישות לאורך היום", הוא מספר.

"מתישהו בצהריים התחלתי לקבל טלפונים מאבא שלי. אחרי שראיתי שהוא לא מפסיק להתקשר, יצאתי מהישיבה והקשבתי להודעה שהוא השאיר לי. כל מה שהוא אמר שם זה: 'איבדנו

את אחותנו'. לא הבנתי את ההודעה וחזרתי אליו, ואז הוא ביקש ממני להגיע לבית חולים מאיר דחוף. הבנתי שקרה אסון, וביקשתי מאחד העובדים שלי שייקח אותי לבית החולים".

את הנסיעה הוא זוכר לפרטי פרטים - מהמהירות בה נסעו, הנוף בחוץ, ועד לדברי השדר ברדיו שדיווח על הפיגוע ועל כך שיש בו הרוגה אחת, בת 18. "באותו רגע, בתוך כל סרט האימה המטושטש הזה שאני חוויתי, עשיתי מהלך שאני זוכר עד היום - הורדתי את העניבה והשלכתי אותה למושב האחורי, מאז אני לא עונב עניבות ובחרתי לחיות בג'ינס וטי שירט", הוא אומר.

שש שנים מאוחר יותר קיבל אורבך טלפון ששוב שלח אותו לבית החולים מאיר, הפעם היה זה אביו, שנפטר ממחלת הסרטן. "בימים ההם, כשחיכיתי למוות של אבא שלי בבית החולים, הייתה לי הארה", הוא אומר. "החלטתי שכשאקום מהשבעה אני צריך להתחיל לעשות מה שטוב לי, וזה בדיוק מה שעשיתי. בבוקר שלאחר השבעה התפטרתי מ'הד ארצי' בלי לדעת מה יהיה בעתיד, בלי תכניות, פשוט הרגשתי שזה מה שאני צריך לעשות".

באותה תקופה החל אורבך להסתובב בתל אביב, בכל יום היה מגיע מקריית אונו ומתחיל לפסוע בעיר. "תמיד הייתי בא עם כמה שקלים בכיס, עוצר כל כמה פיצוציות, קונה לעצמי קרטיב וממשיך ללכת", הוא מספר על שגרת היום-יום שלו אז. "זה לא היה משהו חדש, אלא פיתוח למה שפעם הייתי עושה כשהייתי צריך להתאוורר לכמה שעות".

גם בזמן לימודי הקואוצ'ינג המשיך אורבך ללכת ברחובות. "פתאום עליתי על זה שיש כאן פוטנציאל לאימון אחר, אימון שמשתמש בכל מה שהעיר הזו יכולה להציע", הוא אומר.

אורבך החל להשיק את השיטה, ומאז עברו תחת ידיו מאות מתאמנים. איך זה בעצם עובד? האימון הראשון עם מתאמן חדש בדרך כלל מתקיים בצעדה מחניון רדינג עד למתחם הדולפינריום וחזרה.
"מדובר בשעתיים של הליכה בה אני מכיר את המתאמן", הוא מסביר.

בשלב כלשהו בהליכה עוצרים המאמן והמתאמן על ספסל מול הים ועושים תרגיל שנקרא "מעגל החיים", בו המתאמן "מתבונן" על כל שלבי החיים שלו, כאילו היו כלואים בתוך גלגל של רכב. "בכל תחום המתאמן מסמן את רמת שביעות הרצון שלו וזה מאפשר לנו לראות מה התמונה של חייו ועל מה צריך לעבוד", הוא אומר.

"אם תרצה, אנחנו לומדים איזה חלק בגלגל אינו מלא באוויר. המתאמן יכול לדבר על אהבה ואז להצביע על זוג שמטייל על החוף ולומר שהוא רוצה אהבה כזו, או לדמות את המציל לדמות שהוא היה רוצה להגיע אליה".

האימונים שיבואו אחר כך יתקיימו במקומות שונים בעיר. "כל מפגש נערך במקום אחר בעיר, אני הולך עם המתאמנים ברחובות שונים, אבל אין לרחוב, או יותר נכון לשם שלו, חשיבות ממשית לאימון. הלוקשיין משני לעומת התמונות שאנחנו אוספים בדרך, הרעיון הוא לעשות 'פריז' על סיטואציות, להתבונן עליהן ולהשליך מהן על החיים של המתאמן.

"נגיד יש מתאמן שרוצה לפתוח מקום חדש ואנחנו עוברים ליד ה'בראסרי', אז הוא יכול לומר לי שהוא רוצה שבמקום שלו תהיה אנרגיה כמו זו שיש שם. היופי הוא שכל בן אדם רואה משהו אחר בכל תמונה, יש אחד שיכול להצביע על קבצן בתשובה לשאלה איך הוא מרגיש, וכשאני שואל אותו איך הוא רוצה להרגיש הוא יצביע על מישהו שרץ ולטעון שהוא רוצה להיות קליל כמוהו. זה מאוד משתנה.?

אמרת שהרחוב לא כל כך משנה. אז למה בעצם תל אביב?
"כפי שכבר אמרתי לך, הרבה לפני שהייתי מאמן הייתה לי אהבה לתל אביב. בתקופת הרווקות שלי גרתי בעיר והיו לי 'צעדות ניו-יורקיות' בה. הייתי ממש שם את הרכב במקום מסוים ומתחיל ללכת, אהבתי את ההוויה שלה, את הרב-גוניות של האנשים שחיים בה. כבר אז פגשתי דברים שלימים הפכו אצלי למנועים של אנרגיות".

אין לך, נניח, חסד נעורים לעיר הולדתך גבעתיים? הרי נוף עירוני זה נוף עירוני.
"לא יודע, יש לפעמים אנשים שבאים ואומרים לי שהם רוצים ללכת אצלם בעיר ועקרונית זה בהחלט אפשרי, אבל בעיניי יש משהו בתל אביב שהוא יותר עשיר בתמונות. אני כן יכול לומר שאני כל הזמן מנסה רחובות חדשים כי כל מה שאני צריך זה רחוב שיש בו תמונה, רחוב חי שמשרת אותי ואת המאומן".

עד כמה השיטה שלך מקורית?
"זה משהו שאני חשבתי עליו דרך הניסיון שלי. אני לא מכיר כזו שיטה בכל העולם".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...