ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

"ואז דהרנו אל האמבטיה הרותחת": זכרונות מחופי ת"א

שישה חופים, שש מקלדות. עשרות חוויות. כתבי זמן תל אביב וכותבים אורחים מספרים על החוף האהוב עליהם בתל אביב

כל עוד הנחיל הצרפתי כאן, גם עם עגורן לא תביאו אותי אל חוף כלשהו בתל אביב

ים שלנו מה נחמד הוא, וכבר הרבה שנים אני אוהב את הים התל-אביבי מאוד-מאוד, אלא שיש בעיה. אוהבים אותו עוד הרבה ישראלים, וכשהרבה ישראלים הולכים לאיזה מקום - נו, אתם כבר יודעים אילו דברים עצובים עלולים - וגם מתרחשים.

באופיי אני מתנחל, אבל לא פנאט. לאורך השנים אהבתי חופים שונים. נטעתי יתד באחד, ישבתי שם כמה שנים, בדרך כלל כשהעניינים נהיו לא נוחים (ערסים, חרצפים, חופש גדול) ארזתי את הארטיק (תמיד לימון), את הפריסבי (אף פעם לא מטקות), והתפניתי בשקט לחוף אחר.

החוף הראשון שלי היה גאולה, איפה שהיום בונים מגדל חדש וקניון והולכת להיות שם תופת של פקקים, אבל חולדאי מה'כפת לו. הוא רוצה מגדלים בעיר. הייתי אז ילד, בשבת השכם בבוקר אבא שלי היה מגרד אותנו מהמיטה, דוחס אותנו למכונית חסרת המזגן, והיידה לחוף.

היה לנו את האוהל הראשון בארץ. כל העולם חרפ במיטה או התגולל בבטלה על החוף. אני, שונא את העולם, חולם על המיטה שלי, נאלצתי לדפוק יתדות באוהל האמביציות המשוכלל של אבא שלי. אהבתי באותם ימים כל חוף בתל אביב מלבד חוף גאולה,

וגם כיום אין מבחינתי מניעה להחזיר אותו לפלסטינים במסגרת חילופי שטחים.

אחר כך גדלנו מעט, לים היינו מגיעים בקו 63 המיתולוגי, יורדים בתחנה הסופית למה שקרוי היום חוף ירושלים. לחלל כבר נזרקו שמות מופלאים כמו "גורדון" ו"שרתון", שם היו "כסאות נוח" והגישו שם "קפה קר " (!), אבל כל אלו היו מחוזות בלתי נתפסים שבדמיון. אנחנו דהרנו אל האמבטיה הרותחת של מה שקרוי היום חוף ירושלים, לעשות פיפי במים ולרחוץ בין ההמונים והחרצפים.

בתיכון הייתי אקסטרני מופרע, למדתי ב"רון", ליד כיכר דיזנגוף, ולמנהל עמוס הייתה חסקה משלו בחוף גורדון. הנה שאלת בחינת בגרות באיזה מקצוע שתבחרו: אם למנהל יש חסקה, ויש שיעור, נגיד בדגדוג, על מבנה הפועל, בהפעיל, הפעל, התפעל, כמה דקות מרגע הצלצול יגיע התלמיד דורון לחוף גורדון?

תשובה: בטח חשבתם עשר דקות. טעות. לקח לי לפעמים שעתיים כי קודם עברתי בפליפרים - מכונות המשחק - בכיכר דיזנגוף, ורק אחר כך הייתי ממשיך לחוף גורדון. בדגדוג - סליחה, דקדוק - קיבלתי 2 בבגרות. אז מה? אני לא כותב בעיתון היום?

אחרי הצבא, כבר עם מכונית, יכולתי לנדוד חופשי יותר בין חופים, אבל החופים התחילו להשתנות. צ'יץ' בנה טיילת, אחד אחרי השני נזרעו החופים בשורות ארוכות ומסודרות של ספות רביצה, ממוצר תל-אביבי עממי הלך הים והפך למין מיאמי ביץ' בנייר צלופן בחצי דולר. וגם ההמונים שממשיכים להגיע. כל שנה, נדמה לי, ההמונים יותר המונים - וגם אני, מה לעשות, נחלש עם השנים. מתמעט. מצטמצם. כמו צב או שבלול. מכנס את הראש לתוך הכתפיים, נסוג אחורה לתוך הבר'לה.

לים אני הולך עכשיו רק אחרי שההמונים גמרו לטגן את עצמם, כלומר בשעות אחרי הצהריים המאוחרות. לפנות ערב. קודם כול מוודא שהם חזרו הביתה, להתכונן ליציאה של הערב, למרוח את הג'ל וצבעי הקרב לפני שהם מפוצצים את הרחובות והמועדונים, ורק אז, כשאני משוכנע שהחוף מתרוקן, אני מעז ללכת לים.

בטח שעכשיו כשמתחילים הימים הנוראיים שמשיתה עלינו מערכת החינוך - ימי יולי-אוגוסט, ואליהם מצטרפים אחינו האהובים מגולת צרפת הדוויה: ב-60 הימים האלה ציפורן מציפורני רגליי לא תדע גרגר חול מחוף ים מהו. ולכן זהו חוף הים האהוב עליי ביותר בימים האלה: חוף האחד בספטמבר. הוא היפה ביותר בעיניי. הוא החוף שאהבתי מכל החופים שראיתי אי פעם.

יש כאלו שאוהבים את קוסמוי, אחרים מלאי פליאה משלוות חופי שארם. אחרים מספרים עד אור הבוקר בקסמי החול הזך והמים הצלולים כזכוכית בזנזיבר. בעיניי אין יפה יותר בכל העולם מחוף האחד בספטמבר בתל אביב. ועד האחד בספטמבר, גם עם עגורן לא תביאו אותי אל חוף כלשהו בתל אביב.

ואז, כשמערכת החינוך תשוב ותכלא את הילדים המתוקים בשעריה, והמטוסים האחרונים יעיפו מפה את אחינו האהובים בחזרה לצרפת, אני אורז תרמיל קטן ויורד החופה. אני מניח רגל זהירה על החוף שפועלי העירייה סיימו זה עתה לנקות, ואחריו עוד רגל זהירה.

כמו ניל ארמסטרונג בשעתו על הירח, אני מתקדם מתון, מעט חושש, נרגש, לא מאמין שאכן הדבר מתרחש. מסתכל ימין ושמאל, לראות שהשקט אמיתי. כן, אני אומר לעצמי, ההמונים הלכו, הסיוט עבר. כמו אותה ילדה מגנות שיצאה ממקלט והתותחים מאיימים על דמשק, לא עליך, אני אומר לעצמי. רעש פתאומי מקפיץ אותי. אני מצמיד את התרמיל אליי בידיים ושפתיים רועדות - מטקה! מטקה! - כל גופי צורח, אבל לא, רק טריקת דלת של מכונית בכביש מאחוריי, אפשר להירגע.

אני מתקרב אל הכחול-הכחול הצלול, אדוות קלות על פני המים, גם הים נרגע מזעפו, משיב לעצמו את שלוות הנפש אחרי חודשים מרים, מוריד לעצמו כולסטרול, סוכרים. ושקט. דומייה. שלווה על הכול. ללא ספק שואגים בחורים בדממה, בלי קול, כי נגמר. כן, החופים התל-אביביים הנפלאים האלה של האחד בספטמבר, אין יפים מהם בכל העולם. ואני מאמץ את עיניי ואוזניי, ומבעד רוח הצפריר הדקה אני יכול לשמוע סרדין קטן ליד השובר גלים שואל בלחש, אמא, מותר כבר לבכות?

באייטיז, בחוף הילטון, חבר אמר לי שאני מאוד "ימית". זו המחמאה הכי יפה שקיבלתי

אני לא יודעת איך זה היום, אבל בסוף האייטיז הנעורים היו דבר מאוד פיזי. היו שיחות טלפון של שעתיים והיו בגדים וטלוויזיה, אבל הגוף עצמו קדם. את הגוף הזה למדתי בעיקר בים, בחוף הילטון. מציצים המחודש עוד היה מציצים המיושן, עם ניחוח סבנטיזי שלא התאים לנו. שאר החופים פשוט היו רחוקים מדי. הרי אנחנו הלכנו ברגל לים, מתעלפים מחום, לא מחכים שנייה על החול לפני שמורידים את הבגדים ונכנסים למים.

היתרון המרכזי של הילטון היה הגולשים שהתרכזו סביב המועדון של "טופסי". לגולשים היה כל מה שהגוף צריך: שיזוף, שיער ארוך וחרוך משמש ועור שתמיד הדיף ריח קוקוס בגלל השעווה של הגלשן. הגולשים היו עסוקים בכיבוש הים תוך חירוף נפשם ולא סתם ברביצה או במטקות, מה שהפך אותם לבלתי נגישים תמידית ומכאן נחשקים במיוחד.

המועדון רחש פעילות, גולשים יצאו ונכנסו, מישהו היה עובד על גלשן בכניסה. ההליכה לקיוסק שמאחורי המועדון - שהיה אז סתם קיוסק יקר ורגיל, נטול כל אווירת איביזה וקוקטיילים וריהוט קש לבן שמעטרים אותו היום - הייתה, אם כך, מבחן לנשיות. נדמה לי שלבשנו חזרה את השורטס כדי לעבור שם, תלוי איך הרגשנו עם הגוף באותו יום.

לחוף הילטון יורדים ירידה תלולה. הוא מפציע אחרי מאמץ. כשמסתיים היום והעור צרוב והראש מתנודד מרוב שמש וגלים, צריך להתאמץ חזרה בעלייה. למעלה מכה הריח החריף של הצמחייה הים-תיכונית של גן העצמאות, ואז אפשר להפנות את הראש עוד פעם אחת אל השקיעה. פעם, בחוף הילטון, חבר שלי אמר לי שאני מאוד ימית. זו אולי המחמאה היפה ביותר שקיבלנו, אני והגוף שלי.

לחוף הילטון היום יש כמה חסרונות, אבל יתרון אחד בולט: אין רעש מעצבן של מטקות. בכל זאת, חוף של הומואים

אני זוכר את הפעם הראשונה שלי בחוף הילטון. הרגשתי כמו באירוע של העשירון העליון, כאילו כל הפנים נשואות אליי. חששתי שמא הגעתי עם לבוש לא אופנתי או שאולי יש לי משהו בשיניים, אבל לאט התברר לי שקבלת הפנים הזו היא לא משהו יוצא דופן ברצועת החוף הוורוד.

שורות-שורות של קהל שיושב עם הפנים אל המים, מי שהקדים תפס מקום בשורה הראשונה, ממש על שפת הים, ומי שהתעצל לקום מוקדם הסתפק בחול הרך מאחור. את תפקיד המסלול ממלאת שפת הים הרטובה כאשר כל כמה דקות היא נפקדת על ידי בחור אחר בתחתון בגד ים צמוד. החתיכה היחידה שחסרה להשלים את התמונה היא כריזתו של המציל ברמקול: "יעלה ויבוא..." יש גבוהים ונמוכים, מבוגרים וצעירים, מזוקנים וקירחים, אבל כולם, בלי יוצא מן הכלל, שריריים להפליא.

משיוכו של חוף הילטון לקהילה הגאה היה אפשר לחשוב שהוא יהווה מקום נוסף להיכרויות, מלבד "אטרף", אך בפועל זה לא קורה. הסטטוס הוא לראות ובעיקר להראות. תוכלו גם למצוא שם צרפתים, שלרוב לא מבינים לאן הגיעו, או שמנות שרוצות להשתזף בביקיני, אבל כל אחד יודע שההגעה לחוף היא סוג של הצהרה.

חבל שלהצהרה הזו חייב להתלוות מינוי בחדר כושר, אבל אם תתעלמו מכל מצעד הגאווה הזה, תוכלו דווקא ליהנות מרצועת חוף נעימה, ים צלול ושמש. והכי חשוב אין רעש מעצבן של מטקות - בכל זאת, חוף של הומואים.

ב"מציצים" מרגישים כמו במסע בזמן, כמו ילד שמשתין מול כולם באמצע החול

"לכי, יש לך שמה את פרד אסטר על יד הסטייקים, ואם הוא עסוק, את יכולה לרדת לים, אולי הבלונדיני יחכה לך". אז פרד אסטר הומר בדודו אהרון, הסטייקים זה גג בייגלה, אף אחד כבר לא באמת עסוק, ובחופי תל אביב יש כבר הרבה פחות בלונד מבעבר. אבל לים תמיד אפשר לרדת.

כשגורדון ופרישמן הם פיק-אפ בר יומי מפרך, כשהילטון לא מתאים וכשגאולה רחוק, עדיף לשחות 39 שנים אחורה. "כבוד בית המשפט בשישי לשישי 1972 נראה הנאשם, מר אלטמן, כשהוא מציץ לתוך החור, של המקלחות, של הנשים, וכל זאת בעין בלתי מזוינת. לאור המצב החמור השורר בארץ מבחינה מינית, שעשרות ורבבות של חולי מין מציצים ומחרמנים את כל היישוב באשר הוא שם, אבקש להחמיר בדינו של הנאשם, אלטמן הקטן, הידוע יותר בכינויו אלטמן הקטן החרמן הקטן".

המציצים עדיין במציצים, פחות של אורי זוהר ויותר בציור קיר. אבל ליד יש אחלה חוף. באמצע השבוע לא עמוס יותר מדי. ביתי אך אסור, או בקיצור - כמו שצריך. בסופי שבוע, כשצפוף, מדלגים 14 מטר לפי כיוון הרוח ומגיעים לחוף הדתיים. הם, לצערם, לשמחתם ולשמחתי משאירים פיסת חול ריקה ביום קודש.

אז הצריף כבר לא באמת אותו צריף, התל לא אותו תל, וגם הצבעים כבר לא בדיוק באותו הגוון. אבל החוף הזה באמת מרגיש כמו מסע בזמן, כמו ארטיק בטעם של פעם, כמו ילד שמשתין מול כולם באמצע החול. הכול בניחוח יקה פוץ, נשכב לבד עם איזה ספר.
"לבד?"
"לא, הייתה גם אורה".
"מי זאת אורה?"
"זאת שמשתינה מאחורה".

סליחה, חייב לזוז. הכתף נשרפת ונוזל לי הארטיק. או איך אמר הפוך גוטה, הפוך: "אם לא אכנס לים אני אטרף". חי בסרט. גם אני. מציצים.

בחוף גאולה זו לא העטיפה החיצונית אלא החומר האנושי

אף שהוא מתהדר בשם של דודה בת 80, גאולה הוא הרחוב הכי סקסי בתל אביב. לכן עצם הירידה לחוף היא חוויה בפני עצמה. בפינת אלנבי נתקלים בפנחס, מוכר הספרים המשומשים, שמציע תרגומים של טולסטוי לצד גיליונות מרופטים של פלייבוי. בהמשך הרחוב נמצאת חנות שמכילה אך ורק בקבוקי ספריי לגרפיטי, מקום חובה למי שמגדיר את עצמו אנרכיסט בעיר הזאת.

ורגע לפני המפגש עם הים, איפה שריח המלוח מתערבב עם ארומת המאפים מאבולעפיה, ניצבת חתיכת היסטוריה: מלון סבוי. לפני 36 שנה השתלטה עליו חוליה של אנשי פת"ח, אירוע שהסתיים עם שמונה מחבלים פחות, אבל גם עם הרוגים בקרב בני הערובה ולוחמי מטכ"ל.

הרחוב מפתיע ומרגש, אין ספק. אבל מה יש בו, בחוף גאולה, שהופך אותו לכל כך מיוחד? בדיוק כמו בדירה להשכיר, זו לא העטיפה החיצונית אלא החומר האנושי. חלק באים בבוקר, נותנים טבילה והולכים לדפוק ארוחת פועלים בכרם התימנים. אחרים מגיעים אחר הצהריים, שולפים זוג מטקות או בקבוק בירה ונערכים לשקיעה. לא משנה השעה, כמעט כולם כבר אחרי שאכטה או שתיים, והאווירה מכשפת גם את מי שלא הספיק להתארגן.

תמצאו שם את הבחור עם הרסטות שמשחק מדי יום מטקות בשתי הידיים, חובט פעם בימין ופעם בשמאל. תפגשו בזוג תיירים מקסים שזיהה את הפוטנציאל וזנח את חבריו הרעשניים בחוף בוגרשוב, או בזוג מקומי שהגיע לשבת על בקבוק קר של יין לבן ופיתה שומשום. בגאולה לא תיתקלו בחבורות גדולות או ביחצן התורן של ה"קלרה". גם לא במציל חולה מיקרופון שיהרוס לכם את הרגע. איכשהו אפילו מוכרי הארטיקים נרגעים כשהם מגיעים לפה.

גלשנו בקוסטה ריקה, עשינו בטן-גב בטורקיה, הלכנו שלוש שעות בדרך לא דרך בקולומביה כדי לגלות בסוף חוף קאריבי משגע עם אלפי עצי קוקוס. אבל גם אחרי קילומטרז' לא מבוטל בין צדפים ובדלי סיגריות, בעולם ובארץ, הגענו למסקנה שגאולה יש רק אחת. עשר דקות בגאולה, ותבינו גם אתם למה חמי רודנר כתב עליה שיר.

בחוף שלי אין מוזיקה וצידניות. אם באלה חשקה נפשכם - לכו לחוף אחר

אני אוהבת את חוף הים שלי ריק. מה לעשות, כזו אני, מיזנטרופית. כשאני באה עם הביקיני ועיתוני סוף השבוע אני רוצה שקט. בלי מטקות, ילדים צווחנים והורים שצועקים עליהם, ערסים שמבקשים אש ואז פותחים בשיחה, ואפילו בלי איש הארטיק-ארטיק.

בנעוריי שמעתי לא פעם את סיפוריהן של חברותיי המתגוררות במקומות נידחים בארץ שסיפרו על אודות חופים בתוליים שממוקמים מצפון לחדרה או מדרום לאשדוד ובעיקר התמלאתי קנאה. חוף ריק בתל אביב? ועוד בשבת?

ואז מצאתי אותו. או ליתר דיוק - אחותי סיפרה לי עליו והשביעה אותי שלעולם לא אספר. בעודי מפרה את השבועה רק אציין שבלי נקודות ציון מדויקות תתקשו למצוא אותו, אבל הוא איפה שהוא בקרבת תל ברוך. תצטרכו לעבור דרך כמה נשים "עובדות" באזור, וגם דרך ירידות תלולות עד מסוכנות, מזרקים זרוקים ולא מעט קונדומים, אבל כשתגיעו אליו זה יהיה שווה הכול.

לעומת הזוהמה המובילה אליו, החוף עצמו נקי במיוחד ובקו המים ישנם סלעים הנוצרים באופן טבעי ומשמשים מעין מקומות ישיבה מוגבהים מעל המים. מיותר לציין כי מציל אין פה, גם לא מיטות שיזוף ובקושי קליטה לפלאפון.

בימי חול החוף ריק מאדם כמעט לחלוטין, פרט לדייג אחד ואולי נודיסט שנוהג לפקוד את המקום באופן קבוע. יודעי הסוד מנצלים את ההזדמנות בשביל לשזף גם את המקומות שלא זוכים לשמש בדרך כלל. אגב, יודעי הסוד על הנודיסטים מנצלים גם את ההזדמנות שלהם ומשקיפים על אלה מהצוק המתנשא מעל החוף.

לפני מספר שנים גם בסופי שבוע וחגים החוף היה ריק, אך מטבע הדברים עם הזמן יותר ויותר אנשים מגלים את מקומו של החוף, ולכן בשבתות רצוי להגיע עם בגד ים. ועדיין, בהשוואה לחופים אחרים בעיר, מדובר בחוף השקט והמרווח ביותר - לא יותר מעשרה זוגות או משפחות צעירות על רצועת החוף הרחבה.

בחוף שלי לא תושמע מוזיקה בקולי קולות ממערכת סטריאו ניידת ואף אחד לא יפתח צידניות עמוסות בירות ואבטיח וישחק שש-בש. זה לא המקום להביא אליו את ילדיכם ותכולת המקרר שלכם, אלא מקסימום תינוק ישנוני וכלב. זה לא החוף בשביל לראות ולהיראות, ואם בכך חשקה נפשכם - אנא מכם, לכו לחוף אחר.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...