המפקד מת: נתן זהבי נפרד מ"סמק", מפקד הפלי"ם וחבר
מהילדות בפולין, דרך המעצר בעתלית ועד הקבורה בשדות ים, המקום בו העמיס מעפילים ניצולי שואה על הגב. פרידה משמואל "סמק" ינאי, מפקד הפלי"ם לשעבר ואיש דגול
חבורת הבליינים נהנתה, שרה, פיזזה, זללה, ובשעת לילה מאוחרת יצאו החוגגים לרחוב בדרכם לביתם. סמק נתקל במכשול כלשהו על המדרכה ונפל, נפגע בראשו והובהל מחוסר הכרה לבית החולים הסמוך וולפסון.
ביום שישי הודיעה לי בת עמי על האירוע ועל כך שביום ראשון יגלחו את שיערו של סמק והוא יעבור ניתוח ראש.
באותה תקופה גולי הדייג ואני נהגנו להגיע מדי שבת בבוקר לביתו של סמק באפקה, יושבים בחצר, עושים דגים, מנשנשים סלטים, משוחחים על החיים כשבין האורחים נמצאים טיפוסים מרתקים, החל מרפי "המסריח" איתן, יוסי הראל, מפקד האקסודוס, וגלריה מגוונת של אנשי דור תש"ח, פלמ"חניקים, אצ"לניקים, אנשי עסקים, קציני צבא בכירים ודמויות ססגוניות, שחלקן שירתו בעבר תחת פיקודו של סמק והמשיכו לאורך השנים לקרוא לו "המפקד".
מאחר שסמק היה מאושפז בוולפסון וכל יושבי השולחן כבר שמעו על האירוע המצער של נפילת המפקד בוטל שולחן השבת.
אני וגולי הדייג נסענו לוולפסון בשעת בוקר לבקר את המפקד. סמק קיבל אותנו בחיוך הגדול שלו, ולא הבין למה משאירים אותו בבית חולים ורוצים לנתח אותו. "אני מרגיש בריא לחלוטין, חוץ מהכאב ראש שיש לי", אמר לנו והביע צער על כך שאינו נמצא בשבת בבוקר בחצר ביתו לקבל את האורחים הקבועים.
שאלתי אותו למה הוא בכלל נשאר בבית חולים, והוא ענה לי בציניות שהוא באמת לא מבין למה. לקח לסמק חמש דקות להחליף את הפיג'מה של בית החולים, ארזנו את מעט החפצים שלו, יצאנו מבית החולים, נכנסנו לרכב ונסענו לבית באפקה. סמק כהרגלו ארגן בתוך כמה דקות מאזטים ונשנושים, פתח בקבוק ויסקי ושתינו לחיי חזרתו הביתה מבית החולים. במקביל הגיעה בת עמי לבית החולים, ונודע לי מפי המאושפזים ששני גברים גבוהי קומה וחסונים באו ולקחו אותו אחרי חמש דקות ונעלמו.
בת עמי צלצלה לבית (אנחנו היינו עדיין בדרך) ולא הייתה תשובה. האישה המבוהלת צלצלה למשטרה והודיעה שבעלה נחטף מבית החולים, יצאה לחפש ברחובות הסמוכים, התקשרה לחברים לשאול אם סמק הגיע אליהם. לבסוף אחרי שעה ארוכה נסעה הביתה ומצאה את גולי הדייג, את סמק ואותי מסטולים, שמחים וטובי לב חוגגים את הצלתו של סמק מידי המנתחים. באותה שבת סמק הצהיר בביתו חגיגית, קצת מסטול, כי הצלנו את חייו והוא מאמץ אותי ואת גולי כבניו.
הוא המשיך לחיות עד יום ראשון האחרון והלך לעולמו בגיל 90 וקצת.
סמק נולד ב-1921 בוורשה , פולין, בשם שמואל פוזננסקי. הוא למד בגן ילדים עברי ועבר ללמוד
בבית ספר העברי "תרבות" בעיר. בשלב כלשהו החליט הילד-נער שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל. למרות התנגדות הוריו וחששם שיקרה לו משהו בדרך הארוכה אל עבר הבלתי נודע, הוא התעקש ועלה ב-3 בספטמבר 1935 על הרכבת, נפנף לשלום להוריו, אותם ראה בפעם האחרונה, עשה דרכו לעיר קונסטנצה ברומניה, ומשם הפליג באונייה "פולוניה" לחיפה.
ילד בן 14, גבר קטן, עם רצון ברזל ושבוער בו החזון הציוני, מגיע לחיפה, שם מתגוררת קרובת משפחה שלו. את לימודיו בבית הספר הוא מפסיק בתום שנה בשל קשיים כלכליים של קרובת משפחתו. הוא יוצא לעבוד כסתת אבנים לבניין, מקצוע אותו הוא לומד תוך כדי עבודה קשה. הוא נרשם לנוער העובד כפועל עברי, וכחבר בהסתדרות.
בשנת 1937, כשהוא בן 16, הוא מצטרף ל"הגנה" ומשמש כמפקד עמדת שמירה בכפר חסידים. הוא עובר תקופת הכשרה בפתח תקווה ועובר לעבוד כרועה צאן בגניגר. בגיל 17, במסגרת "חומה ומגדל", הוא משתתף בהקמת ההתיישבות נווה איתן, שם שימש גם כשומר רכוב על סוס. הנער בן ה-17 נחשב נער אמיץ ובעל תכונות של מנהיג שלא מפחד מאיש וגם לא מערבים שהתנכלו לחלוצים. באחד הימים הוא מעורב בקטטה עם ערבים תושבי הסביבה, ונאסר למשך שבועיים על ידי משטרת המנדט.
בגיל 20 הוא כבר מפקד כיתה בפלמ"ח, וכעבור שנה הוא מתחיל לעלות בסולם התפקידים. הילד הפולני הקטן שהפך לגבר חסון עובר קורס מפקדי סירות וקורס חובלים, ומשתתף בהורדת מעפילים לא חוקיים בחוף שדות ים - המקום בו נקבר לבקשתו ביום שלישי האחרון, 66 שנים אחרי שנשא על גבו אל החוף ניצולי שואה.
זמן קצר אחר כך סמק משתתף בפעולה הראשונה של תנועת
בהמשך יצא אל איסמעיליה שבמצרים, אליה הגיע במסווה של חייל בריטי. משם הוא יוצא לאירופה ומתחיל מסע ארוך ומפרך בו הוא מאבטח ספינות, מביא מעפילים מניצולי השואה לערי נמל ומאבטח אותם. בהמשך הוא קפטן של ספינות מעפילים, הוא מתחמק מידי הבריטים שמחפשים אותו, אבל בשבת השחורה, בדגניה א', הם תופסים אותו על היבשה ולוכדים אותו במחנה המעצר בעתלית.
בעת פינוי עצורי השבת השחורה למחנה מעצר אחר סמק מסתתר בתקרת אחד הצריפים במחנה בעתלית, שוהה שם בתת-תנאים שלושה ימים, ואחרי זה מצליח להימלט בתוך משאית אספקה.
הגבר הצעיר נשלח שוב להביא מעפילים באוגוסט 1946. ארבע משחתות בריטיות מכתרות את אוניית המעפילים "הנרייטה סאלד", הבריטים מנסים להשתלט, סמק ואנשיו נאבקים, ורק כשהבריטים זרקו רימוני עשן והיה חשש שהילדים שרידי השואה ייחנקו למוות - סמק נכנע לבריטים.
עלילות סמק נמשכו עד הקמת המדינה. לא סתם הוא הפך נערץ על ידי פקודיו, ואלפי העולים שהביא לארץ שראו בו את דמות הגיבור הישראלי הנאבק בבריטים הרשעים. במהלך פעילותו חסרת המעצורים הוא נעצר שוב על ידי הבריטים ונידון לחמישה חודשי מאסר, אותם ריצה בקפריסין ובחיפה. כששוחרר בקיץ 1947 מונה למפקד הפלי"ם (הפלוגה הימית של הפלמ"ח), שעסקה בארגון ובהובלת אוניות מעפילים מאירופה, פיזורם בחופי הארץ וביישובים העבריים.
הוא פיקד על מבצעי חבלה ימית בבריטים ועסק בפעילות שמנעה הגעת נשק ערבי בדרך הים. סמק המשיך בפעילותו הענפה לאורך שנות הקמת המדינה, וסיים את שירותו כאיש ים ב-1960 בדרגת אלוף משנה ובתפקיד סגן מפקד חיל הים.
מרבית משפחתו של סמק נרצחה בשואה. כמה פעמים נסע לחפש שרידים וחזר מדוכא. אחת הנחמות שלו הייתה כשהגיעו לביתו נשים וגברים שזכרו אותו כמפקד האמיץ שהעלה אותם לארץ על אוניות המעפילים, הרגיע אותם והבטיח להם שהעתיד בארץ יהיה טוב יותר. ישבתי אתו בפגישות עם אותם ילדים, שהפכו לבעלי משפחות והביאו את ילדיהם לראות את מי שהצילם והביאם לארץ. הם דמעו, סמק דמע, ולכל הרוחות גם אני נזלתי אתם.
הגבר הקשוח המשיך להיות פעיל גם כאזרח. הוא בנה בתים, עבד בבניית נמלים, הקים אתרי הנצחה להעפלה, למעפילים ולאנשי הפלי"ם שנפלו בעת מילוי תפקידם. האיש לא הפסיק לרגע לפעול, הוציא ספרים, אלבומים, ועזר לחבריו משנות ה-40 שנקלעו למצוקה. לא סתם הם נהגו להמשיך לקרוא לו "המפקד".
בשנים האחרונות הוא לקה באלצהיימר, החל לשכוח, הפסיק לזהות. בפעם האחרונה שביקרתי אותו במרכז האלצהיימר בתל השומר הוא מלמל ושאל אם הספינות הגיעו, אם כל המעפילים בריאים, אם גלי הים לא גבוהים מדי ואפשר להוריד אותם לחוף.
לא הייתה שום מילה בעיתונים על מותו של סמק ינאי, לא היו מודעות אבל בגודל של שטיח פרסי על מותו כי הוא לא היה טייקון תקשורת, לא בנקאי שמן ועשיר, ואפילו לא השתתף בשום תכנית ריאליטי מזורגגת.
עכשיו אני מתלבט אם לנסוע לשדות ים. אני לא מסוגל רגשית ונפשית לראות שזורקים את אבא סמק האהוב, "המפקד", לתוך בור ומכסים אותו ברגבי עפר, ולעולם לא אראה יותר את האיש הנפלא הזה.
ברגע האחרון נשברתי ונסעתי. כשקברו אותו עמדתי רחוק, הבטתי אל הים ושמעתי את חיים טופול שר את "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם", השיר שסמק הכי אהב.
zehavi@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם