"אני הולך רק למקומות מפחידים": יוסי גינסברג לא נח לרגע
הוא חי בג'ונגלים, התנסה בסמים, התחתן שלוש פעמים (פעם אחת לפי כללי הטקס האינדיאני) ונהנה להתגרות במוות. אף על פי שיש לו בית מרשים בבצרה הוא מעדיף לישון באוהל מונגולי כדי להתחבר לטבע. רגע לפני שהוא טס לטהרן, מספר יוסי גינסברג, מחבר רב המכר "בחזרה לטואיצ'י", איך זה לחיות על הקצה
אחרי שנים רבות של נדודים, גינסברג, הבעלים של גלריית collecte'co בבצרה, לא יכול להתיישב לרגע במקום אחד. הוא מקפיד לישון באוהל מונגולי שהקים בחצר ביתו, מטפח גלריה אקולוגית ומתכונן לנסיעתו הבאה שיעדה, שימו לב, הוא טהרן, מרחק יריקה מידידנו אחמדינג'אד. אין מה לומר, האיש והאגדה.
גינסברג התפרסם בשנות השמונים כשכתב את הספר "בחזרה מטואיצ'י", ספר הפולחן של המוצ'ילרוס שמתאר את היחלצותו המופלאה מהג'ונגלים של בוליביה. עוד לפני שהוא מגולל את סיפור חייו, גינסברג מבקש לסכם שני כללים בשיחה.
"הנחש הירוק הזדקר מולי, כ-20 סנטימטר מרגליי. הוא היה קטן ודק, אך זיהיתי אותו מיד. זהו נחש הלורה הקטלני. קארל סיפר לי שהנחש הזה מסוגל גם להתיז את ארסו ממרחק לתוך עיני קורבנו ולעוור אותו. עמדתי קפוא. הנחש לא זז. רק לשונו נעה בפיו ומחצית גופו העליונה זקורה. הייאוש והפחד בקרבי הפכו לרגשי זעם ושנאה. פסעתי בזהירות צעד אחד לאחור, הרמתי אבן ענקית והטחתי אותה בנחש" (מתוך "בחזרה לטואיצ'י" - הוצאת זמורה-ביתן).
גינסברג נולד בבני ברק ל"כופר מוחלט שתיקן בשבת כיסאות על המדרכה", כלשונו. כשהיה בן 5 עברה משפחתו לרמת גן, שם למד בתיכון בליך, אבל בסוף י"א התבקש לעזוב, "בגלל בעיות משמעת". בצבא שירת על סטי"ל בחיל הים, רוב הזמן בשארם א-שייך. בשנת השירות האחרונה שלו, שנת הפינוי מימית, נשאר בשארם והתחבר לדייגים שיצאו לים עם בדואים. גינסברג למד ערבית ובחופשות היה נשאר לבלות עם הבדואים.
ב-1980 יצא לג'ונגלים של דרום אמריקה בעקבות ספרי ההרפתקאות שקרא בצעירותו. בוונצואלה מצא גינסברג את כל מבוקשו, והרבה יותר. החוויות הסוערות שעבר כללו עימותים עם איתני הטבע וחיות פרא, אבל החוויה שנחקקה בו והפכה לבסיס של רב-המכר "בחזרה מטואיצ'י" היא המפגש עם נוכל אוסטרי שהציג את עצמו כגאולוג והתברר שהוא חי בסרט הזוי במיוחד.
"הוא הבטיח לקחת אותי לשבט אינדיאני אבוד ולגלות זהב", מספר גינסברג. "בסוף התברר שלא זהב ולא שבטים, רק קשקושים ודמיון פורה".
אחרי שחזר לארץ, בגיל 23, החליט להקים משפחה. הוא התחתן עם דפנה ("אהבת נעוריי") ויחד הביאו לעולם את מיה. במשך ארבע שנים חי גינסברג חיים בורגנים להפליא - לימודים באוניברסיטה, קריירה וחיי משפחה.
בעקבות "בחזרה מטואיצ'י", שעובד גם לסרט, הפך גינסברג למרצה אורח מבוקש בכנסים עסקיים ברחבי העולם בנושאי מוטיבציה עצמית, נחישות והתמודדות עם מכשולים. "פתאום נהייתי קצת אמן. למרות שכתבתי רק ספר אחד כולם אמרו לי שאני סופר. נתנו לי במה. התחלתי לשמוע דיבורים כמו: 'שמעתי אותך בתיכון', 'היית אצלנו בקיבוץ', 'גדלתי על הספר שלך'".
גינסברג הפסיק לעבוד ביום ועבר להרצות בשעות הערב. כשהיה בן 29 הרגיש שהוא רוצה לצאת אל העולם, לחוות, להתפתח. הוא התגרש (אשתו דפנה, כך הוא מספר, התחתנה עם עורך הדין שייצג אותה בגירושים) ונסע לניו יורק.
"עבדתי בסבלות וגרתי בדירה עלובה", הוא מספר. "במשך כמה שבועות שקעתי בדיכאון עד שראיתי את הסרט 'ללכת שבי אחריו' עם רובין וויליאמס. משפט המחץ של הסרט 'Seize Your Day' (נצל את היום שלך) שבה אותי והפך למוטו בחיי".
גינסברג יצא מאולם הקולנוע והציע לבחורה יפנית שהכיר באותו שבוע לצאת איתו. הרומן, שנמשך כשלושה חודשים, הוציא אותו מהדיכאון והוביל אותו ללוס אנג'לס. שם ניסה למכור את הזכויות לסרט על חייו. בין לבין גם התחתן שוב, עם טלי מאוטנר, בחתונה שנערכה על פי כל כללי הטקס האינדיאני. החיים זרמו על מי מנוחות עד שבן דודו סיפר לו שהוא עובד בחברת CITA, שפיתחה טכנולוגיה חדשה לטיפול בנפגעי הירואין.
על פי השיטה של חברת CITA, הרופאים מסירים ממוחו של חולה תחת הרדמה כללית את כל החומרים הממכרים תוך שש שעות. "מכיוון שהחולה נמצא מורדם, הוא לא מרגיש את הזעזוע שנגרם מהקריז שמתלווה לכל תהליך גמילה. הוא מרגיש רק את 'האפטר שוק', מה שמגדיל את סיכויי ההחלמה שלו", מסביר גינסברג.
במסגרת תפקידו בחברה נשלח גינסבורג לפתוח 12 סניפים של CITA ברחבי העולם, בהם ארצות הברית, מקסיקו ואוסטרליה. "השיטה הזאת ייחודית מסיבות רבות", הוא אומר. "טיפלנו בנרקומנים ללא דעות קדומות בניגוד לאופן פעולתם של ארגונים רבים. שנית, טיפלנו בתוך מרכזים רפואיים גדולים ולא במרתפים חשוכים. זו הסיבה ששיעור ההצלחה שלנו עמד על 99 אחוז - נתון שאף שיטה אינה מתקרבת אליו".
גינסברג, שהיה על תקן עובד אדמיניסטרטיבי, לא הוכשר מעולם לעסוק בגמילת נרקומנים, אך מי כמוהו יודע מה עובר עליהם. בעברו התנסה בשימוש בסמים מרחיבי תודעה ובצמחים מעוררים בהם קקטוסים.
"היו לי התנסויות, אבל רק בסמים פסיכדליים, אלה שמרחיבים את התודעה", הוא מגלה. "אף פעם לא מצאתי מפלט בסמים ולא עישנתי כצורך חברתי. זה היה חלק מהניסיון שלי לחצות גבולות ולאתגר את עצמי".
אחרי שסידני שעממה אותו, עבר גינסברג עם משפחתו למעמקי הג'ונגלים. הוא חי שם יחד עם 24 משפחות ליד נהר שעלה לעתים תכופות על גדותיו. "מדובר ביער גשם עם צמחייה מדהימה והחיות הכי מופלאות בעולם. היו נחשי פיתון באורך חמישה מטרים וחיות אקזוטיות כמו גאונה - לטאה באורך שני מטרים. זה היה כמו בסרט מצויר שהבמאי שלו סובל מדמיון יצירתי במיוחד", מספר גינסברג בהתלהבות. "הקושי היחיד היה לחצות את הנהר 11 פעמים כדי להגיע הביתה. לא פעם, כשהנהר עלה על גדותיו, אשתי לא הצליחה להגיע הביתה ואני נשארתי לבד עם הילדים".
ביער כתב גינסברג ספר ("חוקי הג'ונגל") ושירי נשמה ומודעות, שיראו אור בקרוב על גבי דיסק. "זו הייתה התקופה הפורייה והמאושרת בחיי", הוא מציין ומוסיף באופן אגבי שבאוסטרליה החליף שוב סטטוס אחרי שאשתו טלי החליטה לחזור לארץ והוא נשא צעירה בשם בלה (חצי אוסטרלית, חצי סינית).
אף שהחליף טבעת שלוש פעמים, גינסברג מגדיר את עצמו איש משפחה למופת. "המשפחה היא הציר המרכזי בחיי. אני לא רואה את עצמי חי בלי זוגיות ובלי משפחה. כששואלים אותי מה אני עושה בחיים אני אומר 'דואג למשפחה'. איך אני דואג? פעם בהרצאות ופעם בספרים. אני מוכן לעשות הכול ולא רואה בשום דבר בושה, גם לא בכישלון. אני אומר תמיד בהרצאות שלי שכל עוד אתה הולך בעקבות החלום שלך זה לא משנה אם אתה מצליח או לא, כי אתה חי את האמת שלך".
לפני שנתיים חזר גינסברג לארץ עם אשתו בלה וארבעת ילדיו - מיה בת ה-26, קיים בת ה-8, נסים בת ה-5 ושלם בן השנה - והתמקם במושב בצרה. "לקחתי את הבית הראשון שראיתי", הוא אומר. "בית, בניגוד לקבר, הוא לא משכן קבע, הוא רק בסיס יציאה לנסיעות בעולם". וכשגינסברג מדבר על נסיעות לכל קצוות תבל, הוא יודע על מה הוא מדבר.
אחרי שהסתובב בחצי עולם, התחנה הבאה שלו היא טהרן, שאליה הוא מתכוון לצאת באוקטובר הקרוב כדי להשתתף בכנס של אנשי עסקים על צמיחה ומודעות. לדבריו, אף על פי שהוא משתמש בדרכון אוסטרלי, מארחיו האיראנים מודעים היטב לעובדה שהוא ישראלי. "זה לא מפריע להם כמו שזה לא הפריע למארחים שלי בדובאי, מלזיה או מרוקו. אם לאיראנים לא מפריע שאני ישראלי, למה שלי זה יפריע? המטבח הפרסי מצוין".
אתה לא פוחד?
"הפחד הוא מורה הדרך שלי. אני הולך רק למקומות שאני מזהה אותם כמפחידים, מפני שאני מבין שהפחד מגיע לחיי כדי ללמד אותי משהו. אם מסתכלים היטב, מבינים שהפחד הוא המנוע שלנו בחיים. אמן המפחד למות מצייר את היצירה הגדולה של חייו ויוצר בטירוף. גם אני מפחד למות לפני שאספיק לחיות את החיים במלואם ולכן אני לא עוצר לרגע".
אני מניח שאם היית פקיד שומה במס הכנסה היית מת תוך יומיים.
"מה פתאום (הוא צוחק צחוק פראי). החיים שלי יותר מדי מעניינים. אני מחפש קצת שעמום. אני מניח שגם במס הכנסה הייתי מוצא הרפתקאות. אפשר להגיד שמס הכנסה בשבילי זה כמו חופשה אקזוטית בשבילך".
וישראל? זה מקום רגוע עבורך?
"אני אוהב את החיים פה. הילדים שלי מתחנכים פה, הגלריה שלי פה, אני מרגיש שייך. זה לא אומר שאם מחר תבוא הרוח ותיקח אותי למקום אחר, לא ארגיש שייך לשם. מישהו הגדיר אותי פעם 'אזרח העולם'. אמרתי לו שזו הגדרה נכונה למעט העובדה שאין מדינה כזאת. אם הייתה מדינה כזאת בטוח שהייתי הראשון שמתייצב בתור לדרכונים שלה".
אתה מגדיר את עצמך אמיץ או טיפש?
"גם וגם, ולא זה ולא זה. אפשר לומר שאני אדם נאיבי שחי על פי הערכים שלו ומנסה לעשות טוב לסובבים אותו".
אחד הדברים שגינסברג מבקש לקדם בעולם הוא אורח חיים אקולוגי. במהלך מסעותיו ברחבי העולם הוא אסף רהיטים ממקומות אקזוטיים והביא אותם לבית שלו בישראל. לפני שנה החליט להקים גלריה אקולוגית שכל אחד מהפריטים המוצגים בה מקיים קשר ישיר לטבע ואוצר בתוכו סיפור מרתק.
גינסברג ממשיך לחיות על פי תפישת עולמו. כך, למשל, הוא מעדיף את חדר השינה שלו בצורת אוהל מונגולי הממוקם בחצר. "השינה באוהל מבטאת את התפישה שלי שכולנו בני חלוף", הוא מסביר. "האוהל מאפשר לי להתחבר לקרקע ולטבע האינסופי. אני לא נקשר לשום דבר, כי אחרי כל מה שעברתי בחיים הבנתי ששום דבר לא נמשך לנצח ושום חומר לא חזק כמו החיים עצמם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם