עסקי הרוקנרול: "צוללת צהובה" שטה בבטחה כבר 20 שנה
"צוללת צהובה" הירושלמית חוגגת 20 שנות קיום מוזיקלי בעיר הכי קשה בארץ. המקום עבר עליות ומורדות וממשיך להתקיים בכבוד רב, שעה שמסביבו מועדוני מוזיקה גדולים לא פחות מחזירים ציוד. לרגל המאורע המשמח אצ'ה בר, המנהל זה 14 שנה, מדבר על ההיסטוריה, ההווה והעתיד לבוא
"בהשוואה להתבכיינות הכללית בעיר מצבנו לא רע, אפילו טוב", אומר אצ'ה בר, מנהל "צוללת צהובה" ב~14 השנה האחרונות, "20 שנה זה הרבה זמן ואני גאה מאוד, במיוחד בצוות העובדים שלי. העבודה כאן היא בנשמתם".
רבים מכירים את "צוללת צהובה" כמועדון הופעות בלבד, אבל הוא הרבה מעבר לכך: ב"צוללת" יש גם מרכז למוזיקה. במקום פועלים שני חדרי חזרות, אולפן וצוות ותיק ומסור שבונה ומטפח (או לפחות מנסה לעשות זאת) את דור העתיד בפרויקט הלהקות עד גיל 18, ואת דור ההווה - בפרויקט ההרכבים, המיועד ללהקות ולהרכבים פעילים שרוצים להתפתח ולמצוא בית ראוי ליצירה בעיר. כמו כן, המקום אחראי לקורסים שונים בנושא מוזיקה ולשלל פרויקטים מחוץ לכותלי המועדון, למשל הבמה הקטנה בחוצות היוצר.
הכול התחיל ב-1991 ביוזמה של המוזיקאי שמוליק קובלסקי. הוא עבד אז באגף לאמנויות בעירייה ועמד מאחורי שלל יוזמות מוזיקה בשנות השמונים, כמו "פזמון תיכון" ו"רוק נוער". קובלסקי פנטז על מרכז מוזיקה לנוער בעיר, ותרומה של קרן פלורשהיימר בסיוע "הקרן לירושלים" הגשימו לו את החלום. כך נולדה "צוללת צהובה", מועדון שהתמקם באזור התעשייה בתלפיות. "המקום נפתח ברעש גדול", נזכר בר, "לא היה מקום כזה בעיר, לא היה עד אז אף חדר חזרות ראוי בירושלים ולא היה מועדון הופעות מוזיקה אמיתי בעיר".
המטרה העיקרית של קובלסקי הייתה ליצור מקום ראוי ולארגן פרויקטים למען מוזיקאים ירושלמים צעירים בעיר. חי תורן, שניהל איתו את המקום, רצה שה"צוללת" תשמש בעיקר מועדון הופעות. אמנם כשפתחו את המקום הוא נחנך בהופעות של קורין אלאל ושל הלהקה הירושלמית "אטרף", אבל עד 1997 אלה היו ההופעות היחידות במקום ו"צוללת צהובה" שימשה בעיקר חדר חזרות. בין תורן לקובלסקי היו חילוקי דעות רוב תקופת הניהול הראשונה.
שש שנים אחרי שהצוללת נפתחה, השניים החליטו לעזוב את משרת הניהול אחרי שלא הצליחו להסכים ביניהם על קו מוביל. דרכיהם נפרדו, וקובלסקי
באותם ימים בר (46) - יליד ירושלים שנטש אותה אחרי השירות הצבאי לטובת תל אביב - עבד והתפרנס יפה כגיטריסט הפקות, כמוזיקאי וכבעל אולפן. בין היתר הוא ניגן עם סי היימן וניגן בלהקת "זמן", עם הסופר גדי טאוב על התופים. "באותן שנים הייתי המנהל המוזיקלי של גלי עטרי והיה לי אולפן בשם 'טררם'. למרות שלא חיפשתי עבודה ספציפית הייתי קורא אובססיבי של מודעות דרושים בעיתונים", הוא משחזר.
"המודעה שמחפשים מנהל ל'צוללת' תפסה אותי, ואמרתי לעצמי שאני חייב להגיש מועמדות. הגעתי לריאיון ונשכרתי על ידי 'הקרן לירושלים' לנהל את המקום. יקי הרטל, שהפך מאוחר יותר למנכ"ל תיאטרון 'החאן', בחר בי. הוא אמר לי, 'או שאתה הופך את המקום למשהו שעובד או שסוגרים'. היה לי מובן מאליו שצריך לעשות הופעות ובניתי תכנית עבודה מסודרת. אמרו לי, 'יופי, מרשים מאוד, אבל אין כסף'".
בר לא ויתר, ובסוף אותה שנה החליט להפיק הופעה מההתחלה עד הסוף. זו אפילו לא הייתה הופעת מוזיקה, התחום שהבין בו ועסק בו. "זו הייתה הופעה של סטנדאפיסט בשם דדו מילמן", הוא מספר. "קרעתי את התחת, עשיתי הכול לבד לגמרי, ובסופו של דבר הצלחתי להביא 15 איש להופעה. קלטתי שאני לא באמת יודע לעשות את זה כמו שצריך. אני מוזיקאי במהות שלי ופחות מפיק הופעות - תן לי היום לארגן לוח מופעים ואני לא יודע איך עושים את זה. באותה תקופה הפקתי למשה להב מהמועדון 'כלבא שבוע' את האלבום שלו. המקום שלו היה בדעיכה, ושאלתי אותו אם בא לו לקחת את חלל 'הצוללת' ולהתחיל לארגן הופעות".
את אותה התקופה זוכר גם עבדכם הנאמן. באמצע שנות התשעים תופפתי עם ההרכב שלי ב"צוללת צהובה". הכול היה טוב ויפה, אבל תמיד תהינו איך זה שבחדר הגדול, שהייתה בו במה וכל מה שנדרש כדי לארגן הופעות, לא היו הופעות. הרי זה סידור נוח גם ללהקות שמתאמנות במקום וגם למקום עצמו, שכבר שומע את הכישרונות בחזרה ומכיר מקרוב מאוד את הסחורה הירושלמית.
גם להב - או אם תרצו "הטיש הגדול" - חשב כך: "הוא נדלק על העניין. עשינו הסכם השכרה והוא לקח את תחום ההופעות לידיים", מספר בר על תחילת השיקום של המקום. "זו הייתה שריפה בשדה קוצים. המקום עבד טוב, קיבלנו תקשורת חיובית ומפנקת ברמה המקומית ואפילו קצת בארצית. זה גם נתן תנופה גדולה לכל המקומות האחרים בעיר, ואכן אחרי זה נפתחו הרבה מקומות להופעות, אבל אין עוד מקום כמו הצוללת. זה המקום היחיד שהוא גם מועדון הופעות וגם מרכז למוזיקה. אותה במה שאביתר בנאי מופיע עליה בלילה, בצהריים ניגנה עליה מגמת מוזיקה".
ואכן, במקום הסלון לקפה וסיגריה פתאום עמד לו בר משקאות. השדרוג גם הביא לכך שאפשר היה להיתקל פתאום באיזה ערן צור אחד, שעושה באלאנס לקראת הופעה במקום באותו ערב. "שמחתי שיותר ויותר הכירו את 'הצוללת', זה נתן לי כוח לקדם את הדברים האחרים", אומר בר. "ב-1999, במסגרת פסטיבל ישראל, עשינו מחווה ליענקל'ה רוטבליט. להקות צעירות ביצעו את השירים שלו. זה היה פרויקט ארצי, שהיו לו אודישנים, וההופעה עוררה הדים. זה היה פרויקט משמעותי וזו המהות בעיניי: חבר'ה צעירים לעבוד איתם ולהביא אותם לאיזה מקום טוב, נערים ונערות שהיום אני רואה את השמות שלהם על פוסטרים, אוהד עילם לדוגמה. זה השילוב האולטימטיבי.
"זה לא מרכז קהילתי ולא מתנ"ס; זה יותר מקצועי, מוזיקלי. אנשים גדלו במקום ועם המקום, מוזיקאים כמו גל תורן מ'מרסדס בנד', יונתן אלבלק הגיטריסט של אבי לייבוביץ', אביב כהן, אורי וינוקור מ'קולולוש', אמיר קלוגמן. אני לא במקום של, 'כן, הוא גדל אצלי', אני לא מרגיש כמו איזה סנדק, אבל אני שמח שיש מקום שנותן תנאים טובים ונוחים ליצירה מוזיקלית. החומר האנושי פה טוב ויצרנו בית לאנשים. 'צוללת' זו הסימביוזה בין העולם החובבני לעולם המקצועי".
אחד השיאים ש"הצוללת" הגיעה אליהם התרחש בעשור הקודם, ב-2003 ליתר דיוק, עת החליטו בר ואנשיו להקים לייבל משלהם. זמרים, זמרות, להקות ומוזיקאים רבים הגשימו את חלומם בסיוע "צוללת צהובה", וביניהם מירב סימן טוב, אמיר קלוגמן, אבי אדריאן, זוהר כחילה, איתי כריס, יובל זדרמן, רובנס, "חם ומחמם בום", אייל ולנר, אודליה דהן, "אנסמבל צוללת צהובה" ו"המשפחה".
"קיבלנו תרומה של קרן קיסריה, תרומה ייעודית למה שאנחנו רוצים", מסביר בר. "החלטנו על הקמת לייבל שיקליט, יפיק, יוציא אלבומים וייחצן אותם - כל מה שאמן צריך. כל כסף שנכנס הלך לאלבום הבא. הבחירות האמנותיות היו נטולות ציפיות מסחריות, בחרנו מה שנראה איכותי ונכון. לרוב רובם זה נתן הרבה, וכולם עדיין עושים מוזיקה. היחיד שלא עושה היום מוזיקה זה קלוגמן, שהוציא את אחד האלבומים שאני יותר אוהב, אלבום גיטרות. למירב סימן טוב גם הייתה הצלחה ברדיו עם שני סינגלים. בשלב מסוים הקרן הפסיקה לתמוך והפרויקט הסתיים. מאז אנחנו ממשיכים בפרויקט להקות צנוע יותר".
להב המשיך להיות אחראי על גזרת ההופעות, עד שב-2005 פרש והתחיל לחרוש את הארץ עם "הטיש הגדול", מופע שרץ בהצלחה רבה גם בימים אלה. "לקח לו זמן להבין שהוא לא ממש מתפרנס מההופעות במקום", אומר בר. "ללהב יש זכות גדולה בהקמה ובדברים שקרו כאן, אבל צריך לדעת גם מתי ואיך להיפרד. נפרדנו ואז נכנס צוות חדש שמנהל את ההופעות".
מאז תקופת להב ועד היום הופיעו בצוללת מאות אמנים ולהקות ישראליים - מעמיר לב ורונה קינן, דרך "פאנקנשטיין" ויוסי פיין ועד ערבי מטאל של להקות מקומיות. ערבי הג'ז החינמיים בימי שלישי הפכו למותג, ושמה של "הצוללת" מוכר בכל הארץ. והכי חשוב: אמנים ירושלמיים (מרביתם כבר לשעבר), כמו "הדג נחש", אסף אבידן והמוג'וז ותמר אייזנמן, גדלו, יצרו והופיעו במקום פעמים רבות, ופרויקט הלהקות וההרכבים הדריך וליווה להקות שפורחות מאוחר יותר בזכות עצמן, כמו "רגאייסטן" ו"קיצו".
כמעט כל האמנים וההרכבים שגדלו פה חיים ויוצרים כיום בתל אביב.
"מה לעשות שאין פה פרנסה. מרכז הכובד של העשייה נמצא בתל אביב, מה לעשות. צריך שהממשלה תשים כסף ומשאבים אמיתיים. אם ניקח את "הדג נחש" לדוגמה אז שאנן סטריט נשאר לגור פה, אבל כל יתר חברי הלהקה עברו כי הם מתפרנסים ממוזיקה באופן מקצועי, כל אחד מהם בתחום אחר. אין לך פרנסה בתחום הזה בירושלים. בדיוק כמו בהיי-טק ובתחומים אחרים. העיר מציעה מעט פרנסה, וזה אל"ף בי"ת. חוץ מזה לא כל כך חרא כאן".
גם בר לא מתגורר בעיר בשנים האחרונות. "נולדתי בקריית היובל. ירושלים היא העיר שלי וגדלתי בה אבל אשתי לא, והיה לה קצת יותר קשה עם זה. חוץ מזה רצינו שהילדים ילמדו בבית ספר דמוקרטי ומצאנו אחד כזה במודיעין. זו הסיבה העיקרית שבגללה עברנו לשם".
בר מגדל עם אשתו שרון הכהן-בר (רכזת מגמת התיאטרון בבויאר ושחקנית המוכרת לרבים כ"דודה לולה" מסרט הקאלט "אלכס חולה אהבה") את דור ההמשך במוזיקה גם במעונו הפרטי: תומר בן ה-16 וחצי הוא פסנתרן ג'ז וכותב, שהוציא עד היום כבר שלושה אלבומים והוא ובדרכו לאלבום רביעי. ניצן בן ה-13 החליף את הכדורגל בגיטרה חשמלית, וכיום מנגן ושר בכישרון רב עם להקת רוק באזור מודיעין.
כשבר מראה לי את ההופעה של ניצן ביו-טיוב הוא מתמלא גאווה, ונראה הוא עצמו גם מתגעגע לגיטרה ולבמה עצמה. "יש געגועים לבמה ואפשר למצוא אותי עליה לפעמים עם אנסמבל 'הצוללת', בשלוש ההפקות האחרונות של תומר. בחגיגות ה-20 גם אעלה לנגן. אני מתאמן בגיטרה כל יום".
להישאר 14 שנה מנהל של מרכז מוזיקלי בירושלים זה הישג מכובד. בדרך כלל במוסדות תרבות, אפילו יותר ממוסדות אחרים, יש תחלופה לא קטנה של אנשי צוות ותחלופה גדולה אף יותר בגזרת הניהול. אמנם התפקיד מוגדר כמנהל מוסד תרבות, אבל ביום-יום הוא כרוך בהתעסקות לא ממש כיפית ולא תמיד נוחה, שכוללת גיוס כספים לפרויקטים, שיח עם הרשויות ושאר דברים שרחוקים מתרבות ואמנות.
לעתים מדובר במלחמה של ממש - תרבותית, אבל מלחמה - בעיקר על תקציבים. אני מזכיר לבר את המשבר בעקבות גיוס כסף לפרויקט ההרכבים לפני שנים אחדות. "הצוללת עצמה אף פעם לא הייתה במשבר", הוא קובע. "זה לא היה משבר אצלנו אלא משבר כללי במוסדות התרבות. אמצע שנות האלפיים הייתה תקופה קשה לתרבות. הייתי חלק מוועד פעולה של כמה מוסדות תרבות שסבלו מהמשבר".
זה היה אחרי האינתיפאדה השנייה ובתקופת לופליאנסקי, שלא האירה פנים לתרבות בעיר. דברים השתנו מאז?
"בירושלים יש תהליך מעניין. מאז ניר ברקת העיר שמה פול גז על אירועי חוצות המוניים ומשהו קרה, לטוב ולרע. זה טוב שיוצאים ומבלים ושיש מה לעשות. ברקת באמת לקח הקצבה נמוכה לתרבות והכפיל אותה, זה עדיין לא מספיק אבל אסור להקל בזה ראש. יש הקצבה מהעירייה ויש עזרה עם הארנונה ויש אוזן קשבת יותר מתמיד. מצד שני, פחות טוב, זה שם את הפעילות היום-יומית בצד.
"אנחנו פועלים כל השנה. הפקת ענק כמו 'פרונט סטייג'' זה ניצחונות קלים. נגמרת ההופעה, כולם הולכים הביתה ונשאר ואקום בעיר. הפקה אחת כזו עולה המון כסף. את הכסף הזה צריך להשקיע בתשתית, בפיתוח, בלהקות המקומיות. שנתיים לא היה פרויקט הרכבים רק בגלל 60 אלף שקל בשנה. צריך פרופורציות. אני חושב שבאופן כללי קהל הצרכנים של התרבות בעיר רק הולך וקטן. אני שומע יותר ויותר על ייאוש, עזיבה, מחסור במקומות עבודה, פחות להט ופחות חשיבות של מקום. בעירייה בונים על קהל מחוץ לעיר. בונים על תיירות חוץ, מה יותר מזה?".
מרבית המופעים הגדולים בקיץ הם לא של להקות ירושלמיות, אלא של להקות מבחוץ.
"מה לעשות שאין בירושלים להקה מספיק גדולה שיכולה למשוך אלפי אנשים?".
מה אתה חושב על עונת התרבות הירושלמית שרצה עכשיו?
"אני בעד. באה לין שוסטרמן ושמה כסף פרטי, היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה ואנחנו צריכים להגיד תודה. היא החליטה לתרום ממיטב כספה ולעשות עונת תרבות. אני לא אסתיר את העובדה שאני אינטרסנט וחשובים לי האינטרסים של 'הצוללת'. מגיע כסף ממקור כלשהו וכולם רוצים אותו, אם הם מקבלים לא תשמע אותם מתלוננים. אני נזהר מלבקר דברים שאני לא יודע מה האינטרס מאחוריהם ואיך הם מתנהלים.
"דבר אחד מפריע לי בעונת התרבות: זו עמותה, כמו הרבה מוסדות תרבות, ועמותה צריכה לעמוד בקריטריונים מסוימים, להוכיח שהיא עשתה משהו. במקרה שלהם הם עשו מסלול עוקף קריטריונים ושם יש בעיתיות. יצאתי נגד זה בפומבי. מעבר לזה שיעשו מה שחושבים לנכון. הם מבינים במה שהם עושים וזו זכותם".
"המעבדה" סגרה את שעריה לפני כשלושה חודשים. זה סימן לא טוב לתרבות בעיר.
"'המעבדה' זה משהו שלא הצלחתי להבין אותו עד הסוף. החזון היה מקסים, ואז הכול קצת התבלבל. זה היה משהו שהוא לא עד הסוף. תסכל אותי שאחרי שנתיים שהמקום היה קיים גילו פתאום את הופעות המוזיקה. באיזשהו מקום לקחו מאיתנו את העוגנים, ואת זה לא אהבתי. זה לא חוכמה. תיקחו גם את הקטנים, אלה שמביאים 20 איש להופעה. הבעיה הגדולה היא שמקומות שמתעסקים בהופעות בסדר גודל קטן לא שורדים. בשורה תחתונה אתה צריך למכור כרטיסים והשאלה כמה מכרת. אין הרבה אמנים בטוחים שמוכרים הרבה כרטיסים. זה רק מוכיח שבלי תמיכה אי אפשר לקיים מועדון הופעות בעיר".
ובקרוב באותו חלל ייפתח סניף של המועדון "זאפה". אתה חושש מתחרות?
"כשקם מתחרה זה אומר שיש ביקוש, תחרות אומרת שיש פריחה. ממה שהבנתי הם עשו מחקרים ובדקו את השוק. זה אומר שירושלים עוברת תהליך של נרמול וזה טוב. אם הם יצליחו זה לא יהיה על חשבוננו. הם נותנים בילוי שלם, כולל מסעדה, עם מחירי כרטיסים קצת יותר יקרים. יש להם אמנים שלא מרבים להגיע לירושלים ממילא ואמני חו"ל וזה טוב. קשה לי להגיד איך ואם זה ישפיע. אני משתדל לייצר ולבדל אותנו מהאחרים. נראה לי שקהל הצרכנים לא באמת מתעסק בזה. המקום פחות חשוב, יבואו לאביתר בנאי בכל מקרה, אם הוא אצלנו או אצלם".
כאחד שהרבה דברים מתרחשים תחת עינו הפקוחה, איך אתה רואה את ההתפתחות וההתרחשות המוזיקלית בעיר?
"הייתה צמיחה מ-1998 עד 2006 ומאז חלה ירידה, במיוחד בגזרת הרכבי נוער. בערב סיום פרויקט הלהקות היו השנה חמש להקות לעומת כמה שנים אחורה, אז היו עשר להקות בממוצע. לפעמים צריך להקים הרכבים במיוחד ולחבר בין מוזיקאים, אין ספק שחווית הנגינה ביחד השתנתה. שמתי לב שכשהופיעה להקה, אף להקה אחרת לא טרחה לשמוע אותה. העולם הטכנולוגי עשה מהפכה במוזיקה וביצירה, הכול נהיה קל להשגה. הנושא של היצירה נהיה קל יותר טכנית, בגלל התוכנות והציוד הביתי שמאפשר הקלטה והפקה. היום יש יותר למה להשוות, יש יותר ממה לבחור, יש יותר למה לשאוף".
ומה באשר לעתיד?
"אני שואף להמשך המעורבות של ה'צוללת' בפרויקטים שונים בעיר ולהקים אולפן מצויד ברמה גבוהה, משהו שאין בעיר כיום. אין פה אולפן הקלטה נורמלי לעשות אלבום. זה מה שחסר כדי להשלים את הפאזל".
היום - ד' (6.7), 22:00 , צוללת צהובה
שלומי שבן וגל תורן במופע משותף עם אנסמבל "צוללת צהובה".
שלומי שבן במופע פסנתר משתף פעולה עם גל תורן ועם אנסמבל "צוללת צהובה", בעיבודים חדשים ומקוריים לשירים של "מרסדס בנד". אנסמבל "צוללת צהובה" - אצ'ה בר: גיטרה; איתי רוזנבאום: פסנתר; ירון מוהר: סקסופון; יקי לוי: תופים; אברי בורוכוב: בס. מחיר כניסה: 60 שקל
מחר - ה' (7.7), 21:00, צוללת צהובה
ערב סיום פרויקט להקות מספר 2
הצצה לחמש הלהקות הבאות של ירושלים: שירה ז. כרמל, "פאנקס", "הרמונייה", "דירטי הנדס און טראש לייק יו" ו"נעם". מחיר כניסה: 20 שקל
ו' (8.7), 13:00, רחוב התעשייה, חניון טובול
מסיבת רחוב ענקית וחגיגית עם תומר יוסף, "אומללה", "יימן בלוז" ו"התפוחים" בשיתוף העירייה וליין המסיבות "פרונט סטייג'". הכניסה חופשית מגיל 18.
צוללת צהובה, הרכבים 13 תלפיות, ירושלים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם